המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל א׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 1
א׳בעצם ובפועַל1056לעומת במדה הבאה, שם הניקוד הוא 'פועֵל'.
1
ב׳כבר עמדנו בה"מבוא"1057פרק ז (אות א-ד) ופרק ח (אות א ואות ח). על ההבדל ההלכתי שיש בין חסרון בעצם הדבר ובין חסרון שהוא רק הבפועל שבדבר, כלומר, שאמנם הדבר ישנו בעצם, אלא שמחמת איזו סבה צדדית שאיננה בגוף הדבר, אי אפשר להשתמש בהדבר בפועל1058להלן (אות יד-לד, ראה גם אות נב), מרחיב הגהמ"ח אודות המושגים 'חפצא' ו'גברא' (נדרים ב, ב) ועל החילוק שיש ביניהם לבין המושגים הנדונים במדה זו - 'בעצם ובפועל'..
2
ג׳והראיתי שמה שהגמרא גופא משתמשת הרבה פעמים בההבדל הזה, והיו להם על זה מונחים מיוחדים1059במבוא שם (פרק ז אות ו ופרקח אות ה) מציין הגהמ"ח שהקדמונים לא השתמשו במונחים ההגיוניים של 'בעצם' ו'בפועל' אלא השתמשו ב'משל מציאותי' כדי לבאר את החילוק ביניהם כגון: "פומייהו כאיב להו" או "אריה הוא דרביע עליה", ודוגמאות נוספות אשר יובאו ע"י הגהמ"ח להלן. והראשון, לדעתו, שהשתמש במונח ההגיוני הזה הוא המגיד משנה, כשהוא מבאר את חילוקו של הרמב"ם בין מי שהתנה תנאי וקבע זמן שהתנאי מתקיים בהגיע הזמן, לבין מי שלא קבע זמן ומת, שאף שברור שכשיגיע הזמן לא יוכל התנאי להתקיים, מכל מקום אין התנאי מתקיים, והוא מדמה זאת להלכה נוספת במי שהגביל את עצמו אם לא יבוא תוך י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש שאנו יודעים בודאות שלא יבוא, ועם כל זה אין בידיעה זו כדי לבטל את התנאי, ובלשון זו מבאר זאת המגיד משנה (הל' גירושין פ"ח הכ"ב): "ומתבאר מזה שאע"פ שאי אפשר שיתבטל התנאי בשום פנים דכיון שמת ודאי לא יבא אף על פי כן אינה מותרת ואין מחזיקין אותה בגרושה עד שיהיה מקויים בפועל, ואף כאן אף על פי שאי אפשר שיתקיים התנאי בשום פנים כיון שמת הבעל אין מחזיקין הגט בבטל כדי שתוכל להתיבם עד שיהיה התנאי מבוטל בפועל ואי אפשר להיותו מבוטל בפועל כיון שלא קבע זמן לפיכך חולצת ולא מתיבמת וזה דקדוק נפלא מורה על שכל רבינו", עכ"ל.
והנה עצם המושג היה בשימוש אצל הראשונים בעניני אמונות ודעות, אמנם מצינו גם לראשונים קודמים יותר שהשתמשו במונחים אלו ביחס לחילוק הלכתי, ראה: ריטב"א ראש השנה (יב, ב) מדוע באילן יש דברים התלויים בחנטה ויש דברים התלויים בעונת המעשרות ואילו בתבואה בכל דבר אזלינן בתר שליש, וזה לשונו: "שהאילן שכבר הוא גדול וניטע ושרשו בארץ גזעו שותה ומתרוה בכל גשמי שנה ומשהגיע לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצריכה להביא הפרי לכלל שלימות ומעצמו הוא ממשיך יניקתו וגומר פריו מכאן ואילך, הילכך אף על פי שהפרי עצמו לא קבל שלימות להיות גמר פרי לענין עונת המעשרות, דלענין מעשרות השתא הוא דבעינן גמר פרי בפועל וליכא, אבל בדברים אלו מעתה יש לו שלימות גמר פרי בכח ולפיכך די לו בכך, אבל תבואה עד שלא הביאה שליש אין חשוב שיהא לה שום שלימות ואפילו בכח כי אין לה גוף עיקרי ניטע בארץ לקבל [ב]עצמו יניקה ושרף מעתה לגמור בהם פרי שלה מכאן ולהבא", עכ"ל. והנה הריטב"א חילק בין 'בכח' ל'בפועל' שהיא מדה אחרת בה משתמש הגהמ"ח, ואולם לכאורה כוונת הריטבא"א היא לא מצד ה'בכח' של הדבר אלא מצד 'עצמו' אכן לפמש"כ הגהמ"ח לקמיה, נראה שחילוקו של הריטב"א נוגע יותר לחילוק שבין 'בכח' ל'בפועל' וכלשונו של הריטב"א, וראה שם בהערות שגדר 'עצם' אפשר שיהיה נוגע גם כשיש שינוי בזמן.
וכן מצינו דוגמאות נוספות לשימוש במדה זו בשטמ"ק בכמה מקומות, ראה: כתובות (לא, א ולב, ב) לענין קלב"מ, ומש"כ הגהמ"ח להלן (אות ה); ובבא מציעא (ט, ב) לענין מיגו דזכי לנפשיה, ועוד., כמו למשל, "אריה הוא דרביע עליה" או "פומייהו כאיב להו". עיין ביבמות (ס"ו ע"א) "כל אוכל, מאכיל, ושאינו אוכל, אינו מאכיל" ועל הקושיה "והרי טמאים שאינם אוכלים ומאכילים?" מתרצינן "התם פומייהו כאיב להו" שזהו משל שכמו ב"פומייהו כאיב להו" אין חסרון בעצם הדבור, ה"נ כאן1060בסוגיא זו נראה ש'כאב הפה' הוא משל ביחס לאכילה, ואמנם מצינו מקור למשל זה גם ביחס לדיבור - באותה המסכת (שם קד, ב) לגבי אלם ואלמת שחלצו שחליצתן כשרה, והטעם - משום "דבני דעה נינהו ופומייהו הוא דכאיב להו", והתוספות (מד, א) דימו משל זה גם לחרש וחרשת שמה שאינם עולים ליבום הוא משום דפומייהו כאיב להו. ויעויין ברמב"ן (קד, ב) לגבי חרש וחרשת בחליצה שהמשילם ל'כאב כל הראש', ודו"ק.
והנה לענין טמא המאכיל פירש רש"י דהוא עומד ליתקן ולאכול משא"כ חללה, ולכאורה היה משמע דלא כהגדרת הגהמ"ח אלא שהוא חסרון זמני וחסרון זה אינו מעכב מלאכול, וכן משמע ברשב"א (יבמות ע, א) דערל מאכיל משום שיכול למולו לאחר זמן. אכן מדברי התוס' הנל מוכח דאין צריך שיהיה יכול לתקן, וא"כ יש לומר שאין כוונת רש"י דוקא באופן שיכול לתקן, אמנם ברשב"א שם מפורש דבערל שמתו אחיו מחמת מילה ליכא לסברת פומייהו הוא דכאיב להו. וכבר דנו בזה האחרונים, ראה אבני נזר (או"ח סי' תלט) שהקשה מדברי רש"י על המגן אברהם (סי' לט ס"ק ה) שמי שנקטעה זרועו השמאלית שייך בתפילין אלא שפומיה הוא דכאיב ליה, והביא שם מהחלקת יואב שציין דהתוס' הנ"ל פליג על רש"י. ועיין עוד באבני נזר (יו"ד סי' פו) שראה לקושית החידושי הרי"מ (יו"ד סי' טו) הובא בכלי חמדה (פרשת מצורע) דמצינו טמא שאין לו תקנה והוא מצורע שאין לו בהן יד, עיי"ש מש"כ לתמוה על קושייתו, וראה דו"ד נרחב בנוגע לשאלה זו בליקוטי יהודה (פרשת מצורע)..
והנה עצם המושג היה בשימוש אצל הראשונים בעניני אמונות ודעות, אמנם מצינו גם לראשונים קודמים יותר שהשתמשו במונחים אלו ביחס לחילוק הלכתי, ראה: ריטב"א ראש השנה (יב, ב) מדוע באילן יש דברים התלויים בחנטה ויש דברים התלויים בעונת המעשרות ואילו בתבואה בכל דבר אזלינן בתר שליש, וזה לשונו: "שהאילן שכבר הוא גדול וניטע ושרשו בארץ גזעו שותה ומתרוה בכל גשמי שנה ומשהגיע לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצריכה להביא הפרי לכלל שלימות ומעצמו הוא ממשיך יניקתו וגומר פריו מכאן ואילך, הילכך אף על פי שהפרי עצמו לא קבל שלימות להיות גמר פרי לענין עונת המעשרות, דלענין מעשרות השתא הוא דבעינן גמר פרי בפועל וליכא, אבל בדברים אלו מעתה יש לו שלימות גמר פרי בכח ולפיכך די לו בכך, אבל תבואה עד שלא הביאה שליש אין חשוב שיהא לה שום שלימות ואפילו בכח כי אין לה גוף עיקרי ניטע בארץ לקבל [ב]עצמו יניקה ושרף מעתה לגמור בהם פרי שלה מכאן ולהבא", עכ"ל. והנה הריטב"א חילק בין 'בכח' ל'בפועל' שהיא מדה אחרת בה משתמש הגהמ"ח, ואולם לכאורה כוונת הריטבא"א היא לא מצד ה'בכח' של הדבר אלא מצד 'עצמו' אכן לפמש"כ הגהמ"ח לקמיה, נראה שחילוקו של הריטב"א נוגע יותר לחילוק שבין 'בכח' ל'בפועל' וכלשונו של הריטב"א, וראה שם בהערות שגדר 'עצם' אפשר שיהיה נוגע גם כשיש שינוי בזמן.
וכן מצינו דוגמאות נוספות לשימוש במדה זו בשטמ"ק בכמה מקומות, ראה: כתובות (לא, א ולב, ב) לענין קלב"מ, ומש"כ הגהמ"ח להלן (אות ה); ובבא מציעא (ט, ב) לענין מיגו דזכי לנפשיה, ועוד., כמו למשל, "אריה הוא דרביע עליה" או "פומייהו כאיב להו". עיין ביבמות (ס"ו ע"א) "כל אוכל, מאכיל, ושאינו אוכל, אינו מאכיל" ועל הקושיה "והרי טמאים שאינם אוכלים ומאכילים?" מתרצינן "התם פומייהו כאיב להו" שזהו משל שכמו ב"פומייהו כאיב להו" אין חסרון בעצם הדבור, ה"נ כאן1060בסוגיא זו נראה ש'כאב הפה' הוא משל ביחס לאכילה, ואמנם מצינו מקור למשל זה גם ביחס לדיבור - באותה המסכת (שם קד, ב) לגבי אלם ואלמת שחלצו שחליצתן כשרה, והטעם - משום "דבני דעה נינהו ופומייהו הוא דכאיב להו", והתוספות (מד, א) דימו משל זה גם לחרש וחרשת שמה שאינם עולים ליבום הוא משום דפומייהו כאיב להו. ויעויין ברמב"ן (קד, ב) לגבי חרש וחרשת בחליצה שהמשילם ל'כאב כל הראש', ודו"ק.
והנה לענין טמא המאכיל פירש רש"י דהוא עומד ליתקן ולאכול משא"כ חללה, ולכאורה היה משמע דלא כהגדרת הגהמ"ח אלא שהוא חסרון זמני וחסרון זה אינו מעכב מלאכול, וכן משמע ברשב"א (יבמות ע, א) דערל מאכיל משום שיכול למולו לאחר זמן. אכן מדברי התוס' הנל מוכח דאין צריך שיהיה יכול לתקן, וא"כ יש לומר שאין כוונת רש"י דוקא באופן שיכול לתקן, אמנם ברשב"א שם מפורש דבערל שמתו אחיו מחמת מילה ליכא לסברת פומייהו הוא דכאיב להו. וכבר דנו בזה האחרונים, ראה אבני נזר (או"ח סי' תלט) שהקשה מדברי רש"י על המגן אברהם (סי' לט ס"ק ה) שמי שנקטעה זרועו השמאלית שייך בתפילין אלא שפומיה הוא דכאיב ליה, והביא שם מהחלקת יואב שציין דהתוס' הנ"ל פליג על רש"י. ועיין עוד באבני נזר (יו"ד סי' פו) שראה לקושית החידושי הרי"מ (יו"ד סי' טו) הובא בכלי חמדה (פרשת מצורע) דמצינו טמא שאין לו תקנה והוא מצורע שאין לו בהן יד, עיי"ש מש"כ לתמוה על קושייתו, וראה דו"ד נרחב בנוגע לשאלה זו בליקוטי יהודה (פרשת מצורע)..
3
ד׳ועל זה בא ג"כ הציור "אריה הוא דרביע עליה", שבעיקר המכוון הוא ג"כ, שעצם הדבר ישנו במציאות "אלא שה"אריה דרביע עליה" מעכב להשתמש בהדבר במציאות. ומזה נובעת ההלכה ש"מבריח ארי מנכסי חברו פטור", ואין זה כמו ה"יורד לתוך שדה חברו שלא ברשות" שס"ס מחוייב לשלם לו בעד היציאה או בעד השבח, מפני ששם הכניס לו דבר בעצם, ובמבריח ארי עצם הדבר היה גם מקודם, אלא שלא היה יכול להשתמש בזה מפני סבה צדדית, והוא המבריח ארי הסיר את הסבה הצדדית הזו1061תוס' ב"ק (נח, א). ובתוס' שם כתבו דהמקיף את שדה חבירו בגדר כדי להבריח את הארי מקרי 'יורד' ולא 'מבריח ארי', וראה מש"כ הגר"ש שקופ (ב"ב סי' ו) לבאר כוונת התוס' ומה שדן שם אם חיוב כותל הוא מטעם נהנה גרידא או דבעינן גם שעבוד בכותל.. ואותו הטעם הוא ג"כ בפורע חובו של חברו מדעתו שפטור הלוה1062תוס' שם וכן תוס' בנדרים (לח, א), ועיין שם אם יש חילוק בין ברי היזקא לספק היזק. ולפי"ז אין החילוק מצד הגדר 'בעצם ובפועל'. ושם בתוס' וברא"ש (כתובות פי"ג סי' ה) ועוד ראשונים חילקו להדיא בין אם השביח ב'עצם' או רק מנע היזק 'בפועל', וזה לשון המגיד משנה (אישות פי"ב הי"ט) "לפי שיש חילוק בין סלוק נזק להבאת תועלת ואינו דומה זה ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה דהתם מביא לו תועלת ומעלה קרקעו ומהנהו, אבל כאן אינו מביא לו שום תועלת לבעל אלא מסלק ממנו נזק חיובו וה"ז כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאינו חוזר ונפרע ממנו מכלום". וראה גם לשון הריטב"א טעמא דמלתא משום דהיורד לשדה חברו שבחו וחדושו ניכר, מה שאין כן בפורע חובו שאין שבחו ניכר והרי הלוה עומד בנכסיו כמו עכשיו ומה שגרם לו פטורא שבח שאינו ניכר הוא, עכ"ל הריטב"א. והנה מה שכתב 'והרי הלוה עומד בנכסיו כמו עכשיו' הוא ממש דוגמת הגדרת הגהמ"ח, אך מה שהוסיף דהשבח אינו ניכר (וכן הוא בנמוקי יוסף שם דאין לחייב נהנה במקום שההנאה אינה בעין), צ"ע אם יש להעמיס בכוונתו את הגדרת הגהמ"ח או שהוא גדר אחר בדין נהנה, ודו"ק..
4
ה׳ומובן, שיש במדה זו התאמה להמדה של "בכח ובפועל", וגם כן להמדה של "בחיוב ובשלילה", אבל ס"ס היא מדה מיוחדת, כי "בכח ובפועל" המכוון הוא להגדיר שאע"פ שהדבר עדיין לא נעשה למציאות ממש, אבל גם טרם זה ישנו בכח להתהוות למציאות, שזאת אומרת, שאנו מגדירים בזה את ההבדל בין התחלת הדבר לפני התהוותו, ובין סוף הדבר אחר שכבר התהווה, והמדה "בעצם ובפועל" מגדירה דוקא את מה שנעשה אחרי שכבר התהוה הדבר, אם זה בטל את העצם לגמרי או רק מנע את ההשתמשות בפועל1063ואמנם ייתכן שה'בעצם' הוא מוקדם ועם כל זאת הוא שייך להגדרת 'בעצם ובפועל' ולא רק להגדרת 'בכח ובפועל' (ראה להלן אות יב וע"ע אות סג). לעומת זאת בהרבה מקומות שנשתמשו האחרונים בחילוק שבין 'בכח' ל'בפועל' כוונתם לחילוק של מדת 'בעצם ובפועל'..
5
ו׳אכן, מדה זו קרובה יותר למדת "שלילה והעדר" כנ"ל, כי ההבדל בין אם החסרון הוא בעצם הדבר ובין אם החסרון הוא רק בהפועל שבדבר הוא מעין ההבדל בין העדר לשלילה, אם כי כמובן אי אפשר להגיד שמדה אחת להן.
6
ז׳ועלינו להוסיף גם כן, כי בהמדה הזו אנו משתמשים לא רק בנוגע לחסרון. בין חסרון בעצם ובין חסרון בפועל, כנ"ל, אלא, גם כן בנוגע לישות, שיש הבדל בין אם יש לו הדבר בעצם, או שיש לו רק בנוגע להבפועל של הדבר1064יש לציין שבמבוא (שם) כולל הגהמ"ח תחת מושג ה'בעצם' גם את ההבדל שבין 'מציאות' ל'דין' אשר נדון לעיל (מדה יא)..
7