המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל ל״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 32

א׳כל מצוה, כמו שאומר הר"ן בנדרים (ט"ז א'), היא בגברא, ואפילו, למשל, מצות ציצית - למ"ד שציצית חובת מנא היא - הנה הבגד משמש רק בתור נשוא המצוה, אבל עכ"פ לא בתור נושא המצוה, שזהו הגברא, ולא כמו איסור חפצא, שהחפץ משמש בתור נושא האיסור הנ"ל. וככה, למשל, מצות מילה, שהילד הוא נשוא המצוה; או ביעור חמץ, שהחמץ הוא הנשוא; שביתת הארץ בשביעית, במלאכה שיש בה רק משום עשה, כמו החרישה בשביעית, ראשית הגז והפרשת חלה, עבודות הקרבנות ותרומה וכדומה¹¹⁹³זה לשון הגהמ"ח במדה י (אות יד): אע"פ שכל המצוות הוא בגברא, ולא כמו איסורים שמחולקים המה לאיסורי חפצא ולאיסורי גברא, כמבואר בר"ן נדרים (טז, א), בכ"ז גם בזה יש שני סוגים, יש כאלה, שאם שהחיוב הוא בודאי בגברא אבל החפצא שעליה באה פעולת המצוה משמשת לנושא המצוה, ואז יש גם דינים מיוחדים במהות החפצא הזו, ויש סוג מצוות, שלא רק שחיובן הוא בגברא אלא גם שנושא המצוה הוא רק הגברא, ואע"פ שהמצוה קשורה באיזו פעולה בחפץ ידוע, הנה החפץ משמש רק לגורם ולנושא המצוה, אבל לא שזהו נושא המצוה גופא.
למשל, ההבדל בין מצות אכילת מצה, ישיבת סוכה ונטילת לולב, ובין תקיעת שופר, שאמנם כל המצות הנ"ל חיובן הוא בגברא אבל במצוות הראשונות ס"ס נושאי המצוה הם הלולב, הסוכה והמצות, ובשביל כך כשהם גזולים פסולים מטעם מצוה הבאה בעברה, לא כן בתקיעת שופר, דאע"פ שגם שם אי אפשר לקיים המצוה בלי השופר, אבל אין השופר משמש אפילו לנושא המצוה, כי אין המצוה אלא רק בשמיעת האדם, באופן שהשופר הוא רק לגורם ולנושא המצוה שהיא השמיעה לבדה, ומה"ט אפילו שופר הגזול כשר, ולא שייך לבוא בזה מצד מצוה הבאה בעברה, כי אין המצוה בהשופר אפילו בתור נושא המצוה כנ"ל..

ב׳והנה לענין מ"ע שהזמן גרמא מחלק הריטב"א בקדושין (כ"ט ע"א), בין המצוות שגם הנשוא של המצוות הוא בגברא, כמו: מצות סוכה, לולב, תפילין וכדומה, ובין מצוות שהנשוא הוא החפצא או גוף של אחר, ומתוך כך הוא מחדש, שמצות מילה איננה בכלל מ"ע שהזמן גרמא, וכבר הארכתי בזה במדת "אמצעי ותכלית"¹¹⁹⁴שם (אות כד). והחילוק הוא בין היכא שהמצוה היא לגמרי אקרקפתא דגברא שהוא מחוייב ליטול לולב או להניח תפילין ואי אפשר לומר שהלולב טעון נטילה או התפילין טעונים הנחה, משא"כ במילה, למשל, הרי הילד טעון מילה אלא שמצוה זו מוטלת על כתפי האב..

ג׳אבל מסופקני, אם גם במה שנדרים חלים ע"ד מצוה, אם גם בזה אנו מחלקים בין מצוות שגם הנשוא של המצווה הוא בגברא ובין מצוות שהנשוא הוא בחפצא.

ד׳כי בהמשנה מדבור על "קונם סוכה שאיני עושה - לולב שאיני נוטל - תפילין שאיני מניח" וכולן הן מצוות מסוג שכזה, שגם הנשוא של המצוה הוא בגברא, ואיך יהיה הדין, אם ידור שלא יקיים מצות מילה וציצית - למ"ד שחובת מנא היא וכדומה.

ה׳והספק הוא בזה, כיון דכל הטעם מה שנדר חל ע"ד מצוה, מפני שהמצוה היא בגברא והנדר הוא בחפצא, אבל במצוות מילה וכדומה שג"כ נשוא המצוה הוא בחפצא אין בכוחו של הנדר לבטל; או דלמא אין הבדל בזה והמשנה תפסה את המצוות הנ"ל רק לדוגמא בעלמא.

ו׳כי ס"ס יש הבדל בין איסור חפצא ובין מצוות שהן בחפצא. כי איסור חפצא המכוון, כאמור, שהחפצא הוא גופא נושא האיסור, ומה שאין כן במצוות, שכאמור, שאף הן בחפצא, הנה החפץ משמש רק בתור נשוא ולא בתור נושא, כנ"ל.

ז׳אכן, באמת בודאי שאין חילוק ואף במצוות שהן בחפצא ממש ג"כ הנדר חל לבטלן, והראי' מזה גופא ד"קונמות מפקיע מידי שיעבוד", ובודאי מה ש"פריעת בעל חוב מצוה" היא מצוה בחפצא שעליו לשלם מנכסיו, ובכ"ז הנדר חל לבטל את המצוה.

ח׳ואי אפשר להדחק ולומר, דשם לענין שיעבוד ס"ס אין המצוה על חפץ ידוע, כמו במצוות מילה, למשל, שהרי הגמרא משתמשת בהכלל של "קונמות מפקיע מידי שיעבוד"; גם לענין "קונם שאני עושה לפיך" בכתובות (ט"ו ע"ב) מקשה גם על קושית הגמרא בנדרים (ט"ו ע"ב), על המשנה: "קונם שאיני משמשך הרי זה בבל יחל דברו, והא קא משתעבד לה?" ומקשה - "והא קונמות מפקיע מידי שיעבוד", אע"פ ששם בודאי המצוה היא על גוף אחר, על גוף האשה ממש כמו במילה, אלא שמע מינה דאין הבדל¹¹⁹⁵בספרו של הגהמ"ח (שמעתתא ב פרק א) נטה מדרך זו, ראה שם שכתב לסתור את מה שיסדו האחרונים (ורמז להם הגהמ"ח באות ל, ראה שם בהערות) שהא דנדרים חלים על דבר מצוה הוא משום שאיסור חפצא יכול לחול כשהאיסור הוא איסור על הגברא (ויסוד הסברא הוא בדברי הר"ן טז, א ואכמ"ל), ושעל כן לדעתם אם המצוה היא בגברא שפיר לא חלים האיסורים, והוא עצמו מחלק שם כנ"ל (ראה לעיל שם), ומוסיף שם כי לדעתו גם להיפך כאשר שניהם בחפצא כהא דקונמות מפקיעים מידי שעבוד נמי חייל, אלא ששם מסכים גם הוא לעקרון שאיסור חפצא חל בזמן שהאיסור הוא על הגברא והוא מנמק את מה שקונמות מפקיעים מידי שעבוד, משום ששעבוד הוא קנין מקופיא והיינו שלא חל על 'עצם הנכסים' קנינו של המלוה, לא כן הנדרים החלים על 'עצם הממון' ועל כן מפקיעים הם מידי שעבוד דשעבוד נחשב כ'גברא' לגבי ה'חפצא' של הממון. ועיין שם שדימה נמי תשמישי עלייך שגם שם השעבוד אינו אלא 'גברא' כלפי איסור הנדר..

ט׳ועלינו לומר, דהמצוות אפילו שהן בחפצא, ס"ס משמש החפצא רק בתור הנושא של סבת המצוה ולא בתור הנושא של המצוה גופה, שזהו תמיד רק בגברא, ובכן הן שוב בבחינת איסור גברא, שגם שם הנשוא הוא החפצא, וכל ההבדל בין איסור חפצא ובין איסור גברא הוא רק בהנושא.

י׳אולם עי' בירושלמי כתובות (פ"ז ה"א), שפריך על המשנה של המדיר את אשתו מליהנות לו "וכאדם מדיר שלא לפרוע חוב? תפתר כמ"ד אין מזונות לאשה מד"ת. ועי' בא"מ סי' ע"ב (סעיף א') שדחק בכוונת הירושלמי.

י״אאכן, נראה שבאמת הירושלמי מחלק בין מצוה למצוה כנ"ל, שהא שנדר חל ע"ד מצוה הוא דוקא במצוות שבגופו אבל לא במצוות שבחפצא, ובתוכן גם מצות פריעת בעל חוב. ואם שקונמות מפקיע מידי שיעבוד, זהו מפני שהנדר חל על עצם הנכסים והמצוה נדחית ממילא¹¹⁹⁶אולי כוונתו כאן למה שהובא לעיל ששעבוד גרידא אינו חשוב 'חפצא' כלפי הנדר, מה שאין כן החוב עצמו.. אבל אם יאמר קונם פריעת חוב עלי, אז באמת לא יחול הנדר כנ"ל, משום דגם המצוה היא בחפצא. ויוטעם ג"כ ההבדל שמבדיל הירושלמי בין חוב דאורייתא ובין חוב דרבנן. כי, כאמור, כל דרבנן אין זה בעצם הדבר אלא רק על הגברא, כנ"ל¹¹⁹⁷צ"ע לומר שחוב דרבנן אינו אלא על הגברא, ובאור שמח (המובא לעיל) כתב שבודאי ישנם איסורים רבים שהם על החפצא (או על 'עצם הדבר' כלשון הגהמ"ח), כגון טבל דרבנן וכיוצא. אמנם הגהמ"ח עצמו נוקט בכמה מקומות שאיסור דרבנן הוא על הגברא בלבד (עכ"פ כלפי האיסור דאורייתא דלא תסור, ראה לקמיה אות לה. וע"ע דרך הקודש שמעתתא א פרק ז), וחידש עוד (להלן אות נב) שאפילו בטומאה דרבנן, מה שראשון דרבנן עושה שני אינו מחמת הנגיעה בטומאה שהרי טומאה דרבנן מצד העצם הוא טהרה, אלא שכל זה יש בכח חכמים לתקן ותקנתם היא שיהיה דין הטומאה כעין דאורייתא ושוב ישנו דין טומאה חדש בנוגע בטומאה דרבנן לא משום הנגיעה בטומאה לכשעצמה אלא משום שכך היא התקנה דרבנן להיות הנוגע בטומאה דרבנן טמא, כאילו היה זה חפצא דטומאה.
ולפי זה חוב דרבנן שלא חל על החפצא עצמו שפיר חל הנדר, ולא שייך לומר כאן כעין דאורייתא תקון, דהא סו"ס מדאורייתא חל ואין כח ביד חכמים להפקיע איסור דאורייתא..