המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל נ״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 52
א׳כל טומאה באה בודאי בעצם הדבר, ובזה שאני טומאה מאסורים שהם מחולקים, כאמור, לאסור חפצא ולאסור גברא, ולאיסור גופו גרם לו - אסור בעצם, - ולאסור דבר אחר גרם לו - אסור בפועל, ולעולם בטומאה תמיד הטומאה היא בעצם הדבר ואף בטומאת אדם, הנה האדם גופא משמש בתור הדבר או בלשון הגמרא בתור החפצא הנושא את הטומאה.
1
ב׳כי הטומאה היא תמיד טומאת הגוף, והטומאה עוברת מגוף לגוף, ואם נוגעים באב הטומאה נעשה המנוגע ראשון וכו' וכו', וזה בא באופן של ממילא, כלומר: שאם נגע באב הטומאה, למשל, אינו נעשה ראשון לטומאה מצד האיסור שבדבר שלא היה צריך לנגוע בו, אלא ההסתעפות המתפשטת מגוף לגוף ומחפצא לחפצא.
2
ג׳וזהו ההבדל העיקרי בין אסור לטומאה, שבאיסור גם באיסור חפצא לא יתכן הדבר בלי גברא אלא שבאיסור חפצא, החפצא הוא הנושא של האיסור, והגברא הוא הנשוא, אבל עכ"פ בלי גברי לא יתכן אסור, משא"כ טומאה, שבטומאה יתכן גם בלי גברא כלל1288וכיוצא בזה חילק הגהמ"ח במדת מציאות ודין (לעיל מדה יא אות עו) "את ההבדל בין דין איסור מצד אחד ובין דין קודש ודין טומאה מצד השני. כי הנה במציאות ודין בודאי המציאות היא מציאות כשהיא לעצמה ואפילו אם לא יהיה אפילו אדם אחד בעולם ג"כ אין המציאות נעדרת ע"י כך, לא כן מושג הדין שכל דין הוא על האדם ובאין אדם אין דין. אכן במה דברים אמורים בדין איסור, שאין מושג איסור בלי אדם שעליו בא האיסור, ואין הבדל בזה בין איסור חפצא ובין איסור גברא, שגם הראשון כולל רק את האדם, לא כן המושג קודש והמושג טומאה, שאע"פ שקודש כולל ג"כ איסור, אך מובן שלא הקודש בא מחמת האיסור אלא להיפך האיסור בא מחמת קודש, ועצם מושג דין הקדושה, הוא בזה מעין מציאות, שגם אם לא יהיה אדם בעולם קדושת הדבר כשהוא לעצמו לא נפקעה. וככה הוא הדבר במושג הטומאה, שאע"פ שגם הטומאה הוא דין וכל דבר טמא מטמא את האדם והכלים או את האוכלים והמשקים וכל הנ"מ מטומאות האלה או כלפי האדם, הנה רק הנ"מ תלוי בהאדם אבל עצם מושג הטומאה הוא מושג כשהוא לעצמו, ושרץ שהוא טמא ומטמא את האדם, למשל, אבל עכ"פ הוא מטמא בשביל שהוא טמא, וזהו סימן שהוא טמא מצד עצמו כי איננו טמא בשביל שהוא מטמא אלא להיפך הוא מטמא בשביל שהוא טמא, עכ"ד הגהמ"ח.
וראה שם בהערה בהרחבה שיש החולקים על תפיסה זו וסוברים שגם 'טומאה' אינה מציאות בפני עצמה אלא דיני הנהגה, עיין שם היטב..
וראה שם בהערה בהרחבה שיש החולקים על תפיסה זו וסוברים שגם 'טומאה' אינה מציאות בפני עצמה אלא דיני הנהגה, עיין שם היטב..
3
ד׳אולם מתעוררת שאלה אם כל איסורי דרבנן המה כנ"ל רק בגברא ולא בחפצא וכל היסוד של טומאה הוא רק מהות חפצא, א"כ איך תצוייר טומאה מדרבנן שגם בזה יש הדינים של ראשון ושני וכו'?
4
ה׳ע"ז כבר עמדתי בספרי ד"מ דרך הקודש ח"א שמעתתא א' (פ"ז), ואמרתי שע"ז נאמר "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון", כלומר, כיון דס"ס ע"י ה"לא תסור" כתבו יפה לגזור ולאסור כל כמה שמוצאים לנחוץ, הנה יכולים הם לתקן ולגזור "כעין דאוריתא" בכל הדברים המסובבים והמסתעפים מדאוריתא אעפ"י שחסר לזה מקור הסבה, ויסוד ושורש הדבר שיש בהדאורייתא, כלומר שיכולים הם לתקן כל הפרטים בפועל מה שיש בדאורייתא, אעפ"י שבהפועל מדאורייתא בא ממילא מצד עצם הדבר, וכאן זה חסר. וציור שכזה יש בטומאה, שבטומאה דאורייתא, הנה אם נגע בראשון שנעשה שני זהו כבר באופן של ממילא, כיון שהטומאה של האב היא בעצם הדבר, אבל בטומאה דרבנן זה גופא תקנתא רבנן שיהיו כל הדינים שיש בטומאה דאורייתא אעפ"י שבכאן כבר לא נעשה זה באופן של ממילא דהא באמת לא נגע בדבר טמא, דהטומאה אין בעצם הדבר, אלא על האדם מצד "הלא תסור".
5
ו׳ובזה ביארתי שמה בסוגית דר' חנינא סגן הכהנים בפסחים (י"ד ע"ב) שנראה שמה, שאין חדוש בדבר אם מוסיפים טומאה על טומאתו בטומאה דרבנן, מפני שאפשר "לשרוף בשר שנטמא בולד הטומאה עם בשר שנטמא באב הטומאה", אעפ"י "שמוסיפין טומאה על טומאתו" הנה אין ההוספה רק בזה, שהראשון לטומאה יכול לטמא את אחרים יותר, דהא כיון דלשריפה אזלי הרי כבר בין כך ובין כך לא יטמא עוד את אחרים, אלא שההוספה היא בטומאת עצמו גופא, כלומר, דכל ראשון לטומאה יש בהדבר טומאה יותר חזקה מטומאת השני לטומאה, וכח ההתפשטות שיש לראשון לטומאה על שני לטומאה הוא רק ראיה לדבר על זה, וממילא הוספה זו שייכת רק בטומאה דאורייתא שמקור הטומאה הוא בעצם הדבר ומה שהוא ראשון לטומאה, טומאתו יותר חזקה ממה שהוא רק שני לטומאה, לא כן בטומאה דרבנן, שאעפ"י שגם בזה יש שמות שונים, שם ראשון לטומאה ושם שני לטומאה וכו' והראשון לטומאה מתפשט יותר מהשני, הנה זה רק דינים בהתפשטות הטומאה, אבל אין זה מוסיף כלום בעצם הטומאה כיון דבין כך ובין כך אין הטומאה בעצם הדבר כנ"ל1289ראה קובץ הערות (סי' ח סקט"ו) שעמד על מה שכתבו תוס' דבטומאה דרבנן לא היו ממהרים כל כך, וביאר ע"פ דברי הנתיבות הידועים (סי' רלד סק"א) שאיסור דרבנן לא הוי ב'חפצא' והכי נמי דכוותה בטומאה כיון שהוא עסוק להוציא הטומאה מהעזרה, אף שאינו ממהר בזה, מ"מ לא מיקרי עובר על דברי חכמים, משא"כ בטומאה דאסורה מדאורייתא, אף שאין דעתו לעבור, מ"מ נעשה איסור ממילא בשהית הטומאה בעזרה, על כן צריך למהר יותר. ועיין שם שאין כלל זה מוסכם, וע"ע אתוון דאורייתא (כלל י) ובית האוצר (א-י כלל קכד) ולקח טוב (כלל יג)..
6
ז׳וזהו ג"כ ההסבר בהא דגם נדר מדרבנן חייב לבטל דבר מצוה כמבואר בר"ן נדרים (ט"ו ע"ב), אעפ"י שכל הטעם שנדר חייל לבטל דבר מצוה, כידוע משום דהנדר חל בחפצא, וכל דרבנן הוא כנ"ל רק בגברא, אך זהו ג"כ ציור של "כל דתקון רבנן מעין דאוריתא תקון" כמו בטומאה הנ"ל.
7
ח׳ומובן שאין בזה סתירה למה שהנחנו בספרנו זה בח"א במדת "עצם והסתעפות"1290מדה ח (אות ב), וראה שם: "שאם אמרנו (במדה ה) שיש לפעמים "מסובב בלי סבה" שעל זה גופא בא ה"חידוש", הנה אי אפשר שיהיה חידוש שכזה, שאע"פ שעצם הדבר לא התהוה בכ"ז ההסתעפות מסתעפת מזה, כי יש בזה סתירה עצמית, כמובן מאליו. כששני מסובבים באים מסבה אחת אז אפשר לפעמים לחלק בין הדבקים במקרה של ספק ולקבל את המסובב האחד מבלי לקבל את השני, אע"פ שמקור הספק הוא בהסבה ושני המסובבים הא בהא תליא, אבל לא כן בעצם הדבר וההסתעפות, שאי אפשר במקרה של ספק בהסבה שנקבל את עצם הדבר ולא נקבל את ההסתעפות.
וגם בזה יבדלו, כי, כאמור, בהמדות הקודמות אין אנו זקוקים להסבה רק עד שיתהוה המסובב, אבל כיון שכבר נתהוה אז הוא מתקיים אפילו אחרי בטולה של הסבה, לא כן בעצם והסתעפות, שכל ההסתעפות של הדבר מתקיימת רק כל זמן שעצם הדבר לא נתבטל לגמרי. ובבחינה זו שוה מדה זו למדת היסוד והבנין, שכאמור, "נפל היסוד נפל הבנין"., שאי אפשר שיהיה חידוש שכזה, שתצא ההסתעפות מהדבר בלי עצם הדבר גופא, כי ב"חידוש שכזה יש סתירה מינה וביה", דכאן בדרבנן זה לא נקרא "הסתעפות מהדבר" אלא אנו מוזהרים על כל פרט ופרט של דרבנן מצד "הלא תסור" כמו שאנו מוזהרים על עיקר הדבר שממנו באים הפרטים.
וגם בזה יבדלו, כי, כאמור, בהמדות הקודמות אין אנו זקוקים להסבה רק עד שיתהוה המסובב, אבל כיון שכבר נתהוה אז הוא מתקיים אפילו אחרי בטולה של הסבה, לא כן בעצם והסתעפות, שכל ההסתעפות של הדבר מתקיימת רק כל זמן שעצם הדבר לא נתבטל לגמרי. ובבחינה זו שוה מדה זו למדת היסוד והבנין, שכאמור, "נפל היסוד נפל הבנין"., שאי אפשר שיהיה חידוש שכזה, שתצא ההסתעפות מהדבר בלי עצם הדבר גופא, כי ב"חידוש שכזה יש סתירה מינה וביה", דכאן בדרבנן זה לא נקרא "הסתעפות מהדבר" אלא אנו מוזהרים על כל פרט ופרט של דרבנן מצד "הלא תסור" כמו שאנו מוזהרים על עיקר הדבר שממנו באים הפרטים.
8
ט׳ומובן ג"כ שאין סתירה למה שהנחנו (באות ד'), דכל איסור דרבנן אם אנו דנים על עצם הדבר, נקרא ראוי מדאורייתא? דשם מדובר על דברים צדדיים שאנו באים להוציא מתוך הדין דרבנן, כמו, למשל, ששחיטה שאינה ראויה מדאורייתא פטור מד' וה' אבל אם רק מדרבנן אסורה באכילה חייב בד' וה', שמובן שעצם הדין של דרבנן לא נאמר לענין ד' וה', משא"כ אם תקנו בפירוש דבר כעין דאורייתא יש לזה כל הפרטים המסתעפים מדאורייתא, אעפ"י ששם מסתעפים הפרטים האלה ממילא מעצם הדבר, וכאן לא שייך זה כנ"ל1291וראה בהרחבה בדרך הקודש (הנ"ל), ושם אם גדר טומאה לטמא אחרים הוא דבר נפרד מטומאת עצמו, עיין שם..
9