המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר ס״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 66
א׳וע"י זה אפשר לנו להאיר אור נוגה בהסוגיא של נסכא דרבי אבא שעד אחד העיד שחטף את הנסכא והוא אמר "אין חטפי ודידי חטפי, אמר רבי אבא, היכי נידייניה להאי דינא, לישלם? ליכא תרי סהדי. ליפטריה? איכא חד סהדי, לישתבע הא אמר מיחטף חטפה וכיון דאמר דחטפה הוה ליה כגזלן, אמר רבי אבא, הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם". וכל הראשונים שאלו, אמאי לא יהיה נאמן בשבועה במיגו דאי בעי אמר לא חטפי כמו שאנו אומרים בפ' המוכר את הבית (ע' ע"א) שבמפקיד אצל חברו בשטר נאמן לומר החזרתי לך בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסו?
1
ב׳ותירוץ הריב"ם הוא, "דכיון דאיכא אחד המחייבו שבועה מן התורה, כן הוא הדין שישבע להכחיש העד או ישלם ואין מועיל מיגו לפטור", ותירוצו בלתי מובן כלל, דההסבר הרגיל הוא שעד אחד הרי הוא כשנים1035נתיה"מ (סי' נא סק"א); אבני מילואים (סי' מב סק"ד) בשם יש מפרשים; ברוך טעם (שבועות לב, א); קובץ שיעורים ב"ב (אות קמה), ועוד. ועיין רמב"ן שם. וע"ע שערי יושר (שער ז פרק ב).. אבל אין זה מובן כלל הוא דבשנים אין מיגו שאם יכחישם לא יהיה נאמן, אבל בעד אחד נהי דהוה כשנים, אבל ס"ס יש עצה להכחישו ע"י שבועה שלא חטף ומדוע לא יהיה נאמן כשאומר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי?1036כן הקשה בברוך טעם (שם). וע"ע שו"ת חת"ס (חו"מ סי' צח) שהקשה עוד דהא מצינו מיגו גם כנגד עדים כמו בדידי חטפי במיגו דנאנסו. ובחת"ס שם כתב זה לשונו: "אומר אני אי דייקינן הכי לא תנינן, צריכין אנו לכוף אזנינו לשמוע ולקבל דברי הראשונים ז"ל שהם אמרו כך היא המדה כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ולא מהימן אלא באותה המגו דמהימן בשנים, דהיינו דידי חטפתי במגו דהחזרתי ונאנסו אבל במגו דלא חטפתי כי היכי דאותה מגו לא יועיל בשני עדים שהרי א"א לומר לא חטפתי ה"נ בע"א, אף על גב דהכא שפיר הו"מ למימר לא חטפתי מ"מ כל זמן שלא טען כן ה"ל כאלו ב' אומרים כן".
2
ג׳אבל בהמשך להיסוד הקודם במיגו אפשר עוד לחדש יותר ולקבוע, שבמיגו יש אותו הציור של אונס, שכבר הוכחנו במדה זו1037לעיל (אות יד-טו)., שלא רק שאין אונס מחייב, אלא גם שאין אונס שולל איזה חיוב שבא מצד אחר, והאונס מביא רק להעדר התוצאות. - ואגב אורחא יש להביא מלבד הראיות שהבאנו למעלה עוד ראיה מגנב וגזלן, שפשיטא לן, שאם נאבד דבר הגניבה והגזילה אפילו באונס גמור ג"כ מחוייב לשלם, ואין שום הוה אמינא שנגיד על זה אונס רחמנא פטריה, מפני שכנ"ל האונס יכול רק לשמש בבחינת העדר, העדר בתוצאות מפעולה שנעשית ע"י אחר, אבל אין האונס יכול לשלול חיוב שכבר נתהוה עליו מצד פעולת הגניבה והגזילה1038הנה שואל נמי חייב באונסין ולא אמרינן אונס רחמנא פטריה אלא שבשואל משעבד עצמו כי כל הנאה שלו, מה שלא שייך בגנב וגזלן. ועיין שו"ת חת"ס (חו"מ סי' קלב) שהשואל שם כתב שהטעם שגנב מתחייב באונסין אינו כמו שואל שמשעבד עצמו אלא שהתורה הקנתה לו את החפץ לענין זה שיתחייב באונסין, ועיי"ש שמטעם זה על ידי קלב"מ נפטר הגנב דמה שקונה החפץ הוי עונש. ובחת"ס שם תמה עליו דא"כ מדוע בכלל הקנתה התורה את החפץ בבא במחתרת, הלא הכי עדיף טפי שלא יקנה את החפץ וירויח הנגזל בגוונא שהחפץ בעין. והחת"ס עצמו כתב בביאור הענין שגנב קונה (ואל"ה לא היה חייב באונסין), דכל גנב קונה את החפץ לגמרי ומחוייב רק דמים (ועיי"ש בחת"ס שמוכח כן ממה דכתיב אם לא שלח ידו), אלא שהתורה הכריחה אותו לנתק את הלאו על ידי השבת החפץ, ועל כן בקלב"מ שגם חיוב דמים אין, ממילא קונה את החפץ. אכן בעיקר חיוב אונסין בגזלן, ראה סנהדרין (עב, א) ורש"י שם דלא גרע משואל שכל הנאה שלו.
ובקובץ שיעורים (פסחים אות יז) כתב דהא דשואל דחייב באונסין, נראה פשוט דאין הכונה שהאונס היא המעשה המחייבתו דהא אנוס רחמנא פטריה אלא דבלקיחת החפץ נתחייב באחריותו כמו גזלן, והאונס אינו פוטרו כמו בשאר שומרין דהאונס פוטרן, ואפילו למ"ד דשואל משעת אונס מתחייב, היינו דזמן חלות החיוב הוא משעת אונס, אבל המעשה המחייבתו לכו"ע היא לקיחת החפץ. ולענין גזלן כתב בקובץ ביאורים (בבא קמא אות י) דגנב דחייב באונסין אין החיוב בשביל האונס, דהא אונס רחמנא פטריה, אלא החיוב הוא בעד קחתו ממנו החפץ בתחילה, וא"כ הוי כמו בע"ח ולוקח דלא מצי לסלוקי אלא בזוזי, עכ"ל. ועיין שם בגדר חיוב מזיק שהוא על מעשה ההיזק..
ובקובץ שיעורים (פסחים אות יז) כתב דהא דשואל דחייב באונסין, נראה פשוט דאין הכונה שהאונס היא המעשה המחייבתו דהא אנוס רחמנא פטריה אלא דבלקיחת החפץ נתחייב באחריותו כמו גזלן, והאונס אינו פוטרו כמו בשאר שומרין דהאונס פוטרן, ואפילו למ"ד דשואל משעת אונס מתחייב, היינו דזמן חלות החיוב הוא משעת אונס, אבל המעשה המחייבתו לכו"ע היא לקיחת החפץ. ולענין גזלן כתב בקובץ ביאורים (בבא קמא אות י) דגנב דחייב באונסין אין החיוב בשביל האונס, דהא אונס רחמנא פטריה, אלא החיוב הוא בעד קחתו ממנו החפץ בתחילה, וא"כ הוי כמו בע"ח ולוקח דלא מצי לסלוקי אלא בזוזי, עכ"ל. ועיין שם בגדר חיוב מזיק שהוא על מעשה ההיזק..
3
ד׳ואותו הציור יש ג"כ במיגו, שהמיגו לא רק שלא יכול לשמש בתור סבה חיובית לחייב עי"ז חיוב חדש מה שלא היה לולי המיגו, אלא שג"כ לא יוכל לשמש בתור סבה שלילית להביא פטור חדש, אלא המיגו יכול לשמש רק בתור העדר, שאם יש לו לאחד מן הצדדים מיגו אז זהו מביא להעדר התוצאות של הטענות הבאות מהצד השני. כמו, למשל, כשאנו שואלים "מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע", שלשיטת התוס'1039בבא מציעא (ג, א). הקושיה היא, שנאמין אותו שאי בעי היה כופר הכל, שהמיגו משמש בזה רק להעדר התוצאות של טענות התובע, ואין אנו זקוקים להגיד שאנו מאמינים בפועל ממש את טענות הנתבע, וכן אותו הדבר באומרת משארסתני נאנסתי שאנו מאמינים אותה מצד מיגו של מוכת עץ, שגם שם אין אנו צריכים להגיד שאנו מאמינים בפועל ממש לדבריה, אלא שאין אנו מאמינים לדברי התובע שזהו הבעל שאומר שעד שלא ארסתיך נאנסת, וממילא לא מפסידה כתובתה.
4
ה׳בקצור, כל מיגו מועיל רק להעדר התוצאות של תביעת הצד השני אבל אין מיגו לא לחייב חיוב חדש ולא לשלול חיוב שכבר היה אף בלי טענת התובע. וזהו ההסבר של הריב"ם, שכבר ידועה היא החקירה בעד אחד המחייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע זהו סבה שניה לחייב אותו ממון, ובכן השבועה היא בבחינת חיוב, או שבאמת העד מחייב לכתחילה ממון אלא שדין הוא שהשבועה משמשת בתור פטור לשלול את החיוב, וכשלא יכול לישבע ממילא נשאר חיוב ממון מצד העד, ונמצא לפ"ז שהשבועה היא בבחינת פטור. ומדברי הרמב"ם משמע להדיא שיאמר כהצד השני, ואם נבוא בזה מצד מיגו הרי המיגו ישמש בזה לא להעדר התוצאות של תביעת התובע לחוד, אלא כדי לעשות פטור חדש, כי החיוב כבר ישנו מצד העד וע"י מה שישבע דידי חטפי במיגו דאי בעי היה נשבע שלא חטף יביא לפטור חדש, וזה איננו בכח המיגו כנ"ל1040ראה מש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה ג אות יב) במחוייב שבועה ואינו יכול לשבע שמשלם, שהחקירה ידועה אם העד מחייב רק שבועה, אלא ששלילת יכלתו לשבע היא סבה לחיוב ממון, או שהעד מחייבו תיכף ממון, אלא שהשבועה היא סבה לפטור, וממילא, כשאינו יכול לשבע ואין סבה הפוטרת - הוא נשאר בחיובו, חיוב הממון הבא מחמת העד. וממשיך הגהמ"ח שבכאן החקירה היא כבר באופן אחר. כי בזה יש לנו לא רק שתי סבות, העד ושלילת יכולת השבועה, אך גם שני מסובבים, חיוב שבועה וחיוב ממון, והספק הוא אם המסובב הראשון חיוב השבועה - נעשה מהסבה הראשונה מהעד, והמסובב השני, חיוב הממון, מהסבה השניה - שלילת יכולת השבועה, או דהסבה הראשונה מביאה כבר את המסובב השני, והסבה השניה היא רק סבה שלילית. ומוסיף הגהמ"ח ומהחקירה הזו מסתעפת עוד חקירה בעצם הגדר שבועה, אם הוא בגדר חיוב - חיוב שבועה - או בגדר פטור, דע"י השבועה הוא נפטר ממון, עכ"ל. וראה שם בהערות..
5