המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר כ״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 28

א׳ומעין חקירה זו אנו מוצאים גם בקדשים שלשמן כשירים ושלא לשמן פסולים, שגם שם נופל הספק, אם להביט על הפסול בבחינת תוצאה שלילית, או כעל העדר התוצאות, כלומר, אם מחשבת שלא לשמן גורם פסול בעצם הקרבן, כמו מחשבת פיגול שהוא "פסול בגופו" וכל פסול הוא תוצאה שלילית כמובן ששולל את הכשרות, או שהפסול מסתעף רק מזה שהעבודה שנעשית במחשבת שלא לשמן איננה פועלת את ההכשר שהיא צריכה לפעול, וממילא זה פסול מטעם חסרון עבודה, ובאופן שכזה מחשבת שלא לשמן מביאה להעדר התוצאות של עבודת הקרבנות⁸⁷⁸בעיקר החקירה, ראה מה שהקשה הקרן אורה (מנחות מב, ב) וכן העיר האור שמח (הל' גירושין פ"א ה"א), במה שדימו התוס' מחשב לנסיון ולציצית למנחה שקמצה לשמה ושלא לשמה, והק' הקר"א מנא ליה לדמות זבחים דמחשב לשם זבח אחר ושפיר הוי 'מחשבה פסולה' אבל לשם נסיון לאו מחשבה פסולה היא אלא 'דאינו מחשב לשמה' וכי מחשב לשם ציצית אמאי לא יהיה כשר, וקושיא זו הביא בקובץ שיעורים (ח"ב סי' כב) בשם הגר"ח דרק בקדשים מחשבת שלא לשמה היא מחשבה הפוסלת ולא בציצית. ובקוב"ש שם כתב דבהכרח דהתוס' סוברים דגם בקדשים מחשבת שלא לשמה היא רק העדר מחשבת לשמה ולא מחשבה הפוסלת. אלא דהא גופא גדר 'לשמה' שיהא עומד ומיוחד לשם הדבר והמצוה, ומה דכשר בלא מחשבה הוא משום דסתמא לשמה, אבל אם מחשב לשמה ושלא לשמה אין הדבר מיוחד לגמרי לשם ולא מקרי 'לשמה' ואין חילוק בזה בין קדשים למצוות. ועיי"ש שהאריך בראיות הן לסברת התוס' (לפי דרכו) והן לסברת הגר"ח. ועיין נמי באור שמח (שם) מה שדן בנדון זה דלשמה ושלא לשמה גם ממש"כ רש"י (פסחים לח, ב) גבי מצה לשם תודה ולשם פסח, אם יש לחלק בין שתי מחשבות סותרות לשתי מחשבות שאינן סותרות..

ב׳ובספרנו ד"מ דה"ק ח"ב שמ' י"ד (פ' א') הארכנו בזה.

ג׳והנ"מ מחקירה זו⁸⁷⁹עיי"ש בספרו הנ"ל נפק"מ נוספות העולות מחקירה זו ובראיותיו לכאן ולכאן. היא ג"כ כשנשאר עוד דם הנפש אחרי זריקת שלא לשמן, אם יכול עוד לתקן ולעשות זריקה לשמה. והבאנו שם מס' "טהרת הקודש"⁸⁸⁰זבחים (ב, א). שכן מחדש חדוש שכזה שאם נשאר דם הנפש אפשר עוד לתקן, וראייתו, מהא דאמרינן זבחים (ל"ד ע"ב) ובמעילה (ה' ע"ב) "אין לך עושה שירים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו", וממילא בשלא לשמן שאין הטעם הזה, אין עושה שיריים⁸⁸¹אמנם בחי' מרן רי"ז הלוי (הל' מעשה הקרבנות פ"ד הי"א) כתב בפשיטות דגם אם יש דם הנפש לא יחזור ויקבל, וסבירא ליה דמחשבת שלא לשמה היא מחשבה הפוסלת, וילפינן לה מקרא דלא יחשב, עיין שם שציין ללשון הרמב"ם (פסולי המוקדשין פי"ג ה"א) "שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות, ואלו הן: מחשבת שינוי השם ומחשבת המקום ומחשבת הזמן", הרי שכללם יחד לפיגול ולפסול יחד עם שלא לשמה ובכולם כתב שהם פוסלים את הקרבנות. ועיי"ש בהגרי"ז דב' ההלכות איתנהו בקדשים, חדא, דין לשמה כמו בכל הדברים שצריכים לשמה, אלא שלזה לא מהני שיחשוב שלא לשמה דדינא ד'סתמא לשמה' עומד אפילו כנגד מחשבה הפכית, וראייתו משחטו לשם חולין (וראה מש"כ הגהמ"ח בספרו שם פ"ד ופ"ה ומה שצויין לעיל אות ט, אם י"ל דמחשבת לשם חולין היא רק ב'שלילה') ומצד דין זה רק העבודה היתה נפסלת ולא הקרבן (ובכלל דיני מחשבה זו כלולים כל הו' דברים כריח נחוח ושהזבח לה' וכו', ולא רק לשם קודש ולשם בעלים), והשני הדין המיוחד של מחשבה בקדשים שפוסלת את כל הקרבן, והלכה זו נאמרה רק בשינוי קודש ושינוי בעלים. ובזה ביאר מה דחילק הרמב"ם עצם ההלכה דלשמה בהלכות מעשה הקרבנות ופסול שלא שלמה בהלכות פסולי המוקדשין.
ובעיקר הדבר ראה מנחת אברהם (זבחים ב, א) שציין לתוספתא קרבנות (פ"ג ה"ד) כל הנפסל במחשבה וכו' אע"פ שיש דם הנפש בכוס אחר – פסול, ופשוטו משמע דקאי גם על מחשבת שלא לשמה וכהגרי"ז, אלא שהגר"א שם (אות ח) כתב כל הנפסל במחשבה, נ"ב פי' ליתן חוץ למקומו או חוץ לזמנו, ולכאורה ס"ל כהטה"ק. אך עיין שם בתוספתא דלהדיא מיירי גם במחשבת שלא לשמה, וגם בהמשך שם דכל הנפסל במעשה נקט הגר"א כגון הניתנין למעלה שנתנן למטה ולא הביא דוגמא דשלא לשמה, וכן למד בחזון יחזקאל (על התוספתא שם).
והא דאמרינן אין לך פסול עושה שיריים אלא חוץ לשמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו, ביאר בחזון יחזקאל (שם) דהוא הדין למחשבת שלא לשמה, דהא גם בשלא למקומו ג"כ ל"ש טעמא דהואיל ומרצה לפיגולו, אע"כ דהוקשו כל פסולי המחשבות זה לזה, וביאור הגמ' ב'הואיל ומרצה לפיגולו' אינו טעם לדבר אלא הוכחה, דממה דמרצה לפיגולו מוכח דהמחשבה אינה פסול ב'עבודה' (דא"כ ל"ה קרבו כל מתיריו בהכשר) אלא שהוא פסול ב'קרבן' וה"ה לכל פסולי מחשבה. וע"ע בשערי טהר (ח"ג בענין פסול עושה שירים אות ח) דרך אחרת בישוב קושית הטהרת הקדש.
מאידך, ידוע לדייק מדברי רש"י (כז, א ד"ה הכל) שאף בפסול מחשבה שייך דינא דיחזור הכשר ויקבל (ורק דאם ניתן ממקומו אזדא לה תורת זריקא מהדם הנזרק), ועוד דייקו מדברי רש"י (ב, ב ד"ה בסתמן וג, ד"ה לשם חולין) דלא כהגרי"ז שחידש שאין אפשרות לעקור את הסתמא לשמה, ואכמ"ל..

ד׳ושוב, עד כמה רחוקים הענינים של מודה בקנס ומחשבת שלא לשמן זה מזה, אבל בשני הענינים האלה נופלת חקירה אחת כנ"ל, וגם הנ"מ הוא מאוחד, שם הנ"מ הוא כשאין אנו זקוקים לההודאה מפני שיש עדים על זה, וכאן הנ"מ הוא כשאין אנו נזקקים להזריקה שלא לשמן מפני שיש עוד דם הנפש ואפשר לעשות זריקה אחרת.

ה׳והנה שתי החקירות הנ"ל במודה בקנס ומחשבת שלא לשמן הנה צורת החקירה היא אם להביט על הדבר – ההודאה בקנס והמחשבה שלא לשמן – כעל סבה המביאה לתוצאה שלילית – לשלול את החיוב או לשלול את ההכשר, או כעל העדר הסבה לגמרי, אם נימא שגדר הדברים הוא שההודאה איננה גורמת לחיוב והעבודה במחשבת שלא לשמן איננה מביאה להכשר, כמובן, שזאת אומרת, שהספק במהות התוצאות מביא גם לספק, אם בכלל יש בזה משום סבה, או שיש בזה רק העדר הסבה, למשל, החקירה בחליצה הנ"ל⁸⁸²לעיל (אות טז). ולפי דברינו שזוהי המחלוקת בירושלמי אם חליצה הוא קנין או פטור, הנה בכל האופנים עכ"פ החליצה משמשת לנו בתור סבה, אלא שהספק הוא רק במהות התוצאה אם ע"י החליצה נשללה הזיקה או שנעדרה הזיקה.

ו׳וכהאי גוונא ג"כ הספק בבטול השליחות שהבאנו בחלק א' במדת "סבה ומסובב יסוד ובנין" (אות ט'), אם הבטול רק מפסיק את המשך המינוי שמינה את השליח שיפעול בכחו של המשלח, או שלוקח את הכח שמסר להשליח בחזרה שהבאנו שם שזה תלוי במחלוקת של הרמב"ם והטור, אם בכלל יש לו להשליח כח עצמי אחרי שהמשלח מסר לו את כחו, שזוהי שיטת הרמב"ם – או שהשליח פועל רק בכחו של המשלח – שזו היא דעת הטור – הנה ג"כ החקירה הזו היא באותה הצורה של החקירה ע"ד הזיקה כלומר, שהבטול בכל האופנים משמש בתור סבה, אלא שהספק הוא בתוצאה, אם זוהי שלילת השליחות, ששולל את הכח שנתן לו למפרע, או שזהו העדר המשכת השליחות, שאין לה להשליחות על מה להמשך הלאה⁸⁸³ראה שם (במדה ז – סבה ומסובב או יסוד ובנין אות ח ואות ט) מדברי הרמב"ם (הל' גירושין פ"ב הט"ו) ומדברי הטור (אה"ע סי' קכא ושם בשו"ע סעיף יב, וב"ש וחלקת מחוקק), ועיין שם דיש מהאחרונים שביארו שאין המחלוקת בגדרי שליחות אלא בגדר מניעת השוטה מלגרש (ונפק"מ אם יהיה שייך בשלוחו הכלל כל מלתא דאיהו לא מצי עביד וכו')..