המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר ס״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 65

א׳ועלינו להוסיף ג"כ, כי לכאורה לפי שיטת הראשונים¹⁰³²ראה רשב"ם שם ותוס'. ודעת הרמב"ן והרשב"א דמיירי בשטר מקוים עיין שם בכל הסוגיא. שמיירי כאן בשטר מקויים, הנה כשאומר "שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס" זהו היה צריך להכנס לסוג של הפה שאסר "הפה שהתיר" ולא לסוג של מיגו? אך לפי מה שהגדרנו בספרנו ד"מ דהק"נ שמעתתא ג' (פ' ט') את המושג של "הפה שאסור" שזהו הגבלת ההודאה, שזאת אומרת, שאם אנו סומכים על הודאת בע"ד אנו צריכים לקבל את ההודאה עם כל ההגבלות שהוא בעצמו מגביל, ומה שהוא מוציא מתוך ההודאה ע"י ההגבלה זה נחשב כאילו ע"ז לא היתה הודאה מעולם. כי הלמוד של הפה שאסר הוא מהפסוק "את בתי נתתי לאיש הזה", שאין עליה איסור אשת איש מצד שמא נתקדשה לאחרים, כי בנוגע לאחרים נחשב כאילו לא הוכח לגמרי, וכן על הפה שאסר שיש בגמרא דוק ותשכח, ועי' ברמב"ן בפ' המוכר את הבית¹⁰³³בבא בתרא (ע, ב). שמסביר ג"כ את ההלכה "שמודה בשטר שצריך לקיימו" ואם לאו נאמן לומר פרוע במיגו דאי בעי אמר מזויף, אף על פי שבפקדון בשטר קי"ל דאינו נאמן לומר החזרתי במיגו דאי בעי אמר נאנסו משום שכשמודה בשטר שכתבו זהו נכנס בכלל הפה שאסר, גם שם מובן לפי הגדרתנו. שאנו תופסים את ההודאה שלו ששטרא מעליא הוא בהגבלה, שאח"כ פרע, וככן בנוגע לפרעון הוה כאילו לא קיים את השטר כלל. אבל במחלוקת של רבה לרב יוסף הנ"ל שאמר "אין שטרא זייפא הוא מיהא שטרא מעליא הוה לי ואירכס" הנה "המיהו" איננו בבחינת הגבלה בהודאה שלו ששטרא זייפי הוא" אלא זוהי תביעה חדשה לגמרי וזה כבר לא נכנס בסוג של הפה שאסר אלא בסוג של מיגו, ומיגו לא מועיל באופן שכזה כנ"ל¹⁰³⁴עיקר הסברא כבר כתבה באבן האזל (טוען ונטען פי"ד ה"ח) בענין משכנתא במיגו דלהד"מ מאי טעמא בעינן למיגו ולא מקרי הפה שאסר וזה לשונו: יש לומר דמה דנאמן לומר לקוחה במיגו דאי בעי אמר שלי הוא, זהו גדר הפה שאסר, אבל אם הוא טוען משכנתא הוא הרי הוא לעשות חוב, וזה א"א ע"י הפה שאסר דלעשות חוב זהו ענין אחר ולא שייך למה שיכפור לו הקרקע, ואנו צריכין לבוא כאן רק מטעם מיגו, עיין שם. והיינו כנ"ל דהפה שאסר אינו נאמנות אלא הגבלת כח האוסר, אבל אי לעשות דבר חדש זה אפר רק על ידי נאמנות ומכח מיגו. וע"ע חידושי הגרנ"פ (אות נד ואות קעט)..

ב׳בקצור ב"אמאי" קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא" הוא נותן טעם מספיק שעובדא כעין זו אי אפשר להכניס לא בסוג של "הפה שאסר", כי כאן מדובר לא על ההגבלה של ההודאה, אלא על טענה חדשה אחרי ההודאה, ולא בסוג מיגו, כי כאן אנו צריכים לנאמנות לא בשלילה אלא בחיוב כנ"ל.