המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל ח׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 8

א׳אכן פעמים הרבה לא ברור לנו אם החסרון הוא בעצם הדבר או רק בהפועל שבדבר.

ב׳¹¹⁰⁰בגמ' אמרו שרב נחמן הסובר שהורצה הוא משום דס"ל דשוחטין וזורקין על טמא שרץ, וא"כ גם לדעתו הוא רק משום שאינו דחוי למרי, ועיין בזה בשער המלך (ק"פ פ"ו ה"ב); עונג יו"ט (סימן יג); מקדש דוד (קונטרס מענין קדשים סימן ה אות ה).למשל, מחלוקת רב נחמן ורב ששת בפסחים (צ"ב ע"ב) ב"מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו, רב נחמן אמר, הורצה, רב ששת אמר, לא הורצה, רב נחמן אמר הורצה, מיחס הוא דחס רחמנא עליו אי עבד תבוא עליו ברכה, ורב ששת אמר, מדחייה דחיה רחמנא כטמא" והמחלוקת בזה ברורה למדי, כי אנו מוצאים שגם שגג ונאנס וגם טמא ושהיה בדרך רחוקה בפסח ראשון כולם חייבים לעשות פסח שני, והנה בטמא אין שום ספק, שזהו פטור בעצם, כלומר, שזה מה שהוא טמא שולל ממנו את עצם החיוב, בשוגג בודאי שאין זה שולל רק את הבפועל שבחיוב, אך על דרך רחוקה יש פנים לכאן ולכאן, יש פנים להגיד, שזהו רק כמו אונס שלא נותן לו להוציא את החיוב מכח אל הפועל, ויש פנים להגיד, שהוא כמו טמא ועצם החיוב מסולק מעיקרו.

ג׳והנה הנחנו הנחה מוסכמת, שיש הבדל בין טמא ודרך רחוקה לאונס, שהראשונים מסלקים את עצם החיוב, ואונס לא מסלק את עצם החיוב אלא רק הבפועל של החיוב, אך באמת אנו מוצאים שגם בזה יש מחלוקת של אריות שבחבורה, הרמב"ם והראב"ד ז"ל, שהנה הרמב"ם פסק בפרק חמישי מהלכות קרבן פסח (הלכה ב'), "מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון, אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, ואם שגג או נאנס אף בשני פטור, הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אע"פ ששגג הרי זה חייב כרת שהרי לא הקריב קרבן השם במועדו והיה מזיד, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אע"פ שהזיד בב' אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת"¹¹⁰¹זה לשון הרמב"ם בפירוש המשניות (פסחים פ"ט מ"א, ציינו הגהמ"ח באות הבאה) אם היה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון ולא עשה את השני אינו חייב כרת, מפני שכבר נפטר מפסח ראשון שבו נאמר כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו כרת. ואם שגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת, לפי שנאמר בתורה שכל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת, הרי להדיא החילוק שכתב הגהמ"ח לקמיה בין טמא ודרך רחוקה שהם פטור 'בעצם' לשאר הפטורים שאינם אלא 'בפועל', אלא שהגהמ"ח מבאר שחילוק זה ייתכן רק אליבא דרב ששת שאם זרק על דרך רחוקה לא הורצה, וראה לקמיה. ועיין שערי יושר (שער א פרק יב) שכתב גם הוא לבאר שיטת הרמב"ם דמחלק בין אונס לטמא והיה בדרך, דכל אונס אינו פטור מן המצוה אלא שמחויב הוא ואנוס בקיומו, אבל טמא והיה בדרך פטור הוא מן הראשון, ומשו"ה אם לא עשה בראשון מחמת אנוס אם הזיד בשני חייב כרת, אבל אם היה פטור בראשון כגר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני אינו חייב כרת אם הזיד בשני, וכמו כן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה חשבינן כאילו לא נתחייב בראשון, ועיי"ש הרחבה בענין זה. וע"ע אתוון דאורייתא (כלל יג)..

ד׳וכתב ע"ז הראב"ד "עכשיו סותר את דבריו, דמאי שנא טמא ודרך רחוקה והזיד בב' משגג או נאנס בראשון והזיד בב'".

ה׳והמחלוקת שלהם ברורה למדי, כי הרמב"ם סובר כחילוקנו הנ"ל בין טמא ודרך רחוקה מצד אחד ובין שגג ונאנס מצד השני, כי כיון שאנו פוסקים כרב ששת הנ"ל, שע"י שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו "לא הורצה ומדחיה דחיה רחמנא כטמא" וכמבואר שם ברמב"ם (הלכה ג'), הרי ששניהם טמא ודרך רחוקה נכנסים לסוג אחד, כלומר, שהמה פטור בעצם, דאם היו רק פטור בפועל מדוע לא הורצו בדיעבד, דגם זהו מן המושכלות הראשונות, דאי אפשר להשתמש בפטור בפועל רק טרם שיצא הדבר אל הפועל, וממילא כשהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה בפסח ראשון שהפטור הוא פטור בעצם תו אין חוזר וניעור אף בפסח שני, משא"כ באונס, שכאמור, הוא רק פטור בפועל אבל לא פטור בעצם, הנה יש לנו ג"כ כאן הציור של "חוזר וניעור", שהחיוב שלא נפקע בעצם גם בפסח ראשון מיתלי תלי וקאי עד פסח שני, ואם בפסח שני הזיד ולא הקריב הר"ז מחויב כרת. והראב"ד כנראה סובר, שאין חילוק בין אונס ובין טמא ודרך רחוקה, או שסובר, דגם אונס מסלק את עצם החיוב, או שסובר, דגם טמא ודרך רחוקה רק מסלקים את החיוב בפועל ועכ"פ אין להפריד ביניהם¹¹⁰²וכעין זה ביאר בדברי סופרים (להגר"מ רזין, סי' ג), ראה שם בהרחבה..

ו׳ואמנם יותר מסתבר שחולק הראב"ד בגדר אונס ולא שחולק בגדר טמא ודרך רחוקה, כי כיון שגם אם שחטו וזרקו עליהם לא הורצה סימן הוא שיש כאן חסרון בעצם כנ"ל¹¹⁰³וכן מבואר בחי' ר' חיים הלוי על הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ד ה"ו) זה לשונו: ואפילו לדעת הראב"ד שם דפוסק דטמא ואונס שוין, נראה דכל זה לענין חיובא דכרת, ומשום דס"ל דדין דחיית בעלים ודין אונס שוין לענין דין פטורא דכרת של פסח, אבל מ"מ הא לכו"ע דבטומאת בעלים בפסח חלה דין דחיה על הבעלים לפסח שני, מלבד דין הכשר הקרבתו שאינו בא בטומאה, ודרך רחוקה יוכיח, שאין בו שום צד פסלות בהכשר הקרבתו, וכל יסוד דינו הוא רק דין דחיית בעלים למיחשבינהו לאינן ראויין לפסח, והכי נמי טמא דכוותיה, דתרווייהו חד דינא להו..

ז׳ועי' ביבמות (ע"א ע"א וע"ב) דבעינן קרא מיוחד על מילת זכריו ועבדיו שמעכבת גם כשאיתנייהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשיה ומוקמינן שם דמיירי "כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין" בשעת עשיה ומשמע מזה ג"כ, דאונס הוא פטור בעצם, ובשביל כך זהו בכלל "ליתנייהו" לגמרי, דאם נימא שזהו רק פטור בפועל זהו לא הוי בכלל "ליתנייהו" וגם לא היינו צריכים לקרא דגם בלי קרא בודאי מעכבת כיון שגם בשעת עשיה היה החיוב עליו, אלא רק שבפועל אי אפשר היה לקיים, ועכשיו שאפשר להם לקיים איך אפשר שלא יעכב, אלא ש"מ כנ"ל¹¹⁰⁴ולפי זה יקשה משם על הרמב"ם הנ"ל, ובאתוון דאורייתא (כלל יג) האריך בנדון זה אם אונס הוי פטור בעצם או רק פטור בפועל וכתב שם לחלק במצוות שונות היכן אמרינן דהאונס פוטר אותו לגמרי והיכן אמרינן דמחוייב הוא רק הוי אנוס. ועיין בבית האוצר (כלל כו) שחכם אחד העיר לו על זה מהסוגיא הנ"ל, ובבית האוצר כתב שבזה גופא פליגי האמוראים שם שלא תירצו כרבא (ובאמת שהרמב"ם השמיט תירוצו של רבא). ועיין בזה בחמדת ישראל לבעל הכלי חמדה (קונטרס תורה אור אות כז). וראה בהערה לקמיה (באות הבאה)..