המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר ז׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 7
א׳ועיין בחולין (פ"ה ע"ב) לא צריכא לשוחט את הטריפה והיא חולין בעזרה ר"ש מתיר בהנאה וכו' סד"א, הואיל ואמר ר"ש מותר בהנאה, אלמא לאו שחיטה היא כלל אימא מידי נבלה לא מטמאה קא משמע לן" כלומר, שאנו רוצים לומר, ששלילת שם השחיטה לענין איסור הנאה ישלול גם את שם השחיטה לענין לטהר מידי נבלה, אין בזה כלל משום סתירה לכללנו הנ"ל794בציונים לתורה (שם) הביא ראיה מכאן כנגד הכלל הזה אלא שדחה דהתם הוא רק הו"א בגמ' ובמסקנה דחינן דין זה ואפשר מטעם זה גופא דבהעדר לא אמרינן מיגו וגרירה. וראה בהערה לקמיה., כי כפי שאמרנו, יש הבדל בין שלילה שבדבר ובין העדר שבדבר, וציורו של הראשון הוא "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה"795ראה לעיל (אות ב) ומה שצויין שם. ואותו הציור הוא ג"כ בחולין בעזרה של טריפה, כי גם לר"ש דסובר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה הוא בגדר בטול ולא בגדר העדר מעין ציור של פסולי עדות הנ"ל, דיש עדות אלא שיש ג"כ דבר הפוסל, וה"נ הרי אי אפשר להכחיש את המציאות של שחיטה, אלא שביחד עם זה יש לר"ש גם סבח המבטלת, ובזה הלא אמרינן להיפך, שהצד השלילי שבדבר גורר אחריו בטול כל הדבר, וע"כ היה אפשר להגיד באמת שלא תטהר גם מיד נבלה796בעיקר הענין אין הבנה לכאורה לא לקושית הציונים לתורה וממילא לא בעינן גם לתירוצו של הגהמ"ח. עיין שם בלשון הגמ' "אימא לא הוי שחיטה 'כלל', קמ"ל", ולכאורה הביאור בזה דבהו"א 'שחיטה' אינה אלא בבהמה שאינה טריפה וממילא לא קשיא כלל. והביאור בזה, כי כל הנדון אם העדר דבר גורר אחריו דבר אחר הוא רק כאשר ההעדר הוא ב'דין' כלומר כאשר יש מציאות מסויימת הגורמת דין במקום אחד ואינה גורמת דין במקום אחר, ואז אמרינן שאין סברא לומר שהעדר דין במקום זה יחייב את העדרו מכל הדבר (ובזה מחלק הגהמ"ח בין העדר לשלילה וכדלקמיה, ושבשלילה שייכת סברא זו). אבל כאשר ה'העדר' הוא ב'מציאות' גופא (אם במציאות ממש אם ב'שם הדבר' שגם הוא לפעמים ענין של מציאות, וכפי שכבר כתב בזה הגהמ"ח במדה יא), בודאי ש'העדר' בדין אחד הינו גילוי מילתא על העדר בכל הדבר.
ולכאורה זהו גופא הסק"ד והמסקנה בסוגיין, בהו"א סברה הגמ' שכל מציאות שיש עליה שם 'שחיטה' – אם היא בעזרה אוסרת בהנאה, ואם אנו אומרים שהשוחט טריפה בעזרה מותר בהנאה בהכרח שלא היתה כאן מציאות ושם 'שחיטה' כלל (וזהו שמדגישה הגמ' לאו שחיטה היא 'כלל', וראה תורת חיים), וממילא גם הויא נבלה. אבל למסקנה אנו מחלקים בזה, כי בודאי היתה כאן מציאות ושם של שחיטה, אלא שהשחיטה מועילה במקום זה ואינה מועילה במקום אחר, מועילה לענין טהרת נבלה ואינה מועילה לענין הכשר הבשר שבזה תלוי דין חולין בעזרה, ואין דין אחד מכריח דין אחר מתוך הכלל הזה גופא שאין ההעדר בדבר אחד גורר אחריו את כל הדבר. ואמנם עיי"ש בחת"ס שלמד באופן אחר את כוונת הגמ', אבל לכאורה גם הציונים לתורה וגם הגהמ"ח לא הלכו בדרכו.
ובפרט יקשה הדבר לפי מה שהאריך הגהמ"ח להלן (אות לו והלאה) לחלק בין שחיטה לאכילה שהשחיטה היא 'מתיר' לאכילה לבין טהרה מידי נבלה שאין הפעולת שחיטה מתירה אלא המציאות מה שהוא שחוט. עיין שם בהרחבה.
ועיי"ש בראשונים (תוס' ד"ה סלקא, תוס' רא"ש, ריטב"א) שהקשו מ"ט לא הביאה הגמ' דקמ"ל בשוחט אותו ואת בנו והיא טריפה דסד"א כיון שהוא פטור לא מטהר מידי נבלה, ותירצו דשאני התם שהפטור הוא לשוחט ואין ראיה שגם בגופה לא מקרי שחיטה, והיינו כנ"ל כי לגבי אותו ואת בנו אין ראיה על 'מציאות' השחיטה והחילוק הוא בפועל יוצא שאף שהיתה כאן 'שחיטה' בפועל אין מעשה השחיטה חשוב כדי לחייב עליו, משא"כ בחולין בעזרה סברה הגמ' בהו"א שהיא ראיה על ה'מציאות' שאי אפשר שתהיה 'שחיטה' ואפ"ה מותרת בהנאה וע"כ ששחיטת טריפה כמאן דקטליה דמי (לשון הריטב"א), קמ"ל.
וראה משנת אברהם על הסמ"ג (ל"ת קמט) שהקשה על דברי רש"י (חולין פ, א-ב) היאך אפשר לומר דשחוטי חוץ הויא שחיטה לענין כרת ול"ה שחיטה כלל (אליבא דר"ש) לענין אותו ואת בנו, ואמאי לא נימא בזה מיגו כמו דאמרינן מיגו דלא הוי דופן וכו' (וראה אבני יעקב סי' ג), ותירוצו של הגהמ"ח לא יהני הכא דהא שניהם בשלילה. אמנם למה שנתבאר א"ש, דהלא מציאות שחיטה גם לר"ש ישנה וכל הנדון אינו אלא על הפועל יוצא, ובזה יש לחלק בין דיני כל התורה כולה דלר"ש חשיב כהעדר לבין דין שחוטי חוץ דסגי במה שיש על זה שם שחיטה ואין ההעדר גורר אחריו את כל הדבר, ודו"ק..
ולכאורה זהו גופא הסק"ד והמסקנה בסוגיין, בהו"א סברה הגמ' שכל מציאות שיש עליה שם 'שחיטה' – אם היא בעזרה אוסרת בהנאה, ואם אנו אומרים שהשוחט טריפה בעזרה מותר בהנאה בהכרח שלא היתה כאן מציאות ושם 'שחיטה' כלל (וזהו שמדגישה הגמ' לאו שחיטה היא 'כלל', וראה תורת חיים), וממילא גם הויא נבלה. אבל למסקנה אנו מחלקים בזה, כי בודאי היתה כאן מציאות ושם של שחיטה, אלא שהשחיטה מועילה במקום זה ואינה מועילה במקום אחר, מועילה לענין טהרת נבלה ואינה מועילה לענין הכשר הבשר שבזה תלוי דין חולין בעזרה, ואין דין אחד מכריח דין אחר מתוך הכלל הזה גופא שאין ההעדר בדבר אחד גורר אחריו את כל הדבר. ואמנם עיי"ש בחת"ס שלמד באופן אחר את כוונת הגמ', אבל לכאורה גם הציונים לתורה וגם הגהמ"ח לא הלכו בדרכו.
ובפרט יקשה הדבר לפי מה שהאריך הגהמ"ח להלן (אות לו והלאה) לחלק בין שחיטה לאכילה שהשחיטה היא 'מתיר' לאכילה לבין טהרה מידי נבלה שאין הפעולת שחיטה מתירה אלא המציאות מה שהוא שחוט. עיין שם בהרחבה.
ועיי"ש בראשונים (תוס' ד"ה סלקא, תוס' רא"ש, ריטב"א) שהקשו מ"ט לא הביאה הגמ' דקמ"ל בשוחט אותו ואת בנו והיא טריפה דסד"א כיון שהוא פטור לא מטהר מידי נבלה, ותירצו דשאני התם שהפטור הוא לשוחט ואין ראיה שגם בגופה לא מקרי שחיטה, והיינו כנ"ל כי לגבי אותו ואת בנו אין ראיה על 'מציאות' השחיטה והחילוק הוא בפועל יוצא שאף שהיתה כאן 'שחיטה' בפועל אין מעשה השחיטה חשוב כדי לחייב עליו, משא"כ בחולין בעזרה סברה הגמ' בהו"א שהיא ראיה על ה'מציאות' שאי אפשר שתהיה 'שחיטה' ואפ"ה מותרת בהנאה וע"כ ששחיטת טריפה כמאן דקטליה דמי (לשון הריטב"א), קמ"ל.
וראה משנת אברהם על הסמ"ג (ל"ת קמט) שהקשה על דברי רש"י (חולין פ, א-ב) היאך אפשר לומר דשחוטי חוץ הויא שחיטה לענין כרת ול"ה שחיטה כלל (אליבא דר"ש) לענין אותו ואת בנו, ואמאי לא נימא בזה מיגו כמו דאמרינן מיגו דלא הוי דופן וכו' (וראה אבני יעקב סי' ג), ותירוצו של הגהמ"ח לא יהני הכא דהא שניהם בשלילה. אמנם למה שנתבאר א"ש, דהלא מציאות שחיטה גם לר"ש ישנה וכל הנדון אינו אלא על הפועל יוצא, ובזה יש לחלק בין דיני כל התורה כולה דלר"ש חשיב כהעדר לבין דין שחוטי חוץ דסגי במה שיש על זה שם שחיטה ואין ההעדר גורר אחריו את כל הדבר, ודו"ק..
1