המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר ל״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 39
א׳והנה בחולין (ד' י"ט ע"א) איתא "הגרים שליל ושחט שליש והגרים שליש, רב הונא אמר רב, כשירה, רב יהודה אמר רב, טריפה, רב הונא אמר רב, כשירה, כי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא, רב יהודא אמר רב, טריפה, בעינן רובא בשחיטה וליכא. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, רב יהודא אמר רב, כשירה, אתא שיילוה לרב הונא, אמר להו טריפה".
1
ב׳וכבר ביארנו במדה ה' (אות ל"א) דהמחלוקת היא כנ"ל אם השחיטה היא בגדר מתיר או בגדר סילוק האיסור, ורב יהודה אמר רב ס"ל כהצד הראשון, וממילא העיקר הוא אם יש רובא בשחיטה או לא, דאם יש רובא אז יש סבה המתרת אבל אם לא לא, ואין הבדל אם נפקא חיותא בשחיטה או לא, דמשחוטה לנבלה אין הבדל באמת במציאות ע"י מה נפקא חיותה, אלא שרק דין השחיטה מתיר בזה, ובכן העיקר הוא אם יש רובא בשחיטה או לא, ורב הונא ס"ל, דהשחיטה היא בגדר סילוק, שזהו העדר הסבה, שזאת אומרת, שכשנפקא חיותא ע"י שחיטה? הסבה של נבילה.
2
ג׳אבל לכאורה קשה מאד, מדוע אמר רב יהודא בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש רק "טריפה" ולא נבילה, הלא כל טעמו הוא משום דבעינן "רובא בשחיטה" והחסרון הוא בשחיטה, וכל חסרון בשחיטה הלא הוא נבילה? ואמנם ברמב"ם בפ"ג מהל' שחיטה (הלכה ג') כתב בזה הלשון "פסולה", אבל ג"כ לא הזכיר בזה הלשון "נבילה" ומדוע?922פשוט שכוונתו ששחיטתו נבלה כפי שהקדים הרמב"ם עצמו ואמר (שם הלכה יח) כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זו נבלה. וגם הגהמ"ח לא התכוין שיהא איסור אכילתה משום טריפה, אלא שהערתו היא על לשון הרמב"ם שכתב 'פסולה' ולא כתב נבלה, וקושיה זו היא לאו דוקא על הגרים שליש אלא על כל פסולי שחיטה. ועכ"פ הערתו על לשון הרמב"ם צ"ע, דהרמב"ם בכל מקום מערב הלשונות ופותח בפסולה ומסיים בנבלה או להיפך, וכן בשחיטת עכו"ם שלפי הגדרת הגהמ"ח דלקמיה היא צריכה להיות 'פסולה', והרמב"ם (בפ"ד הלכה הי"א) כתב שהיא נבלה ובהמשך (הלכה יג) כתב שהיא פסולה. ואולי כוונת הגהמ"ח היא רק לבאר מדוע נקט הרמב"ם לשון נוספת מלבד 'נבלה', והיינו לפי דעתו שכל שהיה שם ענין 'שחיטה' כבר אינו נבלה לגמרי אלא שחיטה פסולה (ונפק"מ לטהרה מידי נבלה וכנ"ל).
3
ד׳אכן לפ"ד אתי שפיר, דבאמת כל החקירות הנ"ל נובעות כאמור בעיקר מחקירתנו אם נבילה זהו עצם או פעול, דאם זהו עצם וכל הדינים שבנבילה באים מצד מה שהיא מתה, הלא גם כשהיא שחוטה אינה יוצאת מכלל מתה, אלא ע"כ שדין השחיטה זוהי הסבה הגורמת בתור מתיר, אבל אם זהו בבחינת פעול, כלומר דהכל בא מצד מה שנתנבלה, הנה שחיטה לאו בכלל נתנבלה היא והיא בבחינת סילוק והעדר הסבה.
4
ה׳ומכיון שכבר חלקנו בין הדברים האלה לענין איסור שבנבילה ולענין טומאה שבנבילה, דהראשון האיסור שבנבילה בא מצד חסרון המתיר שבשחיטה, והשני הטומאה באה רק מצד חסרון של פעולת השחיטה, כנ"ל, הנה ממילא מובן, שבהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש גם לר' יהודא אמר רב אי אפשר שתטמא במשא, דהא ס"ס "כי קא נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא" ופעולת השחיטה, להפקיע את החיות ע"י שחיטה, ס"ס ישנה כאן אלא שחסר רק דין השחיטה הרובא בשחיטה.
5
ו׳ואע"פ שבודאי יש בזה איסור של נבילה אבל מכיון שס"ס אין בזה הטומאה של נבילה משתמשת הגמ' בלשון טריפה, שזאת אומרת, שהיא אסורה רק באכילה והרמב"ם ליתר דיוק להבליט שיש בזה איסור נבילה ולא הטומאה שבנבילה השתמש בלשון פסולה.
6
ז׳אבל עכ"פ יוצא מזה, דבנקובת הושט גם לאחר שחיטה ולא דוקא מחיים כמו שחפצנו לומר באות הקודמת923אות לז-לח., תהיה רק אסורה באכילה משום נבלה בלי הטומאה, דהא ע"ז, על הטומאה, כבר אפשר לנו להשתמש בהסברא של "כי קא נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא" ורק חסר כאן המתיר שבשחיטה, למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כנ"ל924אכן דעת האחרונים והפוסקים בדעת הרמב"ם דמה שאמר שהיא נבלה מחיים היינו גם לענין שלא תטהר ע"י שחיטה, ראה פרי מגדים (יו"ד שפ"ד סי' לג ס"ק ה-ו) שכ"ה בכל הפוסקים, ועיי"ש בנמוקי הרי"ב שהביא שם תוספתא דהוי טריפה ומטהר מידי נבלה, אך שם י"ל דמיירי שניקב שלא במקום שחיטה דבלא"ה קשה על הרמב"ם מה דאיתא שם 'טריפה', עיי"ש. ובפרי מגדים שם ציין למהרש"א שכתב להדיא דמטהר מידי נבלה. ועיין גם בנחל עדניך סי' יט ענף ו בשם הצפנת פענח. וע"ע: צל"ח חולין (לב, א ומב, א); אמרי משה (סי' ג); בית הלוי (ח"ב סי' כב); אחיעזר (יו"ד סי' ח); זכר יצחק (ח"ב סי' ד)..
7