המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל ל״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 34
א׳חלקנו בין מצות הפרשת חלה למצות הפרשת ראשית הגז, אכן הצד השוה שבהן שגם בחלה ותרומה וכדומה שהחפצא משמש גם לנושא המצוה כנ"ל, בכ"ז, חיוב המצוה בא רק ע"י גברא אחד ע"י הבעלים שהוא הוא מחוייב בזה, ואחרים מצווים רק על העברה לא לעבור על איסור טבל, וע"כ אם אחרים מקיימים את המצוה לא יכולים לקיים את זה רק ע"י שליחות של הבעלים1199הנה בתרומה האריכו האחרונים אם בעינן לשליחות ממש או דסגי בניחותא דבעלים, והביאו מדברי הרמב"ן (גיטין סו, א) שמהני כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, וידועים בזה דברי הר"ן (גיטין שם) ואכמ"ל. ואמנם היכא שתורם משל חבירו על של חבירו צריכים לשליחות דלאחולי שם תרומה על הממון בעינן כח בעלים, ואולי לזה נתכוין הגהמ"ח. ובאמת שהגר"ש שקופ דלקמיה לא נקט דוגמא זו דתרומה..
1
ב׳אכן יש גם מצוות שכאלה שהחפצא הוא נושא המצוה, ובשביל כך ג"כ חיוב המצוה הוא ג"כ חיוב על כל אדם, כמו למשל מצות כסוי הדם, מצות ארבע מיתות בי"ד מצד "ובערת הרע מקרבך", ומצות ביעור חמץ לאלה הסוברים דחמץ של ישראל הכל המצווים לבערו, כאן החפצא ורק החפצא הוא ג"כ נושא המצוה, ומובן שגם באלה המחוייבים מיתה המה גופא משמשים רק בתור חפצא, כי אין החיוב עליהם להמית את עצמם, אלא שעל כל אחד המצוה לקיים בהם את ה"ובערת הרע מקרבך"1200ראה מה שנכתב בענין זה בהרחבה לעיל (מדה יא אות יז ואות לג), ושם בהערות שיש סוברים שהחיוב (ועכ"פ 'בעצם' אם לא גם 'בפועל') מוטל אף על הנדון עצמו..
2
ג׳וע"ז כבר עמד הגאון ר"ש זצ"ל בספרו "שערי יושר"1201ענין זה לא נמצא שם אלא בחידושי הגר"ש שקופ החדשים (קונטרס השליחות סי' כד), והוא מהנדפס בקובץ אהל תורה (חוברת א), והובא גם בקונטרס שעורי תורה (שיעורי הגר"ש שקופ מתקופת טלז עמ"ס נדרים) ושם נכתב שהוא הוספת דברים מספר שערי יושר. ואומר שבשביל כך לא שייך במצות שכאלה הגדר שליחות, כי שליחות במצוה לא שייכת רק במצוה המיוחדת לאדם ואפשר להגיד שאחרים עושים בשליחותו, לא כן במצוות שכאלה שהשליח גופא רק את חיובו בעצמו הוא עושה, ובשביל כך פוסק הש"ך בח"מ (סי' שפ"ב) לענין כסוי הדם שהדין הוא שמי ששוחט יכסה ואם אחד חטף ממנו את המצוה צריך לשלם לו את ההפסד מצוה, ולמה לא יגיד מי שכסה שעשה זאת מטעם שליחות, וגם זכיה היא מטעם של שליחות, וממילא לא הפסיד כלום השוחט? אלא שבמצוה כזו לא שייך הגדר של שליחות כנ"ל, כי כל מי שעושה את זה הוא המקיים את המצוה וממילא הפסיד ס"ס השוחט את המצוה.
3
ד׳ובזה מתורצת ג"כ קושית הקצוה"ח בסי' שמ"ח (ס"ק ד') על הגמרא בב"ק (ל"ב ע"ב) "הוסיף לו רצועה אחת ומת הר"ז גולה על ידו", ומוקמינן שם "דטעה דיינא גופא" ומקשה הגאון הלא יש שליח לדבר עברה, כידוע, ובכן לא יהיה גולה השליח רק הדיין? אך ג"כ כנ"ל, דבחייבי מיתות וחייבי מלקות אע"פ שהבי"ד ממונים על זה, הנה ממונים רק מצד שהמה שלוחים של כל ישראל בזה, אבל סו"ס החיוב יש על כל אחד ושליח ב"ד איננו בזה כלל בגדר שליח ממש, אלא הוא בעצמו המקיים את המצוה וממילא אם הוסיף רצועה אחת האחריות עליו1202כיויצא בזה כתב הפרי יצחק (ח"ב סי' סו) בשם הגר"י סלנטר, וראה גם שו"ת הר צבי (ח"ו סי' עב); חי' הגרא"א דסלר (עמ' יח). ובעיקר הקושיא עע"ש תירוץ נוסף, וראה: הגהות ברוך טעם על הקצוה"ח; יד המלך (נזקי ממון פי"ד); מהר"ץ חיות (ב"ק שם); זרע אברהם (סי' נב); לבוש מרדכי (ב"ק סי' ל); דבר אברהם (ח"א סי' כ)..
4
ה׳ובזה מתורצת ג"כ הקושיה שהקשה הגרש"ז זצ"ל בשו"ע או"ח (סי' תמ"א) בחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות שמחויב לבער, ואמאי הא גזל עכו"ם אסור?1203ראה חלקת יואב (סוף סי' כז) שגזל עכו"ם לא הוי אלא איסור לשמים ובכה"ג אמרינן עשה דוחה לא תעשה. ורא אבני נזר (בתשובתו לבעל החלקת יואב, או"ח סי' שכג) שבתחילה כתב שגונב על מנת לשלם אינו אלא איסור לא תחמוד ואיסור זה לא נאמר בגוי. ועיין עוד לקמיה. אך הקושיה היתה באמת קושיה חזקה אם היינו מניחים שגם המצוה הזו היא רק בגברא, בהבעלים, ומכיון שהבעלים העכו"ם אינם מצווים ממילא זהו הוי גזל ממש, אם הנפקד הישראל מבער זהו רק מפני שהוא מצווה בכך, אבל כיון, שכאמור שאני מצוה זו שעצם המצוה היא בחפצא וחפצא הוא ג"כ נושא המצוה וקיום המצוה אינו תלוי כלל בהבעלים אלא שרק יש חדוש בתורה, אבל אתה רואה של אחרים, של נכרי, אבל מכיון שאותו החידוש הוא רק כשלא קבל עליו אחריות ממילא כשמקבל עליו אחריות הדרא דינא לדוכתה שהחיוב הוא בעצם החפץ, וכמו שאין איסור גזלה למסור את השור שחייב בסקילה לב"ד, ככה אין גם איסור לבער את החמץ שקבל עליו אחריות1204באבני נזר שם כתב זה לשונו: לדעתי נראה ברור דאין איסור גזל מעכבתו מלהשביתו כמשפט. כיון שאם יחול חיוב השבתה מחמת העשה או הלא תעשה יופקע ממונו של נכרי כיון שהכל מצווין עליו לשורפו. וגרע מאנס בא כנגדו על כן חל חיוב השבתה. ונמצא כי בשעה שמבערו אינו גוזלו כלום שכבר נעשה הפקר על ידי חיוב ביעור. ועיין שם שהוא מדינא דחמץ מפקיע מידי שעבוד.
והנה יסוד הסברא יש בזה דמיון למש"כ הגהמ"ח שכל שהחמץ מצד עצמו טעון השבתה לא שייך לחלק בזה בדין הגברא העובר, אלא שהאבני נזר הבין שהפטור הוא רק מצד שאין עליו דין מזיק, ולהגדרת הגהמ"ח לא זהו הנדו, דאף אם הוא נחשב כמזיק אין זה מונע ממנו לבצע את הדין המוטל על החמץ ודיני הממון יידונו לאחר מכן. ולפי"ד הגהמ"ח מתיישב בריוח מה שהעיר האבנ"ז על שיטתו מדוע הישראל חייב באונסין, כי כאמור אין שייכות בין דיני הממונות לבין האפשרות והחובה של הישראל לקיים את הדין המוטל על החמץ שהוא "כל ישראל מצווין עליו לבערו".
אמנם עיין חזון איש (או"ח סי' קיח סק"ה) שאין על הישראל חובת ביעור מן העולם אלא חובת השבתת אחריותו, ולכן הוא יכול להחזיר את החמץ לנכרי בפסח, אלא שאם אי אפשר לו להחזיר רשאי הישראל לשרוף על מנת לשלם לנכרי, כיון שממון נכרי מופקר הוא לישראל בזמן שהישראל נכשל בהן לעבור עבירה. אלא שמחוייב לשלם לנכרי. וכבר העירו מדברי החזו"א (סי' קכד, לדף כט, ב) שמשמע שבלי רשות הנכרי אסור לו לשרפו מצד גזל עכו"ם..
והנה יסוד הסברא יש בזה דמיון למש"כ הגהמ"ח שכל שהחמץ מצד עצמו טעון השבתה לא שייך לחלק בזה בדין הגברא העובר, אלא שהאבני נזר הבין שהפטור הוא רק מצד שאין עליו דין מזיק, ולהגדרת הגהמ"ח לא זהו הנדו, דאף אם הוא נחשב כמזיק אין זה מונע ממנו לבצע את הדין המוטל על החמץ ודיני הממון יידונו לאחר מכן. ולפי"ד הגהמ"ח מתיישב בריוח מה שהעיר האבנ"ז על שיטתו מדוע הישראל חייב באונסין, כי כאמור אין שייכות בין דיני הממונות לבין האפשרות והחובה של הישראל לקיים את הדין המוטל על החמץ שהוא "כל ישראל מצווין עליו לבערו".
אמנם עיין חזון איש (או"ח סי' קיח סק"ה) שאין על הישראל חובת ביעור מן העולם אלא חובת השבתת אחריותו, ולכן הוא יכול להחזיר את החמץ לנכרי בפסח, אלא שאם אי אפשר לו להחזיר רשאי הישראל לשרוף על מנת לשלם לנכרי, כיון שממון נכרי מופקר הוא לישראל בזמן שהישראל נכשל בהן לעבור עבירה. אלא שמחוייב לשלם לנכרי. וכבר העירו מדברי החזו"א (סי' קכד, לדף כט, ב) שמשמע שבלי רשות הנכרי אסור לו לשרפו מצד גזל עכו"ם..
5