המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל נ״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 51
א׳ויתחדש לנו מזה עוד הנחה, דכל דבר שהוא אסור לישראל מצד ספק, אם יקריב למזבח, אל לנו להגיד דלהמזבח כבר פסול הדבר בודאי מצד דהא סוף סוף בודאי אין זה מן המותר לישראל אחרי דדינא הוא בספיקא דאוריתא לחומרא מדאוריתא, דלא כן הדבר, מאחר שהנחנו דלהחומרא בספיקא הוא רק בפועל ולא בעצם, ואחרי שהנחנו מקודם שמדין המותר לישראל אפשר למעט רק דבר שאסור בעצם ולא בפועל, ממילא אין על זה המעוט ואם יקריב דבר שכזה יהיה בזה רק ספק פסול ולא יצטרך להביא קרבן אחר.
1
ב׳ולא עוד אלא שאני רוצה לחדש דג"כ לאלה הסוברים דספיקא דאוריתא מה"ת לקולא הוא ג"כ רק לענין בפועל ולא לענין בעצם, כלומר, שכמו אלה הסוברים דספיקא דאוריתא לחומרא, הכוונה לענין התנהגות בני אדם, שהנה צריכים להחמיר עליהם בודאי, ככה סוברים אלה שמה"ת צריכה להיות התנהגות בן אדם בזה לקולא בודאי, אבל בנוגע לעצם הדבר בזה אין שום מחלוקת, וסוברים דעצם הדבר כשהוא לעצמו נשאר בספק1281ראה מה שכתב הגהמ"ח לעיל (מדה יא אות עא), ועיין עוד בשערי יושר (שער א פרק ז) "דאף היכא שהתירה התורה להדיא את הספיקות לא נתהפך האיסור להיתר, ורק אמרה תורה שרשאי האדם לעשות כן להכניס עצמו לספק מכשול אף שאם יפגע באיסור יהיו עליו עונש קצת, לפי"ז בכל האיסורין שלא נתפרש דין הספיקות בתורה לא לאיסור ולא להיתר ודאי ראוי לכל אדם לחוש לנפשו לפרוש מן הספק כמו בספק סכנה וכו' ובזה מיושב שיטת הרמב"ם מכל מה שהשיגו עליו", ע"כ. והגהמ"ח ציטט קטע זה בסקירה שערך לכבוד הגר"ש שקופ (בספר היובל, הובא גם בהקדמה למהדורה המחודשת של 'דרכי משה') זה לשונו שם: "והדברים הנ"ל מדברים בעדם, הלא זוהי תפיסה כל כך פשוטה ועמוקה במושג התורה בספיקות עד שבצדק אפשר להתפלא איך לא עמדו על זה כל אלה שבקשו על זה עצות מרחוק ועיילי פילא בקופא דמחטא, כי כל הקושיות שעל הרמב"ם היו רק מכח זה שהבינו את שיטתו הנ"ל שספיקות דאורייתא מה"ת לקולא הוא שהתורה מתירה זאת בודאות מה שלא נמצא כלל באמת בשום מקום בתורה"..
2
ג׳וע"י כך תסולקנה גם הקושיות שהקשו על אלה הסוברים דספיקא דאוריתא מה"ת לקולא, מהא דחולין (י"ב ע"א) דילפינן דאזלינן בתר רובא מפסח וקדשים ולא חיישינן, דלמא טריפה היא, דלשיטתם קשה, ומה בכך הא ס"ס נשאר הדבר רק ספק ומה"ת לקולא?1282תורת הבית להרשב"א (בית ד שער א דף יא ע"ג); ר"ן (קידושין טז, ב מדה"ר). ומהא דר"ה (י"ג מ"א) דאמר התם "מהיכן הקריבו עומר דלמא הביא שליש ביד עכו"ם ורחמנא אמר קצירכם?" שלדבריהם קשה דקארי לה מאי קארי לה מאחר דספיקא דאוריתא מותר?1283בית הספק להכריתי ופליתי (סי' קי ד"ה והנה יש). ולפ"ז, הקושיות מעיקרא ליתא, דכל הנ"מ בין אלה הסוברים דספיקא דאוריתא מה"ת לחומרא, ובין אלה הסוברים דספיקא דאוריתא מה"ת לקולא, הוא רק לענין אכילת הדיוט, ולא לענין אכילת גבוה, דשם אין שום נ"מ, וכולהו סוברים דעצם הדבר נשאר בספק ובשביל כך לכתחילה לא יקריב ואם הקריב הורצה1284ונפק"מ גם לכלל הנדון לעיל (אות מד) דלא פסלינן קרבן מספיקא, עיין שם..
3
ד׳ויתחדש לנו מזה ג"כ, דאם יהיה לנו ספק אם זהו בכלל "מן המותר לישראל" לא יהיה לנו בזה שום נ"מ בין אלה הסוברים דמה"ת לקולא, דלשניהם הדבר נשאר ספק, ואף אלה הסוברים דמה"ת לקולא והישראל בעצמו מותר בזה הדבר, אבל כאן דלענין "מן המותר לישראל", אנו מביטים על העצם ולא על הבפועל, והעצם נשאר בספק לכולי עלמא1285ראה אחיעזר (יו"ד סי' יב אות ח). ועיין בהרחבה בספר המאיר לעולם (דף כד ע"ב) ודן שם ברבים מהדוגמאות המובאות באות זו ובאותיות הקודמות, עיין שם..
4
ה׳ויתחדש לנו מזה גם כן דבכל ספיקא דאוריתא, אעפ"י שהלחומרא הוא מדאוריתא, בכ"ז אי עבר על זה לא נגיד בזה את הכלל של "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", ואת הכלל של מצוה הבאה בעברה לפי הנחתנו הנ"ל, דשני הכללים נאמרו רק כשהעברה והלא תעבוד הם בעצם ולא רק בפועל1286ראה לעיל (אות כה) ששני אלו (הכלל דלא תעביד והכלל דמצוה הבאה בעבירה) המה רק בב'עצם' ולא ב'בפועל'..
5
ו׳ובעצם ההנחה בהגדר ספיקא דאוריתא לחומרא, הנה החומרא היא רק בפועל ולא בעצם, עיין עוד מחלוקת הט"ז והש"ך ביו"ד סי' כ"ח, שלדעת הראשון כל ספק בשחיטה פטור מכסוי, משום דלא קרינן בית אשר יאכל, והש"ך חולק על זה, ונראה שבזה הוא המחלוקת דבודאי לא בעינן אשר יאכל בפועל אלא רק שיהיה ראוי בעצם לאכילה, ולהט"ז סובר דלהחומרא נאמר גם בעצם ובשביל כן הוא פטור והש"ך סובר כהנחתנו הנ"ל, בשביל כך הוא מחויב בכסוי הנ"ל1287וכתב השערי יושר (שער א פרק י): "ונראה לי ביאור הדבר, דכמו דאיסור דרבנן חשבינן כארי הוא דרביע עליה, כמו כן מה דקיי"ל לאסור כל הספיקות הוא איסור אחר ואינו איסור אכילה ממש, והוי רק בגדר איסור דלא תסור דמחויב מה"ת לפרוש מן הספיקות שמא יפגע באיסור, ולפי שגלוי קמי שמיא שלא פגע באיסור הרי אכל דבר המותר הראוי לאכילה, רק שעבר על דין תורה ולא נזהר לחוש מספק, ומשו"ה ספק טריפה חייב בכיסוי דהוי ספק שמא ראוי לאכילה אף דאינו רשאי עכשיו לאכול אבל הבשר אפשר דראוי לאכילה", עיין שם בהרחבה..
6