המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר י׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 10
א׳ואת היסוד הזה אנו רואים ג"כ באיסור כולל ומוסיף שאיסור חל על איסור, אם האיסור השני כולל יותר או מוסיף יותר על האיסור הראשון, כמו למשל, אע"פ שאין שבועה חלה על נבילות וטריפות, אבל כשנשבע שלא לאכול נבילות וכשירות חלה, מפני מתוך שהיא חלה על כשירות היא חלה גם על נבילות, ואין אנו אומרים ההיפך, מתוך שלא חלה על נבלות לא תחול ג"כ על כשירות הוא ג"כ מטעם הנ"ל, שההיתר הוא בבחינת העדר הדבר, והעדר הדבר לא לא יכול למשוך את הדבר.
1
ב׳וזהו ההבדל בין הא דאמרינן שבשבועה שלא לאכול נבילות וכשירות חלתה השבועה כנ"ל, ובין הא דאמרינן "נדר שהותר מקצתו הותר כולו" (נדרים כ"ה ע"ב)809קושיה זו הקשו רבים מהאחרונים, ראה: ישועות יעקב (או"ח סי' תפה); דברי ר"ש (בסוגיא דשבועות כג, א); ברוך טעם (דין עשה דוחה ל"ת סופ"ד), וע"ע חי' הגר"ח (על הש"ס נדרים במכתב להגר"ז); כתבי קהילות יעקב (סי' י). ורבים סוברים שהוא באמת טעמו של ר"ל שבאיסור הבא ע"י עצמו לא חל בכולל דאמרינן דכיון שהותר מקצתו שלא חל על השבועה הראשונה - הותר כולו. ובעיקר הדבר מ"ט אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו בירושלמי (נדרים פ"א ה"א) יליף לה מדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה, וא"כ לכאורה הוא ילפותא ואין לו שייכות לענין מיגו, ואמנם ברא"ש כתב הטעם דמסתמא כוונתו שיחול נדרו בשלימות, וגם לפי"ז לא שייך לומר מיגו דחייל וכו' (ואמנם בנבילות י"ל שכיון דבלא"ה אסורות עליו לא אכפת ליה בקיום מחצה, ומאידך יש לומר להיפך שרצה דוקא איסור שבועה), וע"ע בש"ס ובראשונים דלאו בכל דוכתי אמרינן כן, ויש ראשונים המחלקים בין היכא שהיה ע"י פתח שהוא כמו נדר בטעות ופתח למקתו הוי פתח לכולו להיכא שהוא בחרטה דלא אמרינן כן, ואכמ"ל., שזהו ג"כ הבדל בין העדר הדבר ובין שלילת הדבר, כי נדר שהותר ע"י חכם ש"עוקר את הנדר מעיקרו" אין זה בבחינת העדר אלא בבחינת שלילה, כאשר כבר הארכנו במק"א להוכיח את ההבדל בין הלשון עקירה לבין הלשון "איגלאי מילתא למפרע", שזה האחרון בא לאמר שאגלאי למפרע שהדבר לא נתהוה כלל, אבל "חכם עוקר" פירושו שהדבר היה אלא שנעקר ע"י החכם, כי מובן מאליו שאפשר לעקור רק מה שהיה פעם, ובשלילה יש הרבה פעמים ששלילת המקצת גוררת אחריה גם שלילת הכולו וזהו באמת הציור של עקירה, כשעוקרים מקצת לפעמים נעקר ממילא גם השאר810לעיל (אות ח) הובאו דברי האחרונים שטעמם של בית שמאי הוא משום נדר שהותר מקצתו, ויש לציין בזה מש"כ בשער המלך (הל' נדרים פי"ב הי"ב) בשם ספר קול יעקב (ללשונות הרמב"ם מעה"ק פט"ו ה"ו, דף מח ע"ג) להסתפק במי שהפריש ב' עולות כאחד ונמצא אחד מהם בעל מום מעיקרו אם בטל ההקדש גם מהשני דנדר שהותר מקצתו הותר כולו או דלא אמרינן הכי רק במקום שנשאל על הנדר שהוא עוקר את הנדר למפרע, והיינו כדברי הגהמ"ח.
אמנם ראה שו"ת דובב מישרים (ח"ג סי' צח) שהביא להקשות על סברא זו ממחלוקת ב"ש וב"ה גופא שנחלקו בראה אחרים אוכלים פירותיו ואסרם ונמצאו בהם אביו ובנו שלב"ה כשם שלא חל על אביו כך לא חל על בנו ואע"פ שהתם מעיקרא לא חל הנדר, ותירץ בשם הנחלת צבי שיש לחלק בין היכא שהדבר תלוי בו דאז נדר שבטל מקצתו בטל כולו, והקשה על תירוץ זה ממתניתין דתרומת זיתים וענבים שגם בזה נחלקו ב"ש וב"ה ובמחלוקת זו גופא. וכעין זה יש להביא מה שציין בנו של הישועות יעקב (בהקמה לאבן העזר) מדברי הר"ן (שם) שבנודר מבצלים ולא ידע שהכופרי יפה ללב א"צ היתר חכם שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו (ועיין לאביו באה"ע סי' סו סק"א, מח' ראשונים אם אמרינן נדר שהותר מקצתו או גם נדר שבטל מקצתו, ודו"ק) . ואולי יש לומר דגם נדר בטעות הוא כעין עקירה בשלילה ולא בהעדר, ואין צריך היתר חכם דוקא.
ובעיקר הדבר היה מקום לומר שגם סברת אין איסור חל על איסור אינה העדר אלא שלילה, שהרי סיבת האיסור קיימת וכאשר ישאל על הראשונה תחול ממילא השניה גם אם העקירה למפרע היא רק בשלילה (וע"כ לא דמי להפרה שכיון שפקע תו לא חל), וכל שהוא בשלילה יש לומר שגם הוא סברת 'עקירה' ושפיר שייכא קושית האחרונים אמאי לא נימא מדלא חייל אהא (ונעקר ממנו) לא חייל נמי אהא..
אמנם ראה שו"ת דובב מישרים (ח"ג סי' צח) שהביא להקשות על סברא זו ממחלוקת ב"ש וב"ה גופא שנחלקו בראה אחרים אוכלים פירותיו ואסרם ונמצאו בהם אביו ובנו שלב"ה כשם שלא חל על אביו כך לא חל על בנו ואע"פ שהתם מעיקרא לא חל הנדר, ותירץ בשם הנחלת צבי שיש לחלק בין היכא שהדבר תלוי בו דאז נדר שבטל מקצתו בטל כולו, והקשה על תירוץ זה ממתניתין דתרומת זיתים וענבים שגם בזה נחלקו ב"ש וב"ה ובמחלוקת זו גופא. וכעין זה יש להביא מה שציין בנו של הישועות יעקב (בהקמה לאבן העזר) מדברי הר"ן (שם) שבנודר מבצלים ולא ידע שהכופרי יפה ללב א"צ היתר חכם שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו (ועיין לאביו באה"ע סי' סו סק"א, מח' ראשונים אם אמרינן נדר שהותר מקצתו או גם נדר שבטל מקצתו, ודו"ק) . ואולי יש לומר דגם נדר בטעות הוא כעין עקירה בשלילה ולא בהעדר, ואין צריך היתר חכם דוקא.
ובעיקר הדבר היה מקום לומר שגם סברת אין איסור חל על איסור אינה העדר אלא שלילה, שהרי סיבת האיסור קיימת וכאשר ישאל על הראשונה תחול ממילא השניה גם אם העקירה למפרע היא רק בשלילה (וע"כ לא דמי להפרה שכיון שפקע תו לא חל), וכל שהוא בשלילה יש לומר שגם הוא סברת 'עקירה' ושפיר שייכא קושית האחרונים אמאי לא נימא מדלא חייל אהא (ונעקר ממנו) לא חייל נמי אהא..
2
ג׳וזה ג"כ מה שאנו אומרים בנדרים (י"ז ע"ב) שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים, וכבר עמד על זה בס' עמק יהושע בקושיה, הא כאן דאמר בשבועתו השניה, שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, א"כ ה"ל תאנים חצי שיעור ואם כי כל חצי שיעור אסור מן התורה, משום דחזי לאיצטרופי וג"כ כאן חזי לאיצטרופי עם ענבים, אבל א"כ 811דיני יוה"כ (סימן י), הובא בספרו של הגהמ"ח (דרך הקודש שמעתתא ב פרק יז), עיין שם בהרחבה.הלא היינו צריכים לומר להיפך מיגו דלא חייל אתאנים לא חייל נמי אענבים? אלא שג"כ כאן אנו רואים את הכלל הזה שאי אפשר להגיד על העדר הדבר "מיגו" וכאן הדבר זהו חלות השבועה והעדר הדבר זהו אי החלות, וע"ז לא שייך מיגו כנ"ל, אלא להיפך שהדבר – חלות השבועה – מביא את ה"מיגו".
3