המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל ל״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 35

א׳כל איסור דרבנן הנה בעצם הוא היתר מדאוריתא, אלא שבפועל הוא אסור אף מדאוריתא, והיסוד לזה מכאן, דבכל איסור דרבנן הלא יש לפי שיטת הרמב"ם גם איסור דאוריתא - הלאו ד"לא תסור". אכן, לפי מה שהוכחנו בספרנו ד"מ דה"ק (שמעתתא א'¹²⁰⁵פרק ד.), דכל הענין דלא תסור הוא מעין כבוד כללי להחכמים, הנה כל דבר שאסרו חכמים לא נאסרו מצד עצמם מדאוריתא ממש, אלא רק מצד ההסרה מדברי חכמים, שזהו באמת פירוש המלות של "לא תסור", א"כ ממילא יוצא מזה, דזהו ההבדל בין איסור דאוריתא לבין איסור דרבנן, דהראשון הוא איסור בעצם, והשני - רק איסור בפועל, דבפועל ממש הוא אסור אע"פ שבעצם הדבר הוא מותר¹²⁰⁶במאמרו של הגהמ"ח אודות הגר"ש שקופ (נדפס בספר היובל להגר"ש שקופ ונדפסה גם בהקדמה למהדורה המחודשת של ספר דרכי משה), הביא הגהמ"ח נקודה זו כדוגמה להשוואה האפשרית שבין המהלך של הגר"ש שקופ בספר שערי יושר למהלכיו שלו עצמו בספריו, אלא שהוא מוסיף שאף שכמה וכמה מן היסודות נאמרו ונשנו בשני הספרים הללו בתוכן אחד, מכל מקום לא נאמרו בסגנון אחד כי גם שני נביאים אינם מתנבאים בסגנון אחד, והוא מסיים שאם כי כמובן חדשתי כל הדברים מדעת עצמי אבל על כל פנים הושפעתי מתורתו הבהירה כשם שהושפעו ממנו כמעט כל גדולי התורה שבזמנינו.
ובעיקר הדבר האריכו האחרונים טובא, וראה מש"כ הר"י ענגיל בספרו בית האוצר (א-י כלל קכב) שבהכרח ישנם איסורים דרבנן שהם איסורים עצמיים, עיין שם שהאריך והרחיב. וע"ע ציונים לתורה (כלל ג)..

ב׳ובזה ישבתי את הסתירות הרבות שיש בהגדר של אינו ראוי מדרבנן, אי מיקרי אינו ראוי מדאוריתא¹²⁰⁷ראה משנה למלך (הל' תרומות פ"ז ה"א). ועיקר היסוד להחשיב איסור דרבנן כאינו ראוי מדאורייתא רק כשהנדון הוא 'בפועל' ולא 'בעצם' נאמר בסגנונות שונים על ידי האחרונים, ומהם מי שחילק בדומה לגהמ"ח בין הנדונים השונים, ומהם מי שחילק באיסורים דרבנן השונים ושלדעתו יש כח ביד חכמים ליצור איסורים 'בעצם' אלא שלא בכל מקום עשו כן, ובכל זה ראה: עמודי אור (סי' יד אות ט); אור שמח (הל' עדות פי"א ה"ו); המאיר לעולם (ח"א סי' ד); שערי יושר (שער א פרק כב); קובץ הערות (סי' מב); משנת ר' אהרן (קדשים סי' ב); קה"י סוכה (סי' כד)., שהאחרונים התחבטו בזה הרבה והראו על כמה סתירות שיש בזה בש"ס וברמב"ם. לדוגמא נראה כאן רק על שנים:

ג׳א) גבי אונס ומפתה אמרינן, דגם באיסורים דרבנן אין המצוה של "ולו תהיה לאשה", משום דאינה אשה הראויה לו; ונראה דאינו ראוי מדרבנן נחשב ג"כ לאינו ראוי מדאורייתא¹²⁰⁸ראה משנה למלך (שם)., ובכל זאת אמרינן בחולין (כ"ז ע"ב), על דאיתא שם: שוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות "ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה אמאי פטור"; ובכתובות (ל"ד ע"ב) ובב"ק (ע"א ע"ב): "ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי"? והיה נראה מזה ברור, דאינו ראוי דרבנן מיקרי שפיר ראוי מדאורייתא.

ד׳ב) פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' סוכה (הלכה ו'), דסוכה ע"ג בהמה כשרה, שזאת אומרת שפוסק כרבי מאיר בסוכה (כ"ז ע"א), דאע"ג דכתיב "חג הסוכות תעשה לך" ובעינן סוכה ראויה לשבעה, אך גם זה נקרא ראויה לשבעה כיון דמדאוריתא חזי, ובכ"ז בפרק י' מהל' שבועות (הלכה א') פוסק, דמשחק בקוביא אינו חייב קרבן שבועה, משום דבעינן ו"הוא עד", בראוי להעיד, נגד רב פפא דס"ל בשבועות, דחייב משום דמדאורייתא מחזי חזי, אלמא דס"ל דאינו ראוי מדרבנן מיקרי שפיר אינו ראוי אף מדאורייתא?¹²⁰⁹ראה שער המלך (הל' לולב פ"ח ה"א).

ה׳אכן זהו ההבדל, דבמקום שאנו דנים על העצם, שם גם איסור דרבנן נקרא ראוי מדאוריתא, כמו למשל לענין שחיטה ראויה, דאין אנו מדברים על אכילת אדם בפועל אם מותר לו לאכול או לאו, אלא אם השחיטה כשהיא לעצמה היא ראויה או לא, הנה גם באיסור דרבנן נקראת שחיטה ראויה, וכן לענין סוכה הראויה לשבעה דאנו מדברים על עצם הסוכה ולא על האדם היושב, שבאמת על זה אין אנו מקפידים שיהיה ראוי לו לשבת כל השבעה, ואמרינן בסוכה (כ"ז מ"ב) ושוין, שאם נפלה שחוזר ובונה אותה בחוה"מ אעפ"י שכבר לא יכול לשבת בה כל השבעה ימים, בזה גם באיסור דרבנן נראה שפיר הסוכה ראויה לשבעה, לא כן לענין עדים שכל העדות באה כדי שיקבל הבי"ד את העדות וע"י כך הוא חייב במניעת הגדת העדות קרבן שבועה, הנה גם בפסול מדרבנן נקרא שפיר אינו ראוי מדאוריתא¹²¹⁰ראה ריטב"א (סוכה כג, א) שכתב בדעת ר" לפסול גם סוכה ע"ג גמל משום שאינה ראויה לשבעה, שאמנם גם הוא סובר שהאיסור הוא מדרבנן "אלא שהוא סובר שכך דין תורה לפסול כל סוכה שאינה ראויה לשבעה מאיזה צד וענין שיהיה, והרי היא פסולה מן התורה".
ויש לומר שגם לדברי הריטב"א אין סתירה ליסודו של הגהמ"ח, משום שלדעה זו נצטרך לומר שמחלוקת ר"מ ור"י אינה בגדרי דינים דרבנן ואם נעשה עי"ז אינו ראוי, אלא שהיא מחלוקת בגדר דין "אינה ראויה לשבעה", דלר"י אינו מצד 'עצם הסוכה' אלא מצד ה'דיורין שבה', והדיור הוא ענין של 'בפועל' ועל כן אינו ראוי מדרבנן נחשב גם לאינו ראוי מדאורייתא, משא"כ לענין שחיטה שאינה ראויה גם הריטב"א יודה שבעינן 'אינו ראוי בעצם' ואיסור דרבנן לא נחשב כאינו ראוי בעצם. וע"ע במה שכתב הגהמ"ח בדרך הקודש (שמעתתא א פרק ה)..