המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל ז׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 7
א׳וכן בקדשים אנו מוצאים ג"כ את ההבדל בין חסרון בעצם ובין חסרון בפועל בהלכה היסודית "כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה" משנה וגמרא פסחים (פב, א-ב) ומובן הדבר, דפסולו בגופו זהו חסרון בעצם, ובדם ובבעלים זהו רק חסרון בפועל.
1
ב׳ובספרנו ד"מ ח"ב (שמעתתא ט'1094פרק ב. קושית הגהמ"ח הופנתה לאחיעזר (יו"ד סי' כח סק"ו), ויישב שם כמש"כ הגהמ"ח לקמיה לחלק בין דין אאחע"א שהוא מצד ה'בפועל' לדין שריפת נותר שהוא מצד ה'בעצם'. אמנם בספרו דרך הקודש הנ"ל כתב בתחילה לדחות את האפשרות ליישב כן שהרי הקושיא היא אליבא דר"ש, ור' שמעון הלא סבירא ליה שאין קוברים אותו אצל רשעים גמורים ומוכח שלא חל איסור כלל. ואמנם לפי מה שנתבאר בדברי הגהמ"ח באותיות לעיל לא קשיא מידי, ואמנם עיין שם לצדד גם בדרך זו ד'סיבת האיסור' קיימת.) עמדנו על הדבר לר"ש דאית ליה אין איסור חל על איסור אף במוקדשין, א"כ איך יוצא לבית השריפה גם אחרי עיבור צורה, לא יהא איסור נותר חל על איסור של הלאו ד"לא תוכל לאכול בשעריך" הנאמר לפני הזריקה?1095קושית הגהמ"ח בנויה על ההנחה שעיבור צורה הוא בשביל שיהא נותר, וכן כתבו הראשונים (מאירי שם; פירוש הרע"ב למשנה פסחים פ"ז מ"ט, ועוד), ויש לציין שדעת הר"ח (פסחים לד, ב ועג, ב) והרמב"ם בפיהמ"ש (פסחים פ"ז), הובאו במקדש דוד (סימן יז סק"ד), שעיבור צורה הוא שינוי גוף הבשר עד שתהפוך אדמומית הבשר לגוון ירקרק. אכן בעיקר הדין דבעינן עיבור צורה לשריפה עיין בזה ברש"י (פב, ב) דהילפותא דבעינן עיבור צורה הוא דילפינן שריפת פיגול משריפת נותר, מה שריפת נותר כבר עובר צורתו אף פיגול כן, ועיין תוס' שם (טו, א) דאפשר דלא בעי נותר ממש וסגי לה בלינה. ומבואר דדין שריפה אינו דוקא מחמת האיסור נותר דחייל ביה אלא דגזיה"כ הוא לדמותו לנותר שהיה בו עיבור צורה, וא"כ גם לשיטות הראשונים דבעינן פסול נותר ממש הדין שריפה בזה הוא לא מצד האיסור אלא מצד המציאות שעיברה צורתו, וסרה קושית הגהמ"ח. ובעיקר הדברים עיין בצל"ח על התוס' הנ"ל שהביא דברי רש"י (שם לד, א) שמוכח מיניה דפסול לינה היינו נותר דוקא ותמה על התוס'. וע"ע פני יהושע (פב, ב).
והאחרונים הקשו בדומה לקושית הגהמ"ח בהא דאמר רבה בר אבוה (פסחים לד, ב) דאפילו פיגול בעי עיבור צורה, וקשה היאך יחול איסור נותר על פיגול, ועיין להגרא"ו (קובץ שיעורים פסחים טו, ב אות עב, וקובץ ענינים פסחים לד, ב) דע"כ דדין עיבור צורה לאו מטעם נותר הוא אלא מטעם לינה אכן לדברי הגהמ"ח לא קשיא מידי שיש לחלק בין דינא דאאחע"א שהוא שייך לה'בפועל' לשריפת נותר שהוא מחמת ה'עצם'. וראה גם מקדש דוד (שם) ואחיעזר (יו"ד סי' כו).
והאחרונים הקשו בדומה לקושית הגהמ"ח בהא דאמר רבה בר אבוה (פסחים לד, ב) דאפילו פיגול בעי עיבור צורה, וקשה היאך יחול איסור נותר על פיגול, ועיין להגרא"ו (קובץ שיעורים פסחים טו, ב אות עב, וקובץ ענינים פסחים לד, ב) דע"כ דדין עיבור צורה לאו מטעם נותר הוא אלא מטעם לינה אכן לדברי הגהמ"ח לא קשיא מידי שיש לחלק בין דינא דאאחע"א שהוא שייך לה'בפועל' לשריפת נותר שהוא מחמת ה'עצם'. וראה גם מקדש דוד (שם) ואחיעזר (יו"ד סי' כו).
2
ג׳אכן לפ"מ שהנחנו בח"א מספרנו זה (במדה ה'1096פרק טז.) בביאור הדברים של "האוכל נבילה ביוהכ"פ פטור" שכל הראשונים מלבד הריטב"א מפרשים שהפטור הוא מצד יוהכ"פ, אבל לא מצד נבילה אפילו בנתנבלה ביוהכ"פ, ולא הקשו רק מצד איסור בת אחת ומדוע לא נימא באמת שבכה"ג בנתנבלה ביוהכ"פ איסור יוהכ"פ קדים? מפני שגם בזה יש ההבדל בין חסרון בעצם ובין חסרון בפועל, בהראשון נחשב הזמן בתור דבר הנמשך ומסתעף ממילא, משא"כ בהשני, שכל רגע ורגע נחשב לסבה חדשה, ונבלה על יוהכ"פ, שכאמור, בנבלה יש תמיד חסרון בעצם ויוהכ"פ הוא רק חסרון בפועל, נחשבים תמיד לאיסורים בבת אחת, ועי"ש1097זה לשון הגהמ"ח שם: דכל סיבת איסור שאיננה סבה עצמותית אך סיבה הבאה מחמת דבר אחר, הנה כל רגע ורגע נחשב לסבה חדשה וכו', ובזה ניחא ג"כ מה שאין שום הוה אמינא, שאם נתנבלה ביוהכ"פ שלא יחול בכלל איסור נבלה מצד אין איסור חל על איסור, ואפילו טרם שבאו לידי המסקנא שיש איסור שאינו זבוח, מפני שזה ודאי שמה שהוא בכלל איסור גופו גרם לו חל על מה שהוא בכלל איסור דבר אחר גרם לו. וראה מה שנכתב שם בהערות לדון בדבריו. ועיין שם בהמשך דבריו לחלק בסיוע סברא זו גם לפי מדת 'מציאות ודין' (מדה יא) שנבלה היא המציאות של דין האיסור וברגע שנתנבלה הנה האיסור כבר כלול בזה גופא בעוד שהאיסור של יום הכיפורים צריך עוד להתחדש בכל רגע ורגע. ושם בהערות צויין גם למש"כ הגהמ"ח בהמשך שם (אות יט) להוסיף חילוק גם לפי מדת 'סבה והעדר סיבה' (מדה ב), זה לשונו: וממילא גם בנד"ד בנתנבלה ביוהכ"פ, הנה לא רק שאין הקדם לאיסור יוהכ"פ, מפני שכאמור שהוא איסור שכזה שכל רגע ורגע מהוה סבה חדשה, אלא שג"כ איסור נבלה נחשב תמיד למוקדם, ואם לא מוקדם בזמן הנהו תמיד מוקדם בעיון, כי העדר הסבה הוא מוקדם תמיד להסבה, ואיסור נבלה שבא מהעדר הסבה לבד הוא מוקדם לאיסור יוהכ"פ, שכל רגע ורגע צריך לסבב את האיסור מחדש., ממילא לפי זה מסולקת גם הקושיה הנ"ל, דתמיד חל הפסול בגופו על הפסול בדם ובבעלים, מפני שחסרון בעצם על חסרון בפועל בא תמיד בבת אחת, מאחרי שבחסרון בפועל כל רגע ורגע נחשב לסבה חדשה כנ"ל1098על רעיון זה - שחלוק איסור שגופו גרם לו שנחשב כסיבה 'עצמותית' לאיסור דבר אחר גרם לו שנחשב בכל רגע כסיבה חדשה - חוזר הגהמ"ח פעמים רבות, ראה: דרך הקודש (שמעתתא ד פרק ו ושמעתתא ט פרק י, ולעיל במדה ה אות יד) לבאר את החילוק בדין נשתנה השיעור בין מלאכת שבת לאיסור פיגול. וע"ע לעיל (מדה ה אות יא) לחלק בין איסור נבלה לבישול בשבת לענין דין הקל הקל תחילה, והאריך שם (באותיות יב-יט) לבאר לאור הרעיון הנ"ל סוגיות רבות נוספות..
3
ד׳אכן בעיקר מתישבת הקושיה הנ"ל עפ"י הנחתנו הנ"ל, שהגדר דאאחע"א נאמר רק בפועל ולא בעצם, ואפילו למאן דלית ליה הנ"מ של לקוברו בין רשעים גמורים בכ"ז לענין כ"ג הבא על אחותו אלמנה שנעשית חללה, הכי נמי לענין קדשים בההבדל שבין פסול בגופו שישרף מיד ובין דם לבעלים, שאין ההבדל לענין האדם העובר אלא בעצם הדבר, כו"ע מודים שס"ס חל הפסול בגופו על הפסול של דם ובעלים1099תירוץ זה יהני רק אי נימא שאין איסור על הגברא להותיר פסול אלא שעכ"פ בעי שריפה מדין נותר, וא"כ מיניה וביה מוכחת סברת הגהמ"ח כי כיצד זה יהיה הבשר טעון שריפה מדין נותר ולא יהיה איסור להותירו, אך לדברי הגהמ"ח אתי שפיר דנהי שלהגברא אין איסור להותיר כיון שאאחע"א, מכל מקום 'בעצם' חל איסור נותר המחייב שריפה.
אמנם ראה מה שכתב הצל"ח (פסחים כח, ב) שגם בפסול ישנו לאו דהותרה, וזהו גופא הטעם דבפסולו בגופו ישרף מיד כדי שלא יעבור באיסור הותרה, ומבואר מדבריו שם שבדם ובעלים כיון שפסולו מחמת דבר אחר מקרי שהזבח כשר ויש איסור לשרוף זבח כשר. ובמנחת חינוך (מצוה קמד סק"א) תמה על דבריו (וקושיתו מכריתות ד, א כבר הקשה הבית מאיר לנודע ביהודה עצמו ראה נובי"ת יו"ד סי' נג מה שהשיב), וסבירא ליה למנ"ח שבקרבן פסול ליכא איסור הותרה כיון שאינו ראוי לאכילה מדאורייתא ואפילו ספק פסול ג"כ אינו בלאו דהותרה. ולסברת המנחת חינוך סברת הגהמ"ח מוכחת מיניה וביה, דאם ליכא איסור הותרה בזבח פסול מ"ט כתבו הראשונים שתעובר צורתו כדי לבוא לידי נותר הא ליכא איסור בזה (אם לא דנימא כדלעיל דהוא ילפותא בעלמא שמצות שריפה היא לאחר עיבור צורה), וע"כ כסברת הגהמ"ח שאף שמצד הגברא ליכא איסור בפסול מכל מקום מציאות ושם נותר איכא גם בפסול. וצ"ת.
ועיין באחיעזר (יו"ד סי' כו סק"ו) שהביא את דברי המנ"ח וכתב דנהי דבפסול ודאי יש לומר שאין איסור להותיר, מכל מקום בספק פסול בודאי איכא איסור הותרה אלא שהוא אנוס על ההותרה שאסור לשרוף זבח כשר וזהו גופא הטעם מה דבדם ובעלים תעובר צורתו. ומוכח מדבריהם דאיסור הותרה חל בזבח פסול אף שנאסר קודם לכן באיסור אכילה קודם זריקה, אלא שאין עליו חיוב שריפה כיון שהזבח עצמו כשר.
אכן זה יש להעיר על הגהמ"ח דכל דבריו ניחא להך דס"ל דאין איסור אף כלפי שמיא, אבל להסובר שכלפי שמיא מוטל עליו להתרחק ואם לא עשה כן קוברים אותו בין רשעים גמורים וגם צריך לשוב על עבירה זו כמש"כ הנודע ביהודה (הובאו דבריו לעיל), הדק"ל מדוע מותר לו להשהות, וע"כ צריך לומר כמו שביארו האחרונים הנ"ל דהוא אנוס על השריפה כיון שהזבח מצד עצמו כשר, ואזדא לה הוכחת הגהמ"ח. אכן אי נימא כדנקט המנחת חינוך שליכא לאו דהותרה בזבח פסול איכא להוכחת הגהמ"ח ממקום אחר וכדלעיל..
אמנם ראה מה שכתב הצל"ח (פסחים כח, ב) שגם בפסול ישנו לאו דהותרה, וזהו גופא הטעם דבפסולו בגופו ישרף מיד כדי שלא יעבור באיסור הותרה, ומבואר מדבריו שם שבדם ובעלים כיון שפסולו מחמת דבר אחר מקרי שהזבח כשר ויש איסור לשרוף זבח כשר. ובמנחת חינוך (מצוה קמד סק"א) תמה על דבריו (וקושיתו מכריתות ד, א כבר הקשה הבית מאיר לנודע ביהודה עצמו ראה נובי"ת יו"ד סי' נג מה שהשיב), וסבירא ליה למנ"ח שבקרבן פסול ליכא איסור הותרה כיון שאינו ראוי לאכילה מדאורייתא ואפילו ספק פסול ג"כ אינו בלאו דהותרה. ולסברת המנחת חינוך סברת הגהמ"ח מוכחת מיניה וביה, דאם ליכא איסור הותרה בזבח פסול מ"ט כתבו הראשונים שתעובר צורתו כדי לבוא לידי נותר הא ליכא איסור בזה (אם לא דנימא כדלעיל דהוא ילפותא בעלמא שמצות שריפה היא לאחר עיבור צורה), וע"כ כסברת הגהמ"ח שאף שמצד הגברא ליכא איסור בפסול מכל מקום מציאות ושם נותר איכא גם בפסול. וצ"ת.
ועיין באחיעזר (יו"ד סי' כו סק"ו) שהביא את דברי המנ"ח וכתב דנהי דבפסול ודאי יש לומר שאין איסור להותיר, מכל מקום בספק פסול בודאי איכא איסור הותרה אלא שהוא אנוס על ההותרה שאסור לשרוף זבח כשר וזהו גופא הטעם מה דבדם ובעלים תעובר צורתו. ומוכח מדבריהם דאיסור הותרה חל בזבח פסול אף שנאסר קודם לכן באיסור אכילה קודם זריקה, אלא שאין עליו חיוב שריפה כיון שהזבח עצמו כשר.
אכן זה יש להעיר על הגהמ"ח דכל דבריו ניחא להך דס"ל דאין איסור אף כלפי שמיא, אבל להסובר שכלפי שמיא מוטל עליו להתרחק ואם לא עשה כן קוברים אותו בין רשעים גמורים וגם צריך לשוב על עבירה זו כמש"כ הנודע ביהודה (הובאו דבריו לעיל), הדק"ל מדוע מותר לו להשהות, וע"כ צריך לומר כמו שביארו האחרונים הנ"ל דהוא אנוס על השריפה כיון שהזבח מצד עצמו כשר, ואזדא לה הוכחת הגהמ"ח. אכן אי נימא כדנקט המנחת חינוך שליכא לאו דהותרה בזבח פסול איכא להוכחת הגהמ"ח ממקום אחר וכדלעיל..
4