המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר ס״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 64

א׳גם הכלל של "מיגו להוציא לא אמרינן" ומיגו להחזיק כן אמרינן אין ההבדל בין להוציא ובין להחזיק ממש באופן מציאותי, אלא ההבדל הוא בין חיוב ובין שלילה, דהמיגו רק אינו נותן נאמנות באופן חיובי לבעל המיגו, אלא רק לשלול את דברי הצד שכנגד.

ב׳וזה מוכח מהא דקי"ל שבאית ליה שטר להתובע אמרינן כן מיגו להוציא, ומסבירים את הטעם משום דבכה"ג לא נקרא מיגו להוציא שכל העומד לגבות כגבוי דמי¹⁰²⁷כן כתב הש"ך בתקפו כהן (סי' קל) בשם הכנה"ג ועיין בתומים (סק"ח) שהביא כן מדברי הראשונים. והוא עצמו פליג על הטעם הזה מכח הקושיה דלקמיה., ועי' בתומים בקיצור כללי מינו (ס' פ"ב) שמתמה על זה דהא רק ב"ש ס"ל ככה אבל ב"ה הלא חולקים על זה ולדעתם גם בשטר לא אמרינן שכגבוי דמי?¹⁰²⁸קושיא זו היא קושית המהר"י בן לב הובאה בקצוה"ח (סימן פג סק"ה וסימן קנ סק"ב) וכבר רמז לזה הרשב"א בתשובה (מיוחסות סי' ק), הביאו הקובץ שיעורים (בבא בתרא אות לה), שכתב דלאו כגבוי ממש קאמר דליכא למימר דשבקי ב"ה ועבדי כב"ש, אלא כדאמרן (דבעל דאתי לארועי שטרא חשבינן ליה כמוציא). וע"ע דרוש וחידוש כתובות (מערכה יב אות יד) דהוי כגבוי קצת שלא יחשב כמוציא. וכעי"ז במקצוע בתורה (מהרא"ל צינץ סי' סה סעיף ל), ושם כתב דבשטר שאיתרע לא יהני. וע"ע קהלות יעקב (בבא בתרא סי' לד). אך לפ"ד הדבר מובן, שכל ההבדל בין להוציא ובין להחזיק הוא רק מצד זה שלהחזיק אנו צריכים רק לשלול את טענות הצד שכנגד, וממילא נשאר הדבר ביד מי שמחזיק, אבל להוציא לא די במה שאנו שוללים את טענת המוחזק, אלא שאנו צריכים גם לקיים בעיקר את דבר המוציא, כי במקום שאין אנו מקיימים לא את דברי זה ולא את דברי זה ממילא נשאר הדבר אצל המוחזק, וממילא כשיש לו להתובע שטר, והטענות שבין הצדדים הם אם לבטל את השטר או לא, אז ממילא אם רק אנו מבטלים את דברי הנתבע הבא לבטל את השטר, ממילא נשאר השטר בתקפו¹⁰²⁹וכעין זה ביאר בלבוש מרדכי (בבא מציעא סימן טז ענף ב), עיין שם באריכות..

ג׳וזהו ההסבר בגמרא ב'ב (ל"ב ע"ב) במחלוקת שבין רבא ורב יוסף "אמר ליה, אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס" שרבה אומר "מה לו לשקר, אי בעי א"ל שטרא מעליא הוא, א"ל רב יוסף , אמאי סמכת אהאי שטרא אהי, שטרא חספא בעלמא הוא" ועי' שם ברשב"ם ובתוס' והתוס' פרשו בתחילה שהטעם הוא משום דהוה מיגו להוציא, אבל אמרו "ואין נראה לר"י, מדלא מפרש שטעמא הכי בהדיא משמע דלאו משום הכי הוא?".

ד׳אבל לפ"ד אתי שפיר, דאע"פ שעצם הטעם הוא משום מיגו להוציא לא אמרינן, בכ"ז הוא מוכרח כאן להאריך ולומר את הדברים "אמאי סמכת אהאי שטרא" וכו', דהא כאמור במקום שיש לו שטר אמרינן ג"כ מיגו להוציא, אלא שבנ"ד אין אותו הטעם, דכאמור, הטעם שבשטר מועיל מיגו להוציא הוא משום שכשאנו שוללים את הטענות של שני הצדדים, אז ממילא נשאר השטר בתקפו, דוגמא לדבר גם בכתובה שלא מצא אצלה בתולים, שהיא אומרת "משארסתני נאנסתי", ונסתתפה שדהו, והוא אומר, לא כי אלא עד שלא ארסתיך, שי"ג ור"א אומרים "נאמנת" מצד מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך (כמבואר בכתובות י"ב ע"ב), הנה גם אז כשאנו סולקים אם הטענות והתביעות משני הצדדים מצד הבעל והאשה גם יחד, אז ממילא נשאר חיוב הכתובה בתקפו, אבל כאן שהוא מודה "ששטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס" הנה בודאי שכשאנו שוללים את הטענות של שני הצדדים בנוגע להכחשתם אם הוה ליה שטרא מעליא ואירכס אי לא, הלא ממילא אין חיוב, ואם נבוא לחייב את השטר הזה שהוא מוציא, הלא על זה יש הודאת בע"ד גופא שהשטר הזה הוא מזויף, בשלמא אם היה לו מיגו כדי לקיים ע"י המיגו את השטר שפיר היה מועיל אף זה להוציא כנ"ל, מפני שכאמור ע"י שלילת הטענות של שני הצדדים ממילא נשאר השטר בתקפו משא"כ בזה כנ"ל.

ה׳וז"ש, "אמאי סמכת אהאי שטרא" כי הלא מיגו להוציא לא אמרינן, אלא רק מצד השטר מועיל מיגו אף להוציא כנ"ל, "והאי שטרא חספא בעלמא הוא"¹⁰³⁰בעיקר הדברים בהא דמיגו להוציא אמרינן בשטר ובכתובה ולא היכא דהוי חספא בעלמא, ראה: ש"ך (סי' פב סקי"ד); תומים (ס"ק א-ג); קצוה"ח ונתיה"מ (שם), ראה שם מה שהקשו על הנך הסוברים דמיגו להוציא אמרינן מסוגיא דפוגמת כתובתה (כתובות פז, ב). ועיין אמרי בינה (סימן כא סק"א) שנקט ג"כ נקודה זו דעל ידי המיגו נשאר השטר בתקפו וממילא גובה..

ו׳ואפשר להכניס את זה גם בנמוקו של הרשב"ם שבא שמה מטעמא של הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, וכבר הודה שטרא זייפא הוא, וגם בטעם הר"י שם דהוה טוען וחוזר וטוען, שבאמת בכולם יש כיון אחד, דכאן אי אפשר להסתפק בשלילה לחוד, לשלול את טענת שני הצדדים, אלא אנו צריכים לדבר חיובי, לחייב את דברי בעל השטר שיש לו מיגו, ואין כחו של מיגו יפה לזה כנ"ל¹⁰³¹יש לעיין לסברות אלו שאין המגו משמש כבירור טענתו אלא רק כסילוק דבריו של השני, היאך מצינו שמועיל מיגו באיסורים, ובשלמא אם היינו נוקטים כדברות האחרונים בהך דמיגו להוציא, שמיגו הוא בירור גרוע דהוי רק כמו רוב אתי שפיר דלענין איסורים מהני בירור כזה אבל להוציא ממון לא מהני (ראה קהלות יעקב ב"ב סי' כד), משא"כ לסברת הגהמ"ח שמיגו אינו בירור כלל, אלא שהוא מסלק טענת השני, צ"ב כיצד מועילה סברא זו גם לענין איסור. אמנם יש סוברים דמיגו באיסור אמרינן רק במקום דהוי הפה שאסר ראה בכל זה בערך השולחן (אות פו-פז) והתם הוי בגדר נאמנות (וכדלקמיה)..