המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל ט׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 9

א׳ועי' במדת "שתי סבות המתנגדות זו לזו" (אות ח') ששם הארכנו בהחקירה בגדר "אונס רחמנא פטריה, אם זהו מסלק את עצם החיוב או רק את הבפועל שבחיוב¹¹⁰⁵יש לדקדק בלשון הגהמ"ח שחילק בין 'עצם החיוב' לבין ה'בפועל של החיוב', שהחקירה היא רק ביחס לחיוב עצמו ולא ל'עצם הדבר', והיינו לפי מה שנתבאר לעיל בגדרי אין איסור חל על איסור לחלק בין 'שם הדבר' לדינים הנובעים מכך על הגברא ושגם למ"ד שאין איסור כלל על הגברא אפילו לא כלפי שמיא עכ"ז ישנו 'שם האיסור' לענין הפעולה הנפעלת מהם (כגון פסול חללות ושריפת נותר ועוד), א"כ היה מקום לומר בדומה לזה גם בנדון דידן דיש לחלק בתרתי, האחד, הוא לדון אם ישנה כלל 'מצוה' וכגון אדם שאין לו זרוע שיש לדון אם שייכת בו כלל מצות תפילין או שבכה"ג לא נאמרה מצות תפילין, וזהו נדון 'בעצם' מצד עצמו לבד. והשני שגם אם נניח שגם באדם כזה נאמרה 'מצות תפילין', מכל מקום כלפי הגברא יש לדון אם הוא על ידי האונס אין כלל 'חיוב' או שהוא רק פטור המתחדש בכל רגע, וחקירה זו היא ב' דרגות בצד של ה'בפועל' והיינו שגם בצד זה ישנו ה'עצם של הבפועל' והוא מה שמכנה כאן הגהמ"ח כ'עצם החיוב' לבין ה'בפועל של החיוב'.
ולפי"ז יש ליישב את ההערה שבאות הקודמת, והיינו דאף שאונס אינו מחשיב אותו כ'אינו מחוייב' ולא דמי לזה לפטור טמא ודרך רחוקה, מכל מקום כל זה נוגע ל'עצם הדבר', משא"כ בנוגע לגברא הרי הוא 'פטור מעיקרא' ו'עצם החיוב' - איננו, ודי באונס כזה שלא לעכבו בפסח. וראה לקמיה..

ב׳ועי' בפיה"מ להרמב"ם על המשנה של "מי שהיה טמא" הנ"ל שאת ההבדל שלו בין טמא ודרך רחוקה לשוגג ונאנס הוא מכניס בכוונת המשנה גופה ומסיים בהדברים: "וזה ענין אמרם בכאן אלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין" ומתוך זה אנו רואים ג"כ את הנמוק בההבדל הנ"ל, ולדעתו פירוש המשנה הוא כך "אם כך למה נאמר טמא ושהיה בדרך רחוקה?" כלומר, כיון שבכלל אונס פטור א"כ למה היתה התורה צריכה להדגיש טמא ודרך רחוקה דוקא הלא גם בזה גופא יש אונס ואונס רחמנא פטריה בכל התורה כולה ולאו דוקא בפסח לבד? והתירוץ הוא "אלא שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת", כלומר, שטמא ודרך רחוקה פטורין מן הכרת בעצם, ואלו חייבין בהכרת" כלומר שחיוב בעצם יש בהם אלא שהחיוב לא יוצא לפועל, וממילא אם היה טמא או בדרך רחוקה בהראשון שבזה אין חיוב בעצם, אז דחוי הפסח שני לבד אין חיוב כרת, משא"כ בנאנס שעצם החיוב כן ישנו אלא שכאמור לא מוצאין את החיוב מכח אל הפועל, הנה ס"ס שכיון שבפסח שני כבר לא היה אנוס אז חיובו חוזר ונאמר מצד הדחוי של פסח ראשון¹¹⁰⁶ואמנם להנ"ל בהערה הקודמת אין זה נוגע לחקירה בפטור אונס, אך הוא דחוק בשיגרא דלישנא של הגהמ"ח..

ג׳ובאמת זהו גופא מוכח מהדין של "תנא דבי חזקיה" בקם ליה בדרבא מיניה שאין חילוק בין שוגג למזיד ובין אונס ורצון, שלכאורה ס"ס קשה לציר איך שייך להגיד באונס קם ליה בדרבא מיניה אחרי שס"ס אין אנו מחייבים אותו על זה? אלא ג"כ כנ"ל מפני שעצם החיוב ישנו אע"פ שאינו מתגשם בפועל¹¹⁰⁷וראה לעיל (אות ה)..

ד׳ואמנם בגמרא שם יש פירוש אחר על זה "א"ר אשי, מתניתין נמי דיקא, דקתני אלו פטורין מהכרת ואילו חייבין בהכרת, אהיא? אלימא אשוגג ונאנס, שוגג ונאנס בני כרת נינהו? אלא לאו אמזיד ואונן" אולם מה קשה הפירוש הזה, כי לפי"ז השקלא וטריא של המשנה הוא ששואל מאי הנ"מ בין מזיד ובין טמא ושהיה בדרך רחוקה, בעוד התורה בעצמה מפרשת את הנפקא מינה, שמזיד מחויב כרת ואם הוא טמא או שהיה בדרך רחוקה הוא פטור ומאי משמיעה לנו המשנה בזה? אבל לפ"ז באמת חידוש גדול משמיעה לנו המשנה שיש הבדל גם בין טמא ושהיה בדרך רחוקה ובין שוגג ואונס, שאע"פ שבכל אלו הוא פטור בפעל מכרת, אבל יש נ"מ בהחיוב בעצם כנ"ל¹¹⁰⁸האחרונים הקשו מכאן על הרמב"ם שדבריו סותרים את הגמרא, ראה ברכת הזבח סוף מנחות (הובא בספר הליקוטים על הרמב"ם פ"ה ה"ב) שתירץ דאיה"נ לרבי מתיישב לשון המשנה בריוח אלא שרב אשי רצה לאוקמי מתניתין גם אליבא דר' נתן. ובצל"ח (פסחים צב, ב) הק' על דבריו דרב אשי בא מכח קושיא על רב נחמן ומנ"ל להקשות כן דלמא רב נחמן מוקי למתניתין כרבי דוקא (כאשר כן הוא גם להרמב"ם גופיה שפסק מטעם זה כרבי כמבואר בברכת הזבח הנ"ל), ועיין שם בצל"ח מה שפלפל ומש"כ בנודע ביהודה (תנינא או"ח סי פט). וע"ע שו"ת חכם צבי החדשות (סי' נט) מה שיישב קושיה זו, וכן דנו בזה אחרונים רבים..