המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר מ״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 42
א׳ואת היסוד הנ"ל שהשחיטה היא בבחינת דבר המתיר, שהיא מתירה את האיסור אכילה שיש על כל בע"ח, ולא רק בבחינת העדר האיסור אנו מוצאים ג"כ בגמרא סנהדרין (קי"ב ע"א) "בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה, עיסה חציה של עיר הנדחית וחציה של עיר אחרת מותרת, מאי טעמא בהמה כמאן דלא פליגי דמי" וכו', והנה רש"י פירש משום "דלאו לשחיטה קיימי אלא למיתה ושחיטתה זו היא מיתת הבהמה ואין היתר אפילו להחצי שאינה של עיהנ"ד, דכי שחט לסימן של עיה"נ אין שוחט אלא ממית ולא מהני בה שחיטה כלל", והדברים ברור מללו, שלא מועילה השחיטה כלום אפילו לטהרה מידי נבלה, אכן הר"ן בחידושיו מתפלא על זה, דהא אחרי כן מיבעי ליה לר"ח גופא אי מועילה השחיטה לטהרה מידי נבלה, ואין זה דרך הש"ס שמה שפשיטא ליה מקודם יסתפק בזה אחר כך? וגם מדברי הרמב"ם משמע דאינה מטמאה כנבילה דהא כתב בפרק ד' מהלכות ע"ז (הל' י"ב) דבהמת עיר הנדחת אסורה בהנאה כשור הנסקל ושור הנסקל הלא מפורש הוא דאינו מטמא, ובכ"ז פסק בפ"ד מהל' עכו"ם (הלכה י"א) שבהמה חציה של עיר הנדחת אסורה?
1
ב׳וע"כ מפרש הר"ן שהטעם הוא "דכיון דנשחט סימן אחד של עיר הנדחת אסור בהנאה אינו מתיר, וכו' והויא שחיטה שאינה ראויה ואינה מתרת באכילה לדברי הכל".
2
ג׳ואי אפשר להעמיד את דברי הר"ן הנ"ל רק עפ"י היסוד הנ"ל, שהשחיטה משמשת לנו בתור מתיר, ואם אין המתיר, אף שגם כן אין לא איסור אבר מן החי ולא איסור נבלה, דהא ס"ס הבהמה כבר איננה חיה, ולא נבלה ממש, אחרי דס"ס השחיטה מועילה לטהר מידי נבלה כנ"ל, וכמובן שאין ג"כ איסור טריפה בזה, בכ"ז מכיון שאין השחיטה משמשת לנו בתור מתיר יש בזה משום איסור אכילה, וזהו כמו הציור של הרמב"ם בשחיטת עכו"ם, והאיסור בזה הוא לא משום פעולת הנבול, דהא ס"ס היתה בכאן כמו בשחיטת עכו"ם פעולת השחיטה, אלא האיסור הוא מפני שהיא מתה ואין מה שיתירה929הכרחו של הגהמ"ח הוא רק להא דהשחיטה היא 'מתיר' לאיסור נבלה, אבל אין בזה הכרח שטומאת נבלה הוא מצד המציאות, דשפיר יש לומר דה'מעשה שחיטה' הוא שמטהר את ה'נבלה' (וגם אתי שפיר הלשון 'לטהר' מידי נבלה, הא קודם שנשחטה לא היתה טמאה) אלא שלהכשיר באכילה בעינן תנאים מסויימים (כגון שחיטת ישראל, ושתהיה השחיטה מתירה באכילה וכו'), אשר אינם נצרכים בשביל לטהר מידי נבלה, ועיין בחזון יחזקאל (על התוספתא חולין פ"א ה"ז) שלענין טומאת נבלה בעינן לקיום הכתוב 'וכי ימות' וכל שנשחטה אינה בכלל זה. ולפי"ז יש לומר שגם כאשר מתה הבהמה שלא בשחיטה אלא בצווי כמו שעיר המשתלח ועגלה ערופה, ג"כ לא מקרי 'וכי ימות' ד'ימות' משמע ממילא וכל שיש בזה 'ציווי' לא הוי ממילא. וע"ע בעונג יו"ט (יו"ד סי' סח).
ובביאור דברי הר"ן, ראה מש"כ בברכת משה (להגר"מ שאצקס, יו"ד סי' ז) שכתב ג"כ לחלק בין טומאת נבלה לאיסור נבלה, וזה לשונו שם (אחר שפלפל בביאור הטעם דדבר שאסור בהנאה אינו מתיר): "דרק לענין טומאת נבילה י"ל דאין זה ענין ד'חלות' דנימא לא מהני, דענין טומאת נבילה אינו ענין של 'מתיר' ורק דכל שנשחטה בשחיטה כשירה וע"י בר זביחה איננה ב'מציאות' נבילה ואיננה מטמאה והבן כללו של דבר, עכ"ל. ועיי"ש שחולק על האחיעזר (יו"ד סי' ז) דשחיטת טריפה אם כי מטהרת מידי נבלה מכל מקום איסור נבלה קיים. ואמנם לאור מש"כ הגהמ"ח כאן אתי שפיר דעת האחיעזר ודו"ק.
ובעיקר מה שדן שם הברכת משה מדוע סימן שאסור בהנאה אינו מתיר, כן דן בשו"ת עונג יו"ט (יו"ד שם) והאריך טובא בזה, ועיי"ש בסוף דבריו ליישב קושית הר"ן על רש"י דשחיטת בהמת עיר הנדחת לאו שם שחיטה עלה אלא שם הריגה משום דכתיב בה 'לפי חרב' וזהו הטעם שדנה הגמ' שלא תטהר מידי נבלה, עיי"ש היטב..
ובביאור דברי הר"ן, ראה מש"כ בברכת משה (להגר"מ שאצקס, יו"ד סי' ז) שכתב ג"כ לחלק בין טומאת נבלה לאיסור נבלה, וזה לשונו שם (אחר שפלפל בביאור הטעם דדבר שאסור בהנאה אינו מתיר): "דרק לענין טומאת נבילה י"ל דאין זה ענין ד'חלות' דנימא לא מהני, דענין טומאת נבילה אינו ענין של 'מתיר' ורק דכל שנשחטה בשחיטה כשירה וע"י בר זביחה איננה ב'מציאות' נבילה ואיננה מטמאה והבן כללו של דבר, עכ"ל. ועיי"ש שחולק על האחיעזר (יו"ד סי' ז) דשחיטת טריפה אם כי מטהרת מידי נבלה מכל מקום איסור נבלה קיים. ואמנם לאור מש"כ הגהמ"ח כאן אתי שפיר דעת האחיעזר ודו"ק.
ובעיקר מה שדן שם הברכת משה מדוע סימן שאסור בהנאה אינו מתיר, כן דן בשו"ת עונג יו"ט (יו"ד שם) והאריך טובא בזה, ועיי"ש בסוף דבריו ליישב קושית הר"ן על רש"י דשחיטת בהמת עיר הנדחת לאו שם שחיטה עלה אלא שם הריגה משום דכתיב בה 'לפי חרב' וזהו הטעם שדנה הגמ' שלא תטהר מידי נבלה, עיי"ש היטב..
3
ד׳וכן גם הסברו של הר"ן930חולין (ח, ב מדה"ר). בדינא דהרא"ה931בבדק הבית (שער א פ"א, דף י, א). דשוחט בהמת חברו לשם עכו"ם שאע"פ שאין בזה איסור הנאה מטעם שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, בכ"ז אסורה באכילה, דהטעם הוא משום "דנהי דלא אסר לה לא שרי לה", ג"כ אי אפשר להסביר רק עפ"י היסוד הנ"ל, דהא ג"כ קשה להגדיר בזה מהו שם האיסור כאן, אין כאן לא אבר מן החי ולא נבלה ממש דהא ס"ס אינה מטמאה, דלא גרועה משחיטה לעכו"ם אף בבהמה שלו שג"כ אינה מטמאה כמבואר בב"ק (ע' ע"א) ובחולין (פ"א ע"ב), ואין ג"כ האיסור של עבודה זרה מאחרי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו932וביש"ש (חולין פ"ב סי' יג), הובא בפתחי תשובה (יו"ד סי' סג) כתב שהוא מדין כונה הפכית שמהני גם במקום שא"צ כוונה, ועם כל זה יש בכח השחיטה לטהר מידי נבלה. וראה בחידושי הגר"ש שקופ (חלק הליקוטים סי' א) שתמה מה החילוק בין הכשר לאכילה לטהרה מידי נבלה, דאם אין שם שחיטה עלה לא תטהר, ועיין שם באריכות שהוא תלוי בגדרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
ועיין שו"ת מהר"ץ חיות (סימן מז) שהביא דברי השואל (בעמח"ס מי באר) לבאר דעת הר"ן משום אעל"מ, ודחה את דבריו, וביאר הוא דשחיטה לעבודה זרה אף שאינה אוסרת מכל מקום אין עליה שם מעשה שחיטה שהרי נסקל על ידה (דומיא דמשתחוה להר) והוי נקובת הושט בלא שסיים מעשה השחיטה שבודאי היא נבלה, עיי"ש שביאר ג"כ ענין בהמה חציה של עיר הנדחת. אכן לדבריו יקשה דאם לנקובת הושט בלא שחיטה מדמינן לה א"כ תטמא בנבלה, וסברת הגהמ"ח לא תהני כאן אא"כ נימא שגם המהר"ץ חיות לא נתכוין אלא בגדרי ה'מתיר' של שחיטה שאי אפשר שיהיה מתיר היכא שהוא נגד ציווי השם משא"כ לעצם המציאות של שחיטה, ועיי"ש במהר"ץ חיות שבאמת נתקשה בהא דבהמת עיר הנדחת מה הצד שתטהר מידי נבלה, ותירץ דסק"ד דלטהר מידי נבלה סגי במה שהיה הסכין מוליך ומביא דרך שחיטה, ואם כי זה דומה במקצת לסברת הגהמ"ח, אך המהר"ץ חיות מסיים בה דאנן לא קי"ל הכי, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה בשוחט בהמת חבירו לעכו"ם אמאי אינה מטמאה. וראה: עונג יום טוב (סי' נד); חידושי שרידי אש (חולין סימן כח)., אלא שכל האיסור בזה הוא מטעם "שלא שרי לה", וכאמור שבאין שחיטה המתרת אז ממילא יש איסור, האיסור של בהמה מתה אף שאין על זה שם נבלה.
ועיין שו"ת מהר"ץ חיות (סימן מז) שהביא דברי השואל (בעמח"ס מי באר) לבאר דעת הר"ן משום אעל"מ, ודחה את דבריו, וביאר הוא דשחיטה לעבודה זרה אף שאינה אוסרת מכל מקום אין עליה שם מעשה שחיטה שהרי נסקל על ידה (דומיא דמשתחוה להר) והוי נקובת הושט בלא שסיים מעשה השחיטה שבודאי היא נבלה, עיי"ש שביאר ג"כ ענין בהמה חציה של עיר הנדחת. אכן לדבריו יקשה דאם לנקובת הושט בלא שחיטה מדמינן לה א"כ תטמא בנבלה, וסברת הגהמ"ח לא תהני כאן אא"כ נימא שגם המהר"ץ חיות לא נתכוין אלא בגדרי ה'מתיר' של שחיטה שאי אפשר שיהיה מתיר היכא שהוא נגד ציווי השם משא"כ לעצם המציאות של שחיטה, ועיי"ש במהר"ץ חיות שבאמת נתקשה בהא דבהמת עיר הנדחת מה הצד שתטהר מידי נבלה, ותירץ דסק"ד דלטהר מידי נבלה סגי במה שהיה הסכין מוליך ומביא דרך שחיטה, ואם כי זה דומה במקצת לסברת הגהמ"ח, אך המהר"ץ חיות מסיים בה דאנן לא קי"ל הכי, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה בשוחט בהמת חבירו לעכו"ם אמאי אינה מטמאה. וראה: עונג יום טוב (סי' נד); חידושי שרידי אש (חולין סימן כח)., אלא שכל האיסור בזה הוא מטעם "שלא שרי לה", וכאמור שבאין שחיטה המתרת אז ממילא יש איסור, האיסור של בהמה מתה אף שאין על זה שם נבלה.
4
ה׳ורק ע"י כך נבין את המחלוקת של ר"ש ורבנן, אם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה או לא, שלכאורה קשה להבין בזה, שס"ס האיסור לא בא מחמת השחיטה אלא מחמת איסור אחר כמו "השוחט ונמצאת טריפה והשוחט חולין בעזרה" ומדוע לא תהיה שמה שחיטה אף לענין ד' וה' כמבואר בב"ק (ע' ע"א) או לענין כסוי הדם כמבואר בחולין (פ"ה ע"א)?
5
ו׳אם לא כנ"ל ששם השחיטה בא על המתיר שבה ומאחרי שס"ס על ידי שחיטה שאינה ראויה לא בא הדבר המתיר מזה, נופלת בזה המחלוקת כנ"ל.
6
ז׳ואפשר להטעים עוד יותר את המחלוקת הזו עפ"י מה שהנחנו במדת "שתי סבות המתנגדות זו לזו" (באות כ"ד) שבכל מקום ששתי סבות חיוביות מתנגדות זו לזו והן באות בבת אחת, נופל ממילא הספק, אם גם באופן זה הן בבחינת הפקעה, כלומר, המסובב מהסבה הראשונה כן חל, אלא שהסבה השניה באה ומפקיעה את המסובב הנ"ל, או שבאופן שכזה לא חלתה כלל הסבה הראשונה, והציור הזה יש לנו גם כאן שהשחיטה היא מצד סבה להתיר ומצד השני הרי תיכף בשעת השחיטה יש משום סבה שניה לאסור כמו בטריפה או בחולין בעזרה, אם אנו אומרים שהסבה השניה מפקיעה לגמרי את הסבה הראשונה ואין כאן סבת ההיתר של השחיטה. אע"פ שבכל האופנים אין בזה משום נבילה, כי כאמור לענין זה שלא תהיה נבילה אין השחיטה משמשת בתור סבה אלא בתור העדר הסבה, או לא, ובזה היא המחלוקת ר"ש ורבנן933ראה מש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה ב אות כה) וזה לשונו: אע"פ שכאמור, השחיטה באופן הרגיל ושחיטה לע"ז מסבבת סיבובים נגודיים, דבאופן הראשון מסבבת היתר אכילה ובאופן השני להיפך, איסור הנאה, אבל סוף סוף שני האופנים שוים בנוגע למסובב אחד, זאת אומרת, שגם שחיטה רגילה וגם שחיטה לע"ז מסבבת את הטהרה מידי נבילה, ומסובב זה נשאר כמובן גם בגוונא שאנו אומרים "דלא אסר לה ולא שרי לה", שזהו המסובב, הטהרה מידי נבלה, הלא שוה גם במקום שאסר לה וגם במקום ששרי לה כנ"ל.
והיינו ששם נקט הגהמ"ח שבודאי חלים שניהם, ועל כן חלו לענין טהרה מידי נבלה, עיי"ש שיישב לפי זה קושית הרשב"א על הרא"ה ממה דתלינן דין שחיטה בחוץ לע"ז בדינא דאדם אוסר דבר שאינו שלו, והא להרא"ה גם למ"ד אין אדם אדשא"ש הא עכ"פ הוי נחירה ולא יתחייב משום שחוטי חוץ (ועיין בזה בעונג יו"ט שם) ויישב הגהמ"ח לפי הנ"ל דגם להרא"ה אינה נחירה ממש רק בגדר שחיטה שאינה ראויה, כלומר שאין בה כח להתיר, אך עכ"פ מהני שחיטה זו לטהר מידי נבלה..
והיינו ששם נקט הגהמ"ח שבודאי חלים שניהם, ועל כן חלו לענין טהרה מידי נבלה, עיי"ש שיישב לפי זה קושית הרשב"א על הרא"ה ממה דתלינן דין שחיטה בחוץ לע"ז בדינא דאדם אוסר דבר שאינו שלו, והא להרא"ה גם למ"ד אין אדם אדשא"ש הא עכ"פ הוי נחירה ולא יתחייב משום שחוטי חוץ (ועיין בזה בעונג יו"ט שם) ויישב הגהמ"ח לפי הנ"ל דגם להרא"ה אינה נחירה ממש רק בגדר שחיטה שאינה ראויה, כלומר שאין בה כח להתיר, אך עכ"פ מהני שחיטה זו לטהר מידי נבלה..
7