המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל ו׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 6
א׳הוכחנו שמה שנאמר "אין איסור חל על איסור", הוא רק בהבפועל ממה שאנו אומרים "נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים", אכן אפילו למי שחולק על זה1083ר' שמעון ביבמות (לב, ב). ג"כ אין הכוונה שעצם מציאות האיסור השני מתבטל, אלא ג"כ רק שהתוצאות של האיסור השני בפועל אינן מתהוות, והמחלוקת היא רק אם המכוון ב"פועל" הוא רק בדיני אדם או גם בדיני שמים1084לכאורה כוונת הגהמ"ח שהנפק"מ לענין קבורה בין רשעים גמורים היא רק לדיני שמים, וראה נודע ביהודה (או"ח קמא סי' לה) שבתחילה רצה לומר שאין צריך לשוב אם אין איסור חל על איסור, אך מסיק שתלוי במח' זו דלמ"ד שקוברים אותו בין רשעים גמורים צריך לשוב גם על חטא השני משא"כ לר"ש, והיינו כנ"ל שאם נחשב חטא 'בפועל' כלפי שמיא צריך לשוב בתשובה. ולפי זה צריך לומר שמש"כ הגהמ"ח דלר"ש שאין קוברין אותו בין רשעים גמורים ג"כ ישנו להאיסור 'בעצם', כוונתו היא בדומה להגדרת הגרא"ו והובא גם בשם הגר"ש שקופ (לעיל אות ב שם) ש'סיבת האיסור' קיימת אלא שבפועל לא חל האיסור, ובאופן זה אין צורך לשוב על העבירה השניה כיון שלא חלה 'בפועל', אלא שהאחרונים הנ"ל הגדירו כן לכו"ע.
ועיין עוד בבית הלוי (ח"א סי' מד) בתו"ד שיש לומר דגם לר"ש ישנה להעבירה בעצם אלא שכיון שאין להלקותו גם אין לקוברו בין רשעים גמורים, ודייק כן מדברי הראשונים דרק משום שאין חשוב להלקותו אינו נקבר אצל רשעים גמורים. ונראה לדעתו דלא כהנוב"י ובודאי צריך לשוב על שני החטאים, ולפי"ז ענין הקבורה שייך יותר לדיני אדם ונגרר בתריה. וראה לקמיה הגדרה אפשרית נוספת בהבנת הגהמ"ח..
ועיין עוד בבית הלוי (ח"א סי' מד) בתו"ד שיש לומר דגם לר"ש ישנה להעבירה בעצם אלא שכיון שאין להלקותו גם אין לקוברו בין רשעים גמורים, ודייק כן מדברי הראשונים דרק משום שאין חשוב להלקותו אינו נקבר אצל רשעים גמורים. ונראה לדעתו דלא כהנוב"י ובודאי צריך לשוב על שני החטאים, ולפי"ז ענין הקבורה שייך יותר לדיני אדם ונגרר בתריה. וראה לקמיה הגדרה אפשרית נוספת בהבנת הגהמ"ח..
1
ב׳ועי' בס' "בית האוצר" להגאון מהר"י אנגל ז"ל1085מערכת א-י (כלל ע)., שמסתפק איך הדין בכהן גדול שנשא אחותו אלמנה לפי ההלכה שאין חלל אלא באיסורי כהונה, ולמי שסובר שאין איסור חל על איסור אפילו לענין לקוברו בין רשעים גמורים, אם אמרינן שהאיסור של אלמנה מתבטל לגמרי, ולא נקרא כלל בכה"ג איסור כהונה, ומביא ראיות, שאמנם אפילו למ"ד הנ"ל היא נעשית חללה1086ראה מנחת חינוך (מצוה רסז אות ה) שאמנם כתב שיש איסור חללות, אך מדבריו משמע שהוא דוקא למ"ד שקוברים אותו בין רשעים גמורים אלא שלחללות אין צורך בחיוב מלקות ודי באיסור גרידא (וע"ע רש"ש קידושין עח, א). מאידך דעת האמרי משה (סימן י ס"ק ד והלאה) שאף למ"ד זה לא נעשית חללה כיון שאין לאו.
עוד יש לציין גם לאידך גיסא במקום שהוא היתר ומצוה, וכגון בעשה דוחה ל"ת אם נעשית חללה שנחלקו בזה אחרונים, ראה מקנה (קידושין סו, ב); שנסתפק בזה, ובערוך לנר (יבמות עז, ב) פשיטא ליה שנעשית חללה (ועיין נמי בהגהות הב"ח ליבמות פד, א אות ג), ומאידך דעת המלבושי יו"ט (אה"ע ריש סי' יח) והאמרי משה (שם) שלא נעשית חללה. אמנם לדברי הגהמ"ח אין דמיון בין הדברים דשאני עשה דוחה לא תעשה דעכ"פ חל איסור כהונה 'בעצם ובפועל' אלא שהעשה דוחה אותו ובכה"ג יש לדון אם במקום שיש 'היתר' ו'דחיה' לגברא שייך איסור חללות, משא"כ הכא שהנדון הוא מצד אחד אם יש איסור 'בעצם', ומצד שני לא שייך כאן 'דחיה', ודו"ק.. וההסבר הוא כנ"ל שרק לענין עבירה בפועל אפילו במה שנוגע לדיני שמים שייך לומר אאחע"א, אבל השם חללה, שזה לא בא מצד העונש שבדבר, אפילו לא מצד העונש שבדיני שמים, אלא מצד עצם האיסור שבכהונה, וס"ס את זה אי אפשר לבטל1087הגהמ"ח תולה סברא זאת בעצם 'האיסור' שבכהונה, ולפמש"נ לעיל צריך לומר שדי ב'סיבת האיסור' לגרום ענין חללות. וזה לשון הבית האוצר הנ"ל "ואפילו למ"ד דלקברו כו' נמי אינו חל, היינו גם כן רק דאין על האדם שום עונש ואינו נחשב לו עבירה השניה כלל רק עבירה הראשונה לבד, אבל מכל מקום הפעולה אשר יש אל האיסור כגון חילול האשה וכדומה, שפיר הוא פועל גם כשיש כבר איסור קדום", וחזר על לשון זו גם בהמשך דבריו. והביא שם גם מה שדן בספרו לקח טוב (כלל ו אות ה) שאף שאין איסור חל על איסור, מ"מ אם יהיה בהאיסור השני דין שריפה – יהיה טעון שריפה, שלענין הפעולה אשר אל האיסור היינו חיוב השריפה שפיר יש לו גם אם קדם לו איסור אחר.
ומעיון בדבריו נראה שאין זה רק גדר של 'סיבת איסור' כמש"נ לעיל, אלא מציאות איסור גמורה, אלא שבכל איסור החל על דבר ישנם שני ענינים, האחד 'שם האיסור', והשני הינו ההנהגה הנובעת מזה כלפי האדם שצריך להתרחק מאיסור זה. ולפי"ז הא דאין איסור חל על איסור אינו אלא לענין הנהגת האדם אבל מציאות האיסור או מה שמכנה הגהמ"ח 'עצם האיסור' - חלה בכל אופן. ולזה נוטים יותר דברי הגהמ"ח כאן, ראה לקמיה בענין צירוף ב' חצאי שיעור.
ואולי זוהי גם הכונה למה שהגדירו האחרונים 'סיבת האיסור' שאין הכונה לסיבה רעיונית גרידא (וגם אין מובן מדוע ישנו תיעוב כשישנה רק סיבה רעיונית), אלא כוונתם לסיבה המסובבת מ'חלות האיסור - בעצם', אלא שאף שחל איסור לא שינתה חלות זו את ענין ההנהגה בפועל. ולפי"ז יש דמיון רב בין הגדרה זו למה שהובא לעיל (אות ב) בשם הגרב"ד ליבוביץ שישנו 'חפצא של איסור', ודו"ק. וע"ע במש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה אות טו) "דהגדר דאין איסור חל על איסור נאמר ג"כ על הסבות, כלומר, שסיבת האיסור הראשון אינה מניחה לסיבת האיסור השני שגם היא באה באותה הנקודה של הסבה הראשונה".
ובעיקר הדבר, ראה מש"כ בשו"ת מקדשי השם (ח"א סי' עג בהגהות דבר צבי) שלפי"ד הבית האוצר איכא נפק"מ נוספת באיסורים המביאים לידי סכנה (וכגון איסור בל תשחית), שאף בגוונא שלא יחול איסור בל תשחית (וכגון בקציצת אילן שצמחו עליו פירות בשבת, שאיסור שבת קדם), מכל מקום הפעולה שיש אל האיסור דהיינו הסכנה שיש בהאיסור שפיר תחול. ויש לדון לפי"ד גם בהא דמאכלות אסורות מטמטמין, ואכמ"ל..
עוד יש לציין גם לאידך גיסא במקום שהוא היתר ומצוה, וכגון בעשה דוחה ל"ת אם נעשית חללה שנחלקו בזה אחרונים, ראה מקנה (קידושין סו, ב); שנסתפק בזה, ובערוך לנר (יבמות עז, ב) פשיטא ליה שנעשית חללה (ועיין נמי בהגהות הב"ח ליבמות פד, א אות ג), ומאידך דעת המלבושי יו"ט (אה"ע ריש סי' יח) והאמרי משה (שם) שלא נעשית חללה. אמנם לדברי הגהמ"ח אין דמיון בין הדברים דשאני עשה דוחה לא תעשה דעכ"פ חל איסור כהונה 'בעצם ובפועל' אלא שהעשה דוחה אותו ובכה"ג יש לדון אם במקום שיש 'היתר' ו'דחיה' לגברא שייך איסור חללות, משא"כ הכא שהנדון הוא מצד אחד אם יש איסור 'בעצם', ומצד שני לא שייך כאן 'דחיה', ודו"ק.. וההסבר הוא כנ"ל שרק לענין עבירה בפועל אפילו במה שנוגע לדיני שמים שייך לומר אאחע"א, אבל השם חללה, שזה לא בא מצד העונש שבדבר, אפילו לא מצד העונש שבדיני שמים, אלא מצד עצם האיסור שבכהונה, וס"ס את זה אי אפשר לבטל1087הגהמ"ח תולה סברא זאת בעצם 'האיסור' שבכהונה, ולפמש"נ לעיל צריך לומר שדי ב'סיבת האיסור' לגרום ענין חללות. וזה לשון הבית האוצר הנ"ל "ואפילו למ"ד דלקברו כו' נמי אינו חל, היינו גם כן רק דאין על האדם שום עונש ואינו נחשב לו עבירה השניה כלל רק עבירה הראשונה לבד, אבל מכל מקום הפעולה אשר יש אל האיסור כגון חילול האשה וכדומה, שפיר הוא פועל גם כשיש כבר איסור קדום", וחזר על לשון זו גם בהמשך דבריו. והביא שם גם מה שדן בספרו לקח טוב (כלל ו אות ה) שאף שאין איסור חל על איסור, מ"מ אם יהיה בהאיסור השני דין שריפה – יהיה טעון שריפה, שלענין הפעולה אשר אל האיסור היינו חיוב השריפה שפיר יש לו גם אם קדם לו איסור אחר.
ומעיון בדבריו נראה שאין זה רק גדר של 'סיבת איסור' כמש"נ לעיל, אלא מציאות איסור גמורה, אלא שבכל איסור החל על דבר ישנם שני ענינים, האחד 'שם האיסור', והשני הינו ההנהגה הנובעת מזה כלפי האדם שצריך להתרחק מאיסור זה. ולפי"ז הא דאין איסור חל על איסור אינו אלא לענין הנהגת האדם אבל מציאות האיסור או מה שמכנה הגהמ"ח 'עצם האיסור' - חלה בכל אופן. ולזה נוטים יותר דברי הגהמ"ח כאן, ראה לקמיה בענין צירוף ב' חצאי שיעור.
ואולי זוהי גם הכונה למה שהגדירו האחרונים 'סיבת האיסור' שאין הכונה לסיבה רעיונית גרידא (וגם אין מובן מדוע ישנו תיעוב כשישנה רק סיבה רעיונית), אלא כוונתם לסיבה המסובבת מ'חלות האיסור - בעצם', אלא שאף שחל איסור לא שינתה חלות זו את ענין ההנהגה בפועל. ולפי"ז יש דמיון רב בין הגדרה זו למה שהובא לעיל (אות ב) בשם הגרב"ד ליבוביץ שישנו 'חפצא של איסור', ודו"ק. וע"ע במש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה אות טו) "דהגדר דאין איסור חל על איסור נאמר ג"כ על הסבות, כלומר, שסיבת האיסור הראשון אינה מניחה לסיבת האיסור השני שגם היא באה באותה הנקודה של הסבה הראשונה".
ובעיקר הדבר, ראה מש"כ בשו"ת מקדשי השם (ח"א סי' עג בהגהות דבר צבי) שלפי"ד הבית האוצר איכא נפק"מ נוספת באיסורים המביאים לידי סכנה (וכגון איסור בל תשחית), שאף בגוונא שלא יחול איסור בל תשחית (וכגון בקציצת אילן שצמחו עליו פירות בשבת, שאיסור שבת קדם), מכל מקום הפעולה שיש אל האיסור דהיינו הסכנה שיש בהאיסור שפיר תחול. ויש לדון לפי"ד גם בהא דמאכלות אסורות מטמטמין, ואכמ"ל..
2
ג׳וכעין זה מסתפק המנ"ח (מצוה ח') בחצי שיעור, איך יהיה הדין באחד שהותיר פעם חצי שיעור ואח"כ עוד פעם חצי שיעור שלא עובר על לאו של לא תותירו ממנו עד בוקר פחות משיעור שלם. ואח"כ אכל את שני חצאי השיעורים בבת אחת, אם ילקה משום אכילת נותר, והספק הוא, אם נימא דעל חצי שיעור לא הוקבע לגמרי השם של הדבר, וממילא אפילו כשנצטרפו אחר כך יחד גם כן כבר אין השם נותר על זה, או לא.
3
ד׳ולדעתי שאין שום ספק בדבר לר' יוחנן, דהא זה גופא נכלל בדבריו שחצי שיעור אסור מן התורה מפני שחזי לאיצטרופי, וכנ"ל שיש איסור בעצם אעפ"י שלא מביא לפועל יוצא לענין חטאת ומלקות1088וכל זה הוא לסברת הגהמ"ח שבחצי שיעור ישנו את האיסור 'בעצם' של השיעור השלם אלא שלא נצטרף כדי לחייב. אמנם אחרונים רבים סוברים שאיסור חצי שיעור הוא איסור כללי ואינו מעין האיסור הראשון, ראה: חקרי לב (או"ח סי' צ); צפנת פענח (תנינא נו ע"א והל' כלאים פ"י הכ"ז דף כ ע"א). ויש לדון בזה בנדונים שונים לענין חצי שיעור כגון אם מקרי מושבע ועומד וכגון בחצי שיעור בשבועה, וענינים נוספים, ראה מה שהאריך בזה הר"י ענגיל בספרו בן פורת (סי' ו אות ו) ולקח טוב (כלל ט אות ה), וע"ע קובץ ביאורים בכורות (אות ג) שדן לפי"ז לענין חיוב השבתה בח"ש.. אך הספק הוא לר"ל, שאפשר שגם לדידיה יהיה מעין הציור של אין איסור חל על איסור, למ"ד שאינו חל אפילו לקוברו בין רשעים גמורים, ובכ"ז במה דברים אמורים כנ"ל לענין העבירה שבדבר אבל לא לענין השם שבדבר, וה"נ אע"פ שבנוגע להעבירה של הלאו "לא תותירו ממנו עד בקר" הוי כמאן דלא עבר כלל, אבל ס"ס השם לא נתבטל כלל, וכשאכל אח"כ שיעור שלם, שעכשיו אנו דנים רק על השם אם אכל נותר, ולא על העברה של "לא תותירו", שפיר לוקה על זה מצד אכילת נותר, כמו שאמרנו לענין אאחע"א הנ"ל דס"ס השם חללה יש בזה1089מקום רב יש לחלק בין דין אין איסור חל על איסור לדין חצי שיעור אליבא דריש לקיש, ועכ"פ ממה שדימה אותם הגהמ"ח נראה שגדר אאחע"א לדעתו הוא שעכ"פ שם האיסור קיים אף למ"ד שאין נפק"מ לענין קבורה אצל רשעים גמורים וכדלעיל, ודו"ק..
4
ה׳ואפשר דגם המ"ע של "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" תהיה על זה1090ראה בדומה לזה מה שצויין לעיל לענין חיוב שריפה כשאין איסור חל על איסור ורק האיסור השני מחייב שריפה, ודו"ק., וג"כ מטעם הנ"ל דהשם נותר לא נתבטל אפילו בחצי שיעור1091הנה היה מקום לנדון זה הוא אף לר' יוחנן, וכפי שאכן דנו האחרונים, ועיין רש"י פסחים (מט, א) דפחות מכביצה שורפו במקומו, אלא שהמנחת חינוך (מצוה קמג סק"ד) דן אם הוא מצד חצי שיעור במצוות או מדין דרבנן, עיין נמי גם במש"כ המנ"ח (במצוה ט סק"א). והנה יהיה נפק"מ לפי זה בשורף ח"ש אם יהיה אפרן מותר אם הטעם בזה הוא מצד נעשית מצוותו.
אכן, לדברי הגהמ"ח אין צריך לכל זה, כי דין שריפה בחצי שיעור אינו מצד 'קיום המצוה' עד שנדון אם יש בזה אלא שהחפצא טעון שריפה מצד עצמו ומסתבר דמקרי גם 'נעשית מצוותו'.
ובעיקר הנדון האריכו בזה טובא, ראה: ברוך טעם (שער התערובות דין שני פ"ט אות ח) שכתב שאין חיוב שריפה בחצי שיעור, אמנם הוא כתב כן לסברת השאג"א (סי' פא) דהא דאין חיוב ביעור בח"ש דחמץ הוא משום דלא שייך שם ענין חזי לאצטרופי שלדעתו הוא מה שלאחר שייגמר השיעור נמצא שעבר מתחילתו וגם על חלק הראשון היה איסור וזה לא שייך באיסור בל יראה, ולפי"ז לא שייך נמי בדין שריפת קדשים, וא"כ לדעת הגהמ"ח דדין חזי לאצטרופי אינו 'סיבה' אלא 'סימן' הדרא לדוכתה הנדון אם יש דין שריפה בח"ש לדעת ריש לקיש (ובאמת שלמש"כ הגהמ"ח לקמיה ששריפת נותר הוא מסתעף מהאיסור א"כ י"ל להיפוך דמצד איסור ההותרה הוי למפרע וא"כ דבריו ייתכנו רק בשריפת קדשים פסולים ולא בשריפת נותר, ויש לעיין), ועיין מש"כ בדבריו הגר"מ אריק בספרו שירי טהרה (אהלות פ"ג מ"א בקונטרס אחרון), וראה שו"ת חמדת שלמה (סוף סי' לד) שאין חיוב שריפה מחצי שיעור מב' טעמים חדא מסברא ועוד מסברת השאג"א הנ"ל. וכ"ה דעת המהר"י אסאד (יו"ד סי' שנב עיי"ש שרבו נסתפק בדבר) שאין חיוב שריפה או קבורה רק חיוב גניזה שלא יבואו לידי תקלה, וכ"כ הגר"ש קלוגר בחכמת שלמה (או"ח סי' שיח סעיף א); שו"ת הר הכרמל (או"ח סי' יז); מחנה חיים (או"ח ח"ב סי' לב); חידושי ר' יונה צבי (תרי"ג מצוות מצוה ט); כלי שרת (סוף סימן עו).
אך במשמרות כהונה (חולין קכה, א) פשיטא ליה שחייב שריפה גם בחצי שיעור, וכן כתב המהר"ם שיק (או"ח סי' רו) לחלוק על השואל בזה שס"ל להיפוך; וראה שו"ת לבושי מרדכי (יו"ד קמא סי' רכב אות ד. ושם אם תלוי במצות אכילת קדשים דהוי גם בפחות מכזית). וע"ע מהרי"ט אלגאזי (הלכות חלה אות ב סקי"ד) שמשמע מדבריו דגם בפחות מכשיעור הוי 'בת שריפה'. אך י"ל על דרך הלבושי מרדכי שם דהא מה"ת אין שיעור לחלה ומצות שריפתה הוא קיום דינה, ויל"פ בזה ואכמ"ל. ועיין שו"ת דובב מישרים (סי' י). וראה קול שמחה (ברויאר, סיק כה); שו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' יג) שהאריכו בזה. וע"ע מנחת חינוך (מצוה תקמז) שהסתפק לענין קבורת מת אם איכא מצוה בפחות מכזית.. אך שם יפול הספק מצד אחר שאפשר שמה שנאמר "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" זהו דבר המסתעף "מלא תותירו ממנו עד בקר". וממילא "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", ובמקום שאין עובר על "לא תותירו" אין המ"ע, או אפשר שהמה בבחינת שני מסובבים מסבה אחת. וספק זה כבר נכנס למדת "סבה ומסובב ועצם והסתעפות"1092מדה ח. הנה היה מקום לחקור בזה גם בשריפת חמץ, ואמנם דעת רבים מהראשונים שליכא חיוב בביעור בחצי שיעור, ראה: ראשונים (פסחים מה, א) ושו"ת תרומת הדשן (פסקים סי' קסד), אך מאידך יש ראשונים החולקים כמו שהובא בבית יוסף (או"ח סי' תמב) שהיא דעת הרמב"ם והיראים ועוד ראשונים. ועיין מהר"ם חלאוה (פסחים שם) שכתב זה לשונו: מדקאמר חייב לבער משמע דחייב מדאורייתא ואע"ג דפחות מכזית הוא, דילמא מדמינן הדבתה לאכילה מה אכילה קיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה אף השבתה נמי וכו', ומקום רב יש להבין דבריו כהבנת הגהמ"ח שדין השבתה מסתעף מאיסור אכילה ותלוי זה בזה, אמנם ראה חכם צבי (סי' פו) שאף שחצי שיעור דחמץ אסור באכילה אין מקום לחייבו בביעור מטעם זה, עיין שם. ועיין נמי במהר"ם שיק (הנ"ל) סברא כעין זה לענין נותר, ומש"כ בחי' מהרי"ץ דושינסקי (פסחים כא, ב)..
אכן, לדברי הגהמ"ח אין צריך לכל זה, כי דין שריפה בחצי שיעור אינו מצד 'קיום המצוה' עד שנדון אם יש בזה אלא שהחפצא טעון שריפה מצד עצמו ומסתבר דמקרי גם 'נעשית מצוותו'.
ובעיקר הנדון האריכו בזה טובא, ראה: ברוך טעם (שער התערובות דין שני פ"ט אות ח) שכתב שאין חיוב שריפה בחצי שיעור, אמנם הוא כתב כן לסברת השאג"א (סי' פא) דהא דאין חיוב ביעור בח"ש דחמץ הוא משום דלא שייך שם ענין חזי לאצטרופי שלדעתו הוא מה שלאחר שייגמר השיעור נמצא שעבר מתחילתו וגם על חלק הראשון היה איסור וזה לא שייך באיסור בל יראה, ולפי"ז לא שייך נמי בדין שריפת קדשים, וא"כ לדעת הגהמ"ח דדין חזי לאצטרופי אינו 'סיבה' אלא 'סימן' הדרא לדוכתה הנדון אם יש דין שריפה בח"ש לדעת ריש לקיש (ובאמת שלמש"כ הגהמ"ח לקמיה ששריפת נותר הוא מסתעף מהאיסור א"כ י"ל להיפוך דמצד איסור ההותרה הוי למפרע וא"כ דבריו ייתכנו רק בשריפת קדשים פסולים ולא בשריפת נותר, ויש לעיין), ועיין מש"כ בדבריו הגר"מ אריק בספרו שירי טהרה (אהלות פ"ג מ"א בקונטרס אחרון), וראה שו"ת חמדת שלמה (סוף סי' לד) שאין חיוב שריפה מחצי שיעור מב' טעמים חדא מסברא ועוד מסברת השאג"א הנ"ל. וכ"ה דעת המהר"י אסאד (יו"ד סי' שנב עיי"ש שרבו נסתפק בדבר) שאין חיוב שריפה או קבורה רק חיוב גניזה שלא יבואו לידי תקלה, וכ"כ הגר"ש קלוגר בחכמת שלמה (או"ח סי' שיח סעיף א); שו"ת הר הכרמל (או"ח סי' יז); מחנה חיים (או"ח ח"ב סי' לב); חידושי ר' יונה צבי (תרי"ג מצוות מצוה ט); כלי שרת (סוף סימן עו).
אך במשמרות כהונה (חולין קכה, א) פשיטא ליה שחייב שריפה גם בחצי שיעור, וכן כתב המהר"ם שיק (או"ח סי' רו) לחלוק על השואל בזה שס"ל להיפוך; וראה שו"ת לבושי מרדכי (יו"ד קמא סי' רכב אות ד. ושם אם תלוי במצות אכילת קדשים דהוי גם בפחות מכזית). וע"ע מהרי"ט אלגאזי (הלכות חלה אות ב סקי"ד) שמשמע מדבריו דגם בפחות מכשיעור הוי 'בת שריפה'. אך י"ל על דרך הלבושי מרדכי שם דהא מה"ת אין שיעור לחלה ומצות שריפתה הוא קיום דינה, ויל"פ בזה ואכמ"ל. ועיין שו"ת דובב מישרים (סי' י). וראה קול שמחה (ברויאר, סיק כה); שו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' יג) שהאריכו בזה. וע"ע מנחת חינוך (מצוה תקמז) שהסתפק לענין קבורת מת אם איכא מצוה בפחות מכזית.. אך שם יפול הספק מצד אחר שאפשר שמה שנאמר "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" זהו דבר המסתעף "מלא תותירו ממנו עד בקר". וממילא "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", ובמקום שאין עובר על "לא תותירו" אין המ"ע, או אפשר שהמה בבחינת שני מסובבים מסבה אחת. וספק זה כבר נכנס למדת "סבה ומסובב ועצם והסתעפות"1092מדה ח. הנה היה מקום לחקור בזה גם בשריפת חמץ, ואמנם דעת רבים מהראשונים שליכא חיוב בביעור בחצי שיעור, ראה: ראשונים (פסחים מה, א) ושו"ת תרומת הדשן (פסקים סי' קסד), אך מאידך יש ראשונים החולקים כמו שהובא בבית יוסף (או"ח סי' תמב) שהיא דעת הרמב"ם והיראים ועוד ראשונים. ועיין מהר"ם חלאוה (פסחים שם) שכתב זה לשונו: מדקאמר חייב לבער משמע דחייב מדאורייתא ואע"ג דפחות מכזית הוא, דילמא מדמינן הדבתה לאכילה מה אכילה קיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה אף השבתה נמי וכו', ומקום רב יש להבין דבריו כהבנת הגהמ"ח שדין השבתה מסתעף מאיסור אכילה ותלוי זה בזה, אמנם ראה חכם צבי (סי' פו) שאף שחצי שיעור דחמץ אסור באכילה אין מקום לחייבו בביעור מטעם זה, עיין שם. ועיין נמי במהר"ם שיק (הנ"ל) סברא כעין זה לענין נותר, ומש"כ בחי' מהרי"ץ דושינסקי (פסחים כא, ב)..
5
ו׳וזו היא ג"כ הנקודה המרכזית שבספקו השני של המנ"ח הנ"ל בשומן של גיד שאסור מדרבנן שבודאי לא יעבור על זה את הלאו של "לא תותירו" מדאורייתא, דהא ס"ס אנוס הוא, אם יהיה ע"ז שם נותר לענין שריפה, ומובן שגם זה נכנס בכלל הספק של מדת "עצם והסתעפות" הנ"ל1093וכל זה לסברתו השניה של הגהמ"ח, אבל לסברא הראשונה בלא"ה מחוייב בשריפה דאף שלא עבר על איסור מכל מקום 'בעצם' הוי איסור נותר (וגם המנחת חינוך שם בצד דמחייב שריפה הוא מטעם דכל שנותר אף בלא איסור חייב שריפה, אלא שלהגדרת הגהמ"ח אף אם בעינן ל'איסור' אין צריך למעשה איסור שנעשה ע"י הגברא אלא ל'שם האיסור'). וראה רש"י (פסחים פג, א) שכתב זה לשונו: דתחילתונ אינו נאכל משום איסור דרבנן וטעו שריפה דחייל עליו שם נותר דחזי מדאורייתא, וכן ביאר הר"י מלוניל שם. ועיין פתח הבית (פסחים פד, א) שצידד דע"י איסור דרבנן פקע מיניה שם בשר ולא הוי נותר (ותלה זה בדינא דהמשל"מ פ"ז מתרומות ה"א אם אינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי מדאורייתא), עיין שם. וכבר עמד על דברי המשל"מ מדברי רש"י הנ"ל בשו"ת כוכב מיעקב (סי' קעה)..
6