המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יג; שלילה והעדר ח׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIII 8
א׳ומובן דאין כאן המקום להביא את "המיגו" בקניני ממון כמו למשל "קני את וחמור" בב"ב (קמ"ג ע"א) שיש שם מחלוקת, אי קנה הכל או קנה מחצה או לא קנה כלום. או למשל, הדין של "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחרינא" בב"מ (ח' ע"א) ושם "מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח" והשקלא וטריא בגיטין (ח' ע"ב) "בעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנוין לך" שרצה לומר "מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו"797בציונים לתורה (שם) הביא ראיות אלו, אלא שלענין קני את וחמור ציין שם את דברי הרשב"ם שסובר שאין דעתו להקנות זה בלא זה., כי בקנינים אנו באים בעיקר מנקודה אחרת. מנקודת הגמירת דעת שבדבר ובכל הפרטים האלה אנו באים מצד חסרון הגמירת דעת, כיון שהקנין לא פעל את כל מה שהיח צריך לפעול798אולי כוונתו למה שהביא בציונים לתורה הנ"ל את דברי הרשב"ם. ויש לדון אם שייכת סברת הרשב"ם גם בסוגיות האחרות, ובפרט במתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח ששניהם זוכים מההפקר.
ועיין עוד שו"ת אהל יהושע (סי' מב וסי' קז) שכתב ליישב קושית הנודע ביהודה (קמא חו"מ סי' כו) מה דסתם הרמ"א (חו"מ סי' רט סעיף ד) במקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלב"ל די"א דהוי כקני את וחמור וקנה מחצה (כבסימן רי סעיף ג), ועכ"ז הביא הרמ"א להלכה (בסימן רג סעיף י) ג' דעות במקנה מטבע ומטלטלין ולחד שיטה אמרינן מתוך שלא קנה מטבע (שאינו נקנה בחליפין) לא קנה מטלטלין, ועמדו בזה הפוסקים (עיי"ש בסמ"ע). ותירץ באהל יהושע (בסי' מב שם), לפי יסוד דידן וזה לשונו: דכל עיקר דין מיגו נאמר רק בקיום דבר אחד גורר את חבירו וכמו דאמרינן בעלמא מיגו דהוה דופן לשבת הוה דופן לסוכה ול"א בהיפך מיגו דל"ה דופן לסוכה ל"ה דופן לשבת משום דרק בקיום דבר שייך לומר מיגו ולא בהעדר דבר והארכתי בזה, א"כ לכאורה מה שייך לומר מיגו דלא קנה זה לא קנה זה הרי זה הוא העדר ולא מיגו. אכן נראה דהרי בקנין יש שני דברים שהמקנה מוציאו מרשותו וגם מכניסו לרשות הלוקח, א"כ אמרינן מתוך שלא קנה זה והיינו דמחציתו עדיין נשאר ביד המוכר א"כ זה גורר את מחצית השני שג"כ יהא נשאר ביד המוכר ול"ה זה עדר רק קיום דבר. ומעתה זה רק במקנה שני דברים כאחד מטלטלים ומעות דלגבי מעות אין הקנין מועיל ונשאר ברשות המוכר א"כ רשות המוכר גורר ג"כ את המטלטלים, אמנם במקנה דבר הבא לעולם עם דשל"ב הרי בזה אינך יכול לומר דזה שלב"ל נשאר ברשות המוכר דהרי עדיין אין כאן מה שיהא ברשות המוכר ורק שתרצה לומר מתוך שלא קנה זה לא קנה זה ובהעדר ל"א מיגו, וזה סברא נכונה וישרה, עכ"ל. עיי"ש מה שהוסיף עוד ומה שכתב במקום אחר (סימן קז)..
ועיין עוד שו"ת אהל יהושע (סי' מב וסי' קז) שכתב ליישב קושית הנודע ביהודה (קמא חו"מ סי' כו) מה דסתם הרמ"א (חו"מ סי' רט סעיף ד) במקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלב"ל די"א דהוי כקני את וחמור וקנה מחצה (כבסימן רי סעיף ג), ועכ"ז הביא הרמ"א להלכה (בסימן רג סעיף י) ג' דעות במקנה מטבע ומטלטלין ולחד שיטה אמרינן מתוך שלא קנה מטבע (שאינו נקנה בחליפין) לא קנה מטלטלין, ועמדו בזה הפוסקים (עיי"ש בסמ"ע). ותירץ באהל יהושע (בסי' מב שם), לפי יסוד דידן וזה לשונו: דכל עיקר דין מיגו נאמר רק בקיום דבר אחד גורר את חבירו וכמו דאמרינן בעלמא מיגו דהוה דופן לשבת הוה דופן לסוכה ול"א בהיפך מיגו דל"ה דופן לסוכה ל"ה דופן לשבת משום דרק בקיום דבר שייך לומר מיגו ולא בהעדר דבר והארכתי בזה, א"כ לכאורה מה שייך לומר מיגו דלא קנה זה לא קנה זה הרי זה הוא העדר ולא מיגו. אכן נראה דהרי בקנין יש שני דברים שהמקנה מוציאו מרשותו וגם מכניסו לרשות הלוקח, א"כ אמרינן מתוך שלא קנה זה והיינו דמחציתו עדיין נשאר ביד המוכר א"כ זה גורר את מחצית השני שג"כ יהא נשאר ביד המוכר ול"ה זה עדר רק קיום דבר. ומעתה זה רק במקנה שני דברים כאחד מטלטלים ומעות דלגבי מעות אין הקנין מועיל ונשאר ברשות המוכר א"כ רשות המוכר גורר ג"כ את המטלטלים, אמנם במקנה דבר הבא לעולם עם דשל"ב הרי בזה אינך יכול לומר דזה שלב"ל נשאר ברשות המוכר דהרי עדיין אין כאן מה שיהא ברשות המוכר ורק שתרצה לומר מתוך שלא קנה זה לא קנה זה ובהעדר ל"א מיגו, וזה סברא נכונה וישרה, עכ"ל. עיי"ש מה שהוסיף עוד ומה שכתב במקום אחר (סימן קז)..
1
ב׳וכמו כן אי אפשר לתלות את זה בפלוגתא של ב"ש וב"ה בתרומות (פ"א מ"ד) "אין תורמים זיתים על השמן ולא ענבים על היין, ואם תרמו, ב"ש אומרים, תרומת עצמם בהם ובית הלל אומרים, אין תרומתם תרומה"799רוב הראשונים מפרשים שלב"ה לא חלה התרומה כלל, אמנם בחזון איש (דמאי סי' יא סקכ"ז) פירש דגם לבית הלל חלה התרומה ואסורה לזרים אלא שהכרי לא נתקן בזה. ואיך שיהיה גם לשיטת החזון איש יש לפרש מחלוקתם בדרכו של הר"י ענגיל ובדרכו של הגהמ"ח. עוד יש לציין מחלוקת הראשונים אם מיירי בכה"ג שדיבר בו הגהמ"ח שמפריש מזיתים על זיתים ושמן, וכן מבואר בפיהמ"ש שם ובר"ש, או כמו שפירשו הריבמ"ץ התוס'ק שאנץ הר"ש סירלאו והגר"א עיין שם דמיירי בתורם מזיתים על שמן בלבד., ולהגיד שבזה חולקים, אם ההעדר של הדבר-או התרומה-מבטל את הדבר, ושבאופן זה היינו צריכים לומר שאי אפשר לקבוע כלל שכזה מאחרי שהלכה כב"ה, ובאמת כן רוצה הגאון ר"י ענגל ז"ל להגיד בספרו "בית האוצר"800לא מצאתי שם, וכנראה כוונתו לספר ציונים לתורה הנ"ל. וראה מעדני ארץ תרומות (פ"ג ה"ח) שפירש טעם ב"ה כדאיתא בירושלמי שב"ש לשיטתם שחלים מדומעים והיינו משום דבעינן סיום מקום וכיון שלא חלה התרומה על השמן ממילא אין כאן סיום מקום, עיי"ש במה שפלפל., אבל באמת לפי דברינו הנ"ל אין משם ראיה, משום דגם בתרומה בעינן מחשבה "ונחשב לכם תרומתכם", והמחלוקת היא רק בזה, אם מחשבה בכהאי גוונא מועילה לפעול את חלות שם התרומה או לא801יש לעיין בכוונתו מ"ט לא יהני בכה"ג, ונראה כוונתו לפמש"כ בירושלמי (פ"ג ה"ג) הובא בר"ש (פ"ג מ"ה) דטעמא דר"ש וב"ש חדא הוא דכתיב ונחשב לכם תרומתכם דכשם שהוא תורם בעינן ניכר גם במחשב בעינן ניכר (ואף ששם כתב הר"ש דהבבלי פליג, היינו התם דאיכא סביביו, אבל במפריש מדומעין גם התוכו אינו ניכר, וראה לעיל מהמעדני ארץ). וע"ע מה שצויין להלן (אות י) מהשער המלך ומהדובב מישרים..
2
ג׳ועי' בס' הנ"ל, הוא מביא ג"כ את דברי התוס' בב"מ (צ"ב ע"א) על הא דאמרינן שם "השוכר את הפועל לקצות בתאנים הרי זה אוכל ופטור מן המעשר" שכתבו, תימא, דאם היה רוצה לאכול כך בלא קציצה היתה נגמרה מלאכתו ולא הוי בכלל דיש ובשביל שחישב הוי בכלל דיש? וי"ל וכו' ועוד דין הוא שיאכל פועל ע"י מחשבתו, כיון דע"י מחשבתו זאת חשיב לא נגמרה מלאכתו לענין שאוכל ופטור". ונראה שהכוונה היא מטעם הואיל שהיתה נמי מחשבתו לקצות לענין זה שיופטר מן המעשר, מהניא ג"כ לענין זכות אכילת הפועל שג"כ זה תלוי בתנאי שלא נגמרה מלאכתו802כן פירש להדיא בעין יהוסף (לר"י חזן נדפס באיזמיר תצ"ה, בבא מציעא שם). וראה בציונים לתורה שם (וכן הביא בדרכי דוד ב"מ שם) שהתוס' בקושייתם סברו דלענין אכילת פועל תלוי רק במציאות גמר מלאכה וכדמוכח מלעיל (פט, א) לענין שבע שכבשו וכו' דאף שהיו פטורים ממעשר מכל מקום לא היה פועל אוכל בדבר שנגמרה מלאכתו וכדאמר שם מידי מעשר גרים גמר מלאכה קגרים. ולמד בציונים לתורה שתירוץ התוס' הוא מטעם הואיל (וכ"ה בעין יהוסף כנ"ל). אמנם ראה דרכי דוד שם שמשמע מדבריו שלתירוץ התוס' הוא 'סימן' דהיינו שממה שמחשבה מועלת לענין מעשר מוכח דה"ה נמי לענין אכילת פועל, ולא דמי להא דלעיל ששם גם ב'מציאות' של המחשבה יש כאן גמר מלאכה ופטורו ממעשר הוא מדין אחר שלא היה עדיין ירושה וישיבה., ומזה רוצה להוכיח בס' הנ"ל, דחתוס' סברי דגם ההעדר יכול לגרור את הדבר מטעם מיגו וכמובן, שלדברים הללו אין שום שחר, והוא מחליף כאן שני מושגים שונים, מושג העדר הדבר ומושג שלילה שבדבר כנ"ל, ומובן שההבדל בין דבר שנגמרה מלאכתו לדבר שלא נגמרה מלאכתו הוא הבדל בין שלילה לחיוב ולא בין דבר והעדר הדבר, ואמנם כפי שאמרנו העדר הדבר לא יוכל לבטל את הדבר, אבל להיפך אם יש צד שלילי וצד חיובי בדבר הצד השלילי גובר, וזהו מעין ההבדל שבין פלגינן דבוריה לבין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הנ"ל803לפמש"כ הגהמ"ח לקמיה לחלק בין העדר לשלילה היה מקום ליישב גם הקושיה מתורם על זיתים ושמן, והוא בהקדם מש"כ הגהמ"ח (באות י) שגדר נדר שהותר מקצתו הותר כולו הוא 'שלילה' ולא 'העדר', וראה מה שצויין לעיל (אות ב) שלפמש"כ הגהמ"ח שם בביאור מחלוקת ב"ש וב"ה בהיתר צרת ערוה, נמצא שבית שמאי לא מחלקים בין העדר לשלילה וממילא שהם סוברים שכשם שהעדר אינו גורר את הדבר כך הוא בשלילה וע"כ לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו משא"כ בית הלל המחלקים ביניהם. והנה יש מהאחרונים במשנה תרומות שם (משנה ראשונה, רש"ש, תפארת יעקב) שביארו מחלוקת ב"ש וב"ה שהיא לשיטתם בדין נדר שבטל מקצתו וע"כ לב"ש חלה התרומה על הזיתים משא"כ לבית הלל מתוך שלא חלה על השמן כך לא חלה על הזיתים (ואמנם עי"ש ברש"ש מה שהקשה, ומה שכתב לתרץ בשו"ת שבט הלוי ח"ב יו"ד סי' קפה).
ולפי זה אתי שפיר, שהרי גדר נדר שהותר מקצתו הוא ב'שלילה', ובשלילה אמרינן מיגו דלא חל על זה לא חל נמי על זה ועל כן בית הלל לשיטתם אמרינן מתוך שלא חל על השמן לא חל על הזיתים, משא"כ לב"ש שאינם מחלקים בין העדר לשלילה, ודו"ק.
אמנם נראה דלשיטת הגהמ"ח אי אפשר לבאר כן מחלוקת ב"ש וב"ה, שהרי הגהמ"ח עמד שם על החילוק בין שבועה בכולל דאמרינן מתוך שחל על ההיתר חל על האיסור ומ"ט לא אמרינן להיפך כמו בנדר שהותר מקצתו, ותירץ דדוקא לגבי שאלה שהחכם עוקר למפרע הוא גדר 'שלילה' משא"כ לענין שלא חל האיסור אין זה אלא העדר ואין ההעדר גורר את החיוב. ואם כן הוא הדין לתרומה שאי חלות התרומה בשמן אינה אלא העדר ולא שייך בזה הותר מקצתו. אך מאידך יש לדחות, דשאני תרומה שהיא מציאות אחת שכל חלק ממנה פוטר גם את השמן וגם את הזיתים וא"א לה שתהיה לחצאים. ועוד יש לומר בפשיטות שהן תרומה והן טבל הינם 'דבר' ולא 'העדר' ולא דמי לאיסור והיתר.
ועיין עוד במה שצויין להלן (אות י) ובמש"כ בספר כרם ציון (חלק ב אות עב ואות עג), אופנים שונים בש"ס ובראשונים כשבטל דבר אחד אם אמרינן שבטל גם הדבר השני, ויש להאריך בזה טובא..
ולפי זה אתי שפיר, שהרי גדר נדר שהותר מקצתו הוא ב'שלילה', ובשלילה אמרינן מיגו דלא חל על זה לא חל נמי על זה ועל כן בית הלל לשיטתם אמרינן מתוך שלא חל על השמן לא חל על הזיתים, משא"כ לב"ש שאינם מחלקים בין העדר לשלילה, ודו"ק.
אמנם נראה דלשיטת הגהמ"ח אי אפשר לבאר כן מחלוקת ב"ש וב"ה, שהרי הגהמ"ח עמד שם על החילוק בין שבועה בכולל דאמרינן מתוך שחל על ההיתר חל על האיסור ומ"ט לא אמרינן להיפך כמו בנדר שהותר מקצתו, ותירץ דדוקא לגבי שאלה שהחכם עוקר למפרע הוא גדר 'שלילה' משא"כ לענין שלא חל האיסור אין זה אלא העדר ואין ההעדר גורר את החיוב. ואם כן הוא הדין לתרומה שאי חלות התרומה בשמן אינה אלא העדר ולא שייך בזה הותר מקצתו. אך מאידך יש לדחות, דשאני תרומה שהיא מציאות אחת שכל חלק ממנה פוטר גם את השמן וגם את הזיתים וא"א לה שתהיה לחצאים. ועוד יש לומר בפשיטות שהן תרומה והן טבל הינם 'דבר' ולא 'העדר' ולא דמי לאיסור והיתר.
ועיין עוד במה שצויין להלן (אות י) ובמש"כ בספר כרם ציון (חלק ב אות עב ואות עג), אופנים שונים בש"ס ובראשונים כשבטל דבר אחד אם אמרינן שבטל גם הדבר השני, ויש להאריך בזה טובא..
3