המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר כ״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 29

א׳גם החקירה ע"ד מהותה של השחיטה, שכבר הזכרנוה איזה פעמים אגב אורחא⁸⁸⁴ראה לעיל במדת סבה ומסובב (אות א), ועיין עוד במדת סבה והעדר סבה (מדה ב אות יט ואות ל והלאה), וכן בסוף מדת שתי סיבות המתנגדות (מדה ה אות לא-לב) ושם כתב לקשר נדון זה במדת 'בעצם ובפועל' (מדה יד), אך יותר נראה שהגהמ"ח נתכוין למה שהאריך כאן במידה דידן. – אם השחיטה מתרת את האיסור בחיוב, או רק על ידה מסתלק האיסור בשלילה גם חקירה זו שייכת יותר למדת שלילה והעדר, כי בכל האופנים הרי הוא תוצאה שלילית⁸⁸⁵היינו סילוק האיסור. וכוונתו היא על איסור נבלה, וכדלקמיה שכל בהמה מתה הנה היא גם נבלה אלא שהשחיטה מתירה אותה (ראה מדה ה שם). וראה לקמיה לגבי היתר איסור אבר מן החי במפרכסת ולאחר שמתה לגמרי., אלא שהספק הוא, אם השחיטה גורמת לשלילת האיסור בזה שהשחיטה משמשת בתור מתיר שע"י הותר האיסור או שהיא גורמת להעדר האיסור כי על ידי השחיטה אין המציאות של האיסור.

ב׳והנה בנוגע לאיסור אבר מן החי שכל זמן שהבהמה היא מפרכסת שלעכו"ם יש עדיין איסור אבר מו החי ולישראל מותר אף בזמן הפרכוס, בודאי שאנו זקוקים להשחיטה בתור מתיר, זאת אומרת, שאף שמציאות האיסור עדיין קיימת, וכל אבר שלוקחים ממנה הוא אבר מן החי, בכ"ז דין השחיטה הוא המתיר את האיסור הנ"ל⁸⁸⁶גם למש"כ הגהמ"ח אכתי יש לדון אם לענין אבר מן החי בענין ה'מתיר' של מעשה השחיטה או שדי במציאות של השחיטה וממילא היא מותרת, עיין חמדת שלמה (יו"ד סי' ז) שהק' לשיטת רש"י דשהיה במיעוט בתרא פוסל א"כ בלע הבשר מאבר מן החי שהרי בשחיטת רוב סימנים כבר הוי בית השחיטה בחום של יד סולדת, ותירץ שאיסור אבר מן החי מסתלק תיכף ברוב סימנים, ועיין במש"כ במנחת שלמה (חולין ח, ב) להשיג על החמד"ש הנ"ל. אך לכאורה כוונתו דהיתר שחיטה לאכילה תלוי בשחיטת ב' הסימנים אלא דמהני ההלכתא דרובו ככולו כאילו שחט את הכל בהכשר, אבל אם נעשה פסול בחלק מהשחיטה פסול אף שהיה במיעוט בתרא, אמנם לענין היתר אבר מן החי לא בעינן כלל שחיטת כולו, דהגם דמפרכסת אסורה, מכל מקום בודאי דרוב סימנים הם סיבה ליציאת החיות אלא שלא נשלמה יציאת החיות עד אחר הפרכוס, וכיון שהתירה תורה איסור זה היכא שיציאת החיות היתה בשחיטה ממילא כל שנעשה מעשה שחיטה שעל ידו יוצאת החיות ליכא איסור אבר מן החי, ומוכח דאיסור אבר מן החי אינו צריך 'היתר שחיטה' אלא 'מציאות שחיטה'. ולפי זה גם בזמן שהיא מפרכסת אין זה 'מתיר' כדרך שרוצה הגהמ"ח לבאר באיסור נבלה, וגם היתר זה הוא כענין 'העדר' והמתיר שבזה הוא ב'דין' דהיינו להחשיב את ה'מציאות' שאינה העדר – כהעדר (וראה גם בהערה הבאה)., ובודאי ג"כ שלאחר הפרכוס כשהבהמה היא כבר מתה אז אין בה איסור אבר מן החי לא מצד שהשחיטה פועלת את ההיתר, אלא מצד העדר המציאות של האיסור, כי האבר איננו כבר אבר מן החי, אך הספק הוא לענין איסור נבלה שגם איסור זה מתבטל ע"י שחיטה, אם זהו בבחינת שלילה או בבחינת העדר כנ"ל⁸⁸⁷והוא הדין גם לאיסור אינו זבוח שכשנעשה זבוח בודאי הוא 'העדר' האיסור. ועיין במש"נ בהערות למדה ב (שם אות יט ואות ל) בשם הגר"ח ומה שיש לחלק בזה בין איסור נבלה לאיסור אינו זבוח..

ג׳והספק הזה נובע מספק אחר, במהות האיסור נבלה, אם האיסור בא מצד העדר החיות שכל בעל חי שנעדרה ממנה החיות הוא בכלל נבלה, או שזה מצד פעולת הנבול, כי הנבול הלא בא מאיזו פעולה אם ביד אדם ואם בידי שמים שגרמה למיתה ופעולה זו היא הקובעת את השם נבלה חוץ מפעולת השחיטה שעל זה אין איסור. ומספק זה מסתעפת החקירה הנ"ל במהותו של שחיטה, שאם נימא במהות הנבלה כהצד הראשון, שזהו העדר החיות הרי גם בשחיטה יש המציאות הזו, וע"כ אנו צריכים לומר, שדין השחיטה הוא המתיר את האיסור ויהיה בשחיטה אותו הציור של עירובין בשבת, שכפי שאמרנו למעלה⁸⁸⁸אות א, ועיי"ש בהערות., שבכל השבת יש האיסור של שבת, אלא שבכל השבת ג"כ נמשך ההיתר של העירוב, וככה אנו ג"כ הציור בשחיטה, שתמיד יש בה המציאות של נבלה, אלא שהמתיר שבשחיטה פועלת תמיד להתיר אותה, אבל אם נימא כהצד השני במהותה של נבלה, הנה מהותה של השחיטה היא בודאי מהות של העדר, כי רק פעולת הנבול אוסרת ושחיטה לא נקראת פעולת הנבול ממילא לא צריכים בזה להתיר את האיסור, אך האיסור נעדר מעיקרו, וכמו שכלפי איסור אבר מן החי השחיטה היא בבחנת העדר האיסור כנ"ל, ככה הדבר כלפי איסור נבלה כמובן⁸⁸⁹הנה לדרכו של הגהמ"ח היה מקום להעיר, בתרתי, חדא, דאי נימא שבזמן שהיא מפרכסת יש 'מתיר' א"כ בבן פקועת טריפה שטעון שחיטה מדאורייתא ולא הועילה לו שחיטת אמו (יו"ד סי' יג סעיף ג), והיינו שעובר באכילתו על אבר מן החי אמאי לא נימא דאף של"ש בה היתר דכל בבהמה תאכלו (שהרי אמו טריפה) מ"מ לא יעבור על איסור אבר מן החי כל זמן שהיא מפרכסת מטעם דהיתה שחיטה מתרת להסוברים דשחיטת טריפה מהני לאיסור אבר מן החי במפרכסת (גם בלא מיגו דשחיטה לישראל, ואכמ"ל, ואמנם בשיעורי הגרא"ו חולין סימן ב בהערה הוכיח מזה גופא דשחיטת טריפה אינה מתירה במפרכסת), ואין לומר דאיה"נ אלא דלא נחית להיתר הולד בזמן קצר, דבאמת מסברא ההיתר הוא לעולם דאף שכתב הגהמ"ח שאין צריך להיתר שחיטה במתה לגמרי, מכל מקום מהיכ"ת שיפקע היתר זה שהיה בה כשהיתה מפרכסת.
אכן למה שנתבאר בהערה הקודמת, גם היתר שחיטה בזמן שהיא מפרכסת הוא בגדר העדר רק לא העדר ב'מציאות' אלא העדר ב'דין', וכיון שהוא רק העדר לא שייך שיותר אגב שחיטת אמו.
אכן כיון דאתינן להכי, הנה בבית שערים (יו"ד סי' לד) כתב דשוחט בהיפוך כונה אף שאיסור אינו זבוח לא ניתר, מכל מקום איסור אבר מן החי ואיסור נבלה פקע, ופשטות הדברים דגם איסור נבלה הוא איסור שפוקע ממילא (ואדרבה איסור אינו זבוח בעי להיתר שחיטה), ולפי"ז גם באיסור נבלה נצטרך לומר שסגי בהעדר בדין ואין צריך להיתר בפועל. וצ"ת..

ד׳ואמנם יש ראיה, דגם טריפה וגם נבלה עיקר האיסור הוא בהפעולה שנטרפה ונתנבלה, בטריפה מהא דמחלקינן⁸⁹⁰חולין (נח, א) ותמורה (לא, א) לענין ולד טריפה למזבח, עיין רש"י בתמורה (ד"ה זה וזה) וז"ל: "וליכא לפלוגי בעובר ירך אמו הוא אלא א"כ עיברה ואח"כ נטרפה דהתם למ"ד ירך אמו הוא אירע הטרפות בגופו, אבל היכא דנטרפה ולבסוף עיברה ליכא למימר ירך אמו הוא שהרי יש בו צד היתר", מבואר דפסול טריפה גם אם הוי ירך אמו הוא רק בשעה שנטרפת ואז נעשה הפסול גם בולד, אבל עצם המציאות מה שהיא טריפה לזה לא מהני מה שעובר ירך אמו. לענין העובר בין נטרפה ואחרי כך נתעברה ובין נתעברה ואח"כ נטרפה, דבאופן הראשון מותר ובאופן השני אסור, ואם נימא דהוא איסור בעצם, איזה הבדל יש בין שני האופנים האלה, וכמו שנאסר העובר אם נטרפה אחרי שכבר נתעברה כך היה צריך להיות אסור גם אם נתעברה אחרי שנטרפה, אלא שמע מינה דכל האיסור הוא מפני הרגע שנטרפה ואח"כ הוא רק המשכת האיסור, וממילא ההמשכה הוא רק עליה, על הבהמה ולא על העובר⁸⁹¹כן דייק באבני נזר (יו"ד סי' כג, ציינו הגהמ"ח לקמיה) מהא דולד טריפה, אמנם במקום אחר (שם סי' ס) כתב דרך אחרת בהא דלא חייל איסור טריפה, והוא משום שלא חל איסור טריפה על איסור אינו זבוח אא"כ הוא בבת אחת, עיי"ש באריכות. וע"ע קובץ שמועות (חולין אות כו) שהקשו קושיא זו לפני הגר"ח מ"ט לא יחול איסור אבר מן החי גם בנטרפה קודם שהרי הוא ירך אמו ולא תירץ, והוא עצמו תירץ כדרכו של האבני נזר והגהמ"ח, אלא שהוסיף עוד דכיון שהאיסור תלוי בפעולת הטריפה א"כ גם אם יחזור להכשרה תו לא פקע האיסור (וכתב שדין זה הוא מחלוקת ראשונים בענין טריפה בצומת הגידין אם מהני לחתוך מן הארכובה), משא"כ אם האיסור הוא בכל שעה יהיה ניתר אם נתרפאה, ומהשתא בנטרפה ולבסוף עברה איכא רק לאיסור מצד ירך אמו ואיסור זה מותר כשנתרפא, ולענין זה חשיב הולד בכל רגע כנתרפא, משא"כ אם נטרפה כשהיא מעוברת חל איסור טריפה על הולד ותו לא פקע. ובמה שהקשה על הרמב"ן דמהני לחתוך מהארכובה, כן הקשה בחלקת יואב (יו"ד סי' ז) ותירץ דלדעות אלו גדר טריפה הוא רק מחמת שאינה יכולה ובהעדר הסיבה בטל האיסור ומה שאסר ר' אליעזר הוא רק מטעם יוצא, ודברי צ"ע דא"כ גם בנטרפה ולבסוף נרבעה ייאסר מטעם יוצא, וע"כ דגם הוא מודה לעיקר היסוד דאיסור טריפה הוא במעשה הטרפות ולא בא ליישב רק למה לא חשיב נתרפאה. וע"ע קה"י (בכורות סי' ה)..

ה׳וכמובן שאין לשאול מזה דטריפה אסורה אף בתולדה כשנולדה בסימני טריפות, דמובן דאין מזה ראיה לסתור דזהו גופא, התולדה, הוא פעולת הטריפה⁸⁹²עיין באבני נזר (שם סי' כג) ובמש"כ הגהמ"ח לקמיה (אות ל)..

ו׳ובנבילה ג"כ יש ראיה דאין זה איסור בעצם אלא בהפעולה מה שנתנבלה, מהא דאבר מן החי לא מטמא בטומאת נבלה, ואין בזה משום איסור נבלה אלא רק משום אבר מן החי⁸⁹³רמב"ם (שאר אבות הטומאה פ"ב ה"ג וה"ה), וכוונת הגהמ"ח היא לבשר הפורש מן החי או מאבר מן החי, וכן הוכיח באבני נזר הנ"ל, אבל אבר מן החי עצמו מטמא בנבלה. ובעיקר הענין עיין זכר יצחק (סי' ד) שכתב לחלק בין טומאת נבילה לאיסור נבלה, דלענין טומאה מעשה המיתה הוא המטמא וע"כ אפשר לחלק בין בשר מן החי לאבר מן החי, משא"כ לענין איסור אכילה המציאות מה שאינו חי הוא גורם האיסור והשחיטה היא רק העדר איסור זה, עיי"ש.
ובאמת היה מקום לומר ד'בשר' אין עליו כלל שם 'חי' עד שנדון בו איסור בשר מן החי מצד עצמו, וכל מה שיש לדון בו הוא רק כחלק מהמציאות ממנה נתלש, ראה בזכר יצחק (שם סימן מו סק"ו) מש"כ, וכן מה שכתב הגהמ"ח להלן (אות לב) בדעת רש"י., ואי נימא דאיסור נבלה הוא בעצם מה שהיא מתה, הלא גם אבר מן החי הוא במצב מיתה, אלא ש"מ דכל הגדר נבילה הוא מצד הפעולה מה שנתנבלה ולפיכך אין אבר מן החי בכלל⁸⁹⁴יש להעיר בהא דסוף נדה (ע, ב) דמת שנעשה בו תחיית המתים אינו מטמא משום דמת מטמא ואין חי מטמא, ולא דמי לנבלה שנסרחה די"ל דטומאת נבלה היא רק על מה דחזי לאכילה, וצריך לומר שאף לדברי הגהמ"ח עצם טומאת מת הגם שסיבתה היא המיתה מכל מקום אינה חלה אלא על 'מת' ולא על 'חי', והוא הדין מסתמא בטומאת נבלה, משא"כ באיסורי טריפה לפמש"ה לעיל מהגרא"ו דתו לא פקע אף אם כבר אינו 'טריפה'..