המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא א׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 1
א׳פועֵל, פעולה ופועַל יוצא
1
ב׳ההלכה מיוסדת בעיקרה על דברים שבעשה ובשב ואל תעשה, זאת אומרת על חובתו של האדם בעשה ובלא תעשה. וכל מעשה של האדם בא ע"י פועל ופעולה. אכן הפעולה מחולקת לשני סוגים: יש פעולות סתם שאינן מביאות לשום פועל יוצא ויש פעולות שמהן יוצא איזה פועל יוצא1המשמעות של 'פועַל יוצא' אינה דומה כלל לנדון במדה הקודמת ובמדה י"ח, שם דן הגהמ"ח על החילוק בין 'בפועַל' ל'בעצם' או ל'בכח'. המושג 'בפועל' מתייחס לאפשרויות הפעולה בנקודת זמן או נקודת יחוס מסויימת, והוא מצמצם בדרך כלל את טווח האפשרויות הטמון ב'בכח' או 'בעצם' לטווח אפשרויות שהוא 'למעשה' מצומצם יותר (אם כי מצינו גם שה'בפועל' מגדיל דוקא את טווח האפשרויות, ואכמ"ל). ואילו כאן אנו דנים על הפעולה עצמה המתחלקת באופן הגיוני לשלשה חלקים: א. פועֵל הפעולה. ב. הפעולה בעצמה. ג. התוצאה - המכונה אצל הגהמ"ח 'פועל-יוצא'. או במילים אחרות: ה'מעשה' וה'תוצאה' (כשה'מעשה' גם הוא חלוק לשנים: ל'עושה' ול'עשיה').
לדוגמה: כאשר אדם שובר חפץ, אזי יש לנו את ה'שובר' (הפועל), את ה'שבירה' (הפעולה) ואת ה'נשבר' (פועל יוצא). במדת סבה ומסובב (מדה א אות א) הבחנו בדוגמה זו כי למרות שכל אלו קורים באותה נקודת זמן, בכל זאת מבחינת הסדר ההגיוני שלהם ה'שבירה' קודמת ל'נשבר', ואילו במדה זו דן הגהמ"ח בכל חובה המוטלת על האדם אם בחובת עשיה (מצוות עשה) ואם בחובות מניעה (מצוות לא תעשה), מה מכל החלקים הללו מוטל ביחוד על האדם, האם המעשה הפועל, הפעולה לכשעצמה, או הפועל-יוצא שלה. לשאלה זו ישנן השלכות רבות, כפי שיתבאר להלן..
לדוגמה: כאשר אדם שובר חפץ, אזי יש לנו את ה'שובר' (הפועל), את ה'שבירה' (הפעולה) ואת ה'נשבר' (פועל יוצא). במדת סבה ומסובב (מדה א אות א) הבחנו בדוגמה זו כי למרות שכל אלו קורים באותה נקודת זמן, בכל זאת מבחינת הסדר ההגיוני שלהם ה'שבירה' קודמת ל'נשבר', ואילו במדה זו דן הגהמ"ח בכל חובה המוטלת על האדם אם בחובת עשיה (מצוות עשה) ואם בחובות מניעה (מצוות לא תעשה), מה מכל החלקים הללו מוטל ביחוד על האדם, האם המעשה הפועל, הפעולה לכשעצמה, או הפועל-יוצא שלה. לשאלה זו ישנן השלכות רבות, כפי שיתבאר להלן..
2
ג׳וממילא נופל הספק בכל פעולה שיש בה משום מצוה או משום עבירה אם המצוה או העבירה באות ביחוד מצד הפועל שבדבר או מצד הפעולה שבדבר.
3
ד׳ואמנם יש סמוכין למדה זו עם מדת "אמצעי ותכלית", כי כשאנו מסתפקים מהו העיקר אם הפועל שבדבר או הפעולה שבדבר; או כשאנו מסתפקים גם על ספק שלישי אם העיקר הוא הפועל יוצא שבדבר כנ"ל, אנו יודעים למפרע שאין פועל בלי פעולה ואין פעולה בלי פועל, וכן אע"פ שכאמור כן יש פועל ופעולה בלי פועל יוצא, אבל אין פועל יוצא בלעדי פועל ופעולה, אך הספק הוא מה כאן התכלית, אם התכלית היא בהפועל או בהפעולה, או בהפועל יוצא שבדבר2ואעפ"כ הכניס הגהמ"ח את מדה זו בחלקו השני של הספר אותו הוא מכנה (בהקדמה לחלק השלישי) כ'ספר מהות הדברים', ולא בחלק הראשון המכונה בפי הגהמ"ח כ'ספר הסבות', משום שישנם קוים מבדילים ביניהם. והיינו, כי הנה במדת אמצעי ותכלית (מדה י) נתן הגהמ"ח כמה הבנות שונות בחילוק שבין 'אמצעי' ל'תכלית' ביחס למצוות שונות, וכגון שחיטה שבודאי שהמצוה הינה רק בפעולת האמצעי להגיע לתכלית - הכשר הבשר לאכילה (ובכל מקרה אין חובה לאמצעי אלא אם כן הוא חפץ בתכלית), לבין ביעור חמץ, שם יש לדון אם יש מצוה ב'תכלית' גם ללא ה'אמצעי' (ובכל מקרה יש חובה לבצע את האמצעי אם זו האפשרות להגיע לתכלית), או מצות חליצה שם יש לדון אם המצוה היא האמצעי או התכלית (ואפשר שיש מצוה ב'אמצעי' גופא. וראה שם בגדר מצות חליצה וההיתר שבא על ידה).
ובתוך דבריו שם (אות יד) הגדיר הגהמ"ח את הנדון שבכאן כענף ממדת אמצעי ותכלית, זה לשונו שם: 'אפילו באלה המצות שהן תכליתיות יש גם כן שלשה סוגים, סוג א' שהתכלית היא בפעולה שבגופו. סוג ב' שהתכלית היא בהפעולה לבדה. וסוג ג' שהתכלית היא לא בהפעולה אלא בהפועל יוצא, כלומר, לא המצוה היא בזה שיעשה את הדבר, אלא שהדבר יֵעָשה באופן שעצם הפעולה הוא רק אמצעי והתכלית היא במה שנעשה'. עיין שם שהנפק"מ בזה היא לענין שליחות (ראה לקמיה אות ב)..
ובתוך דבריו שם (אות יד) הגדיר הגהמ"ח את הנדון שבכאן כענף ממדת אמצעי ותכלית, זה לשונו שם: 'אפילו באלה המצות שהן תכליתיות יש גם כן שלשה סוגים, סוג א' שהתכלית היא בפעולה שבגופו. סוג ב' שהתכלית היא בהפעולה לבדה. וסוג ג' שהתכלית היא לא בהפעולה אלא בהפועל יוצא, כלומר, לא המצוה היא בזה שיעשה את הדבר, אלא שהדבר יֵעָשה באופן שעצם הפעולה הוא רק אמצעי והתכלית היא במה שנעשה'. עיין שם שהנפק"מ בזה היא לענין שליחות (ראה לקמיה אות ב)..
4
ה׳ואמנם יש הרבה דברים שאפשר בקל לקבוע במה היא ההדגשה העיקרית - למשל, המצוות של ישיבת סוכה, אכילת מצה, הנחת תפילין וכדומה, שכל הפעולות הללו קיימות רק כל זמן שהפועל עוסק בהן וברגע שמפסיק מלעסוק בהן אין כלל פעולה קיימת, שם בודאי עיקר המצוה הוא בהפועל3אך גם במצוות כגון אלו יש חילוק לפעמים אם המצוה היא ה'פועֵל' או הפעולה הנמשכת, כגון הנחת תפילין, שלאחר פעולת 'הנחתן' המצוה נמשכת במה שהם 'מונחים', ודו"ק. ועיין היטב בדברי הגהמ"ח לקמיה לגבי מזוזה ובמש"נ שם בהערות.. או למשל, בעברות כמו חלבים ועריות וכדומה, ששם הוא ג"כ הציור כנ"ל שהפעולות קיימות רק כל זמן שהפועל עוסק בהן, גם שם בודאי עיקר העבירה הוא בהפועל מה שהוא נהנה מזה.
5
ו׳אך יש הרבה פעולות שהפעולות קיימות גם אחרי שכבר פסק הפועל לפעול אותן ומה גם פעולות שיש להן גם פועל יוצא, שזה נמשך גם אחרי שפסק הפועל מלפעול וגם אחרי שפסקה הפעולה, שם יש מקום להסתפק.
6
ז׳כמו למשל המצוה של "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" שהפעולה קיימת גם אחרי שפסק הפועל שבדבר מלפעול שזו היא הדבקת המזוזה4צ"ב החילוק בין מצות מזוזה לתפילין, הלא גם בתפילין פעולת המצוה היא הקשירה ואח"כ יש משך זמן למצוה, ואם כי האדם עסוק בהן כל זמן שהן עליו, אך גם במזוזה כך הוא שכל זמן שהוא 'דר' בבית הוא מקיים מצות מזוזה (וכבר נחלקו האחרונים אם מקיים את המצוה אם יצא מביתו ואכמ"ל). ויעויין בשו"ת רעק"א (או"ח סי' יג) שהביא דברי הרא"ש (פסחים פ"ק סי' י בשם ר"ת) דמברכין 'ל' במצוות שיש בהן שיהוי כציצית תפילין וסוכה, דזה גדר המצוה להיות עטוף בטלית וישב בסוכה וכו', ועיין שדן לפי זה שייחשב עובר לעשייתן כל משך השיהוי, ושהוא הדין במזוזה שנחשב שיש לה משך. ושוב כתב לחלק בין נר חנוכה למזוזה (לענין עובר לעשייתן), ונתחבט בזה כיון שהרא"ש דימה אותן לענין נוסח הברכה.
עוד מצינו לדמות תפילין למזוזה שהיא מצוה שיש בה שיהוי לענין עוסק במצוה, דיעויין תוס' (סוכה כה, א ועוד) שהוכיחו דלא ייתכן ששומר אבידה יפטר ממצוה גם בזמן שאינו עסוק בה (והיא באמת שיטת הראב"ד המובאת ברשב"א ב"ק נו, ב), דסברא הוא דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו יפטר מן המצוות. והיינו ששלשת המצוות הללו העסק בהן נמשך רגע אחד ואחר כך הוא התמשכות המצוה (ולא דמי לתלמוד תורה שמצוותו בכל רגע שעוסק בה).
ואדרבה, מצינו במאירי (פסחים ז, ב) שכתב דלפי רבינו תם יש לברך במזוזה ובמעקה 'על' מצות מזוזה, דהיינו דמזוזה ומעקה מקרי מצוות שאין בהן שיהוי. והוא היפך סברת הגהמ"ח (וכן נמצא נוסח זה בירושלמי ברכות פ"ט ה"ג, ועיין בנו"כ על טוש"ע יו"ד סי' רפט, ואכמ"ל). וכמו כן יש להעיר, דלענין עוסק במצוה התוס' (הנ"ל) הוכיחו מתפילין וציצית ולא ממזוזה, ומבואר ג"כ סברא הפוכה דמזוזה בודאי לא מקרי 'עוסק במצוה' (וכן לא הביאו ממעקה וממילה, ועיין בהערה לקמיה).
ונראה דלא קשיא דהיא הנותנת, וב' גדרים הפוכים הם. כי יש לחלק בין 'גדר המצוה' לבין 'תכלית המצוה', בתפילין המצוה אינה הקשירה אלא מה שהם מונחות עליו והקשירה אינה אלא הכשר מצוה ויכול לעשותה על ידי גוי (ראה תוס' מנחות מב, א ד"ה מנין, והגמ"י ציצית פ"א אות ט, שכ"ה לפי תירוצו השני אך בתי' ראשון כתב שגם הקשירה היא חלק מהמצוה, ועי' שו"ת שבט הלוי ח"א סי' ח), משא"כ מזוזה, נהי ש'תכלית המצוה' היא שתהיה מזוזה בפתחו, מכל מקום 'גדר המצוה' הוא מעשה קביעת המזוזה, וגוי אינו יכול לקבוע מזוזה עבור הישראל (ונתחבטו בזה האחרונים, אם לפסול מטעם 'לשמה' או משום 'לאו בר חיובא', ועכ"פ חזינן דאין הקביעות הכשר מצוה לבד, ועיין בזה בחובת הדר פ"ט ס"ג, ושם שיש מתירים גם בגוי, ועכ"פ יש לדון בזה לענין ברכה וכדלקמיה). וכמו כן מצינו מחלוקת הפוסקים בהדלקת נר שבת על ידי גוי אם יכול לברך, דדעת המג"א (סי' רסג ס"ק יא) שיכול לברך, והמשנ"ב (שם ס"ק כא) הביא מרעק"א ודה"ח שאינו יכול לברך, ודימו זאת להמבואר ביורה דעה (סי' קכ ט"ז ס"ק יז) שאין מברך כשגוי הטביל את הכלים, ובשו"ע הרב (קונטרס אחרון לסי' רסג סק"ג) ביאר דעת המג"א דלא דמי הדלקת הנר לטבילה שהתם המצוה נגמרת עם הטבילה משא"כ בנר שבת שהמצוה היא ההנאה מהנר והיא נמשכת גם אחר כך. (וע"ע להלן אות יט).
ומכל הנ"ל מתבאר החילוק, שנהי שתכלית המצוה אפשר שתמשך אחר כך, מכל מקום יש לדון בכל מצוה ומצוה האם ה'מצוה' כוללת גם את השיהוי שאחריה או שרק תכלית המצוה מתקיימת, ובטבילת כלים (ולכאורה גם במילה ומזוזה) אף שהתכלית מתקיימת אחר כך (ואף כשרה על ידי עכו"ם, ועיין לעיל במזוזה), מכל מקום המצוה היא רק בעשיה וענין זה גופא מגדיר הגהמ"ח כמצוה בפני עצמה והמשך בפני עצמה, משא"כ תפילין (וכן נר שבת לשיטת המג"א) אף שה'מעשה מצוה' גרידא הוא רגע אחד, מכל מקום ה'מצוה' גופא נמשכת כל זמן שעסוק בה. ויש עוד לפלפל ולחלק בזה בגדרים השונים של עוסק במצוה, עובר לעשייתן, ברכה ב'על' או ב'ל', ועוד.
וראה מש"כ הכף החיים (או"ח סי' יט סק"ד) לחלק בין ציצית למזוזה (להשיג על חידוש המג"א לענין ברכה כשמעשה המצוה היה בפטור) וזה לשונו: 'ואע"ג דאם לבש טלית קודם זמנו מברך אחר כך, טלית שאני כיון שהוא על גופו ומעוטף בו חשוב מתעסק במצוה ומקיימה, לא כן במזוזה שהיא קבועה בפתח ולא יש עתה מעשה, לא חשיב מתעסק במצוה', עכ"ל ודו"ק., או למשל, הפרשת תרומה שהתרומה נשארה תרומה גם אחר שפסקה ההפרשה5יש להעיר שדוגמה זו לא דמי כלל לדוגמאות של מזוזה ומילה, דהתם יש משמעות לקיום המצוה גם לאחר העשיה במה שיש לו בית עם מזוזה או במה שהוא מהול (ראה מנחות מג, ב דע"י מילה לא היה דוד המלך נחשב כערום, וראה בהערה הבאה ממהר"ח אור זרוע), משא"כ הפרשת תרומה אינה רק מתיר ולא שייך לדון בה שתיחשב 'מצוה' גם לאחר ההפרשה, ודמיא לשחיטה. ועיין מש"כ הגהמ"ח בסוף מדה זו (אות סט)., או במילה, למשל, שהילד נשאר מהול גם אחרי שפסקה פעולת המילה, שם כמובן נופל הספק הזה6המהר"ח אור זרוע (סי' קפג) דימה מילה לתפילין לענין פטור עוסק במצוה, ואם היה פטור גם היכי שיכול לקיים שניהם א"כ תמיד היה נפטר ממצוה משום המילה וע"כ דאפשר לקיים שניהם שאני, ועיי"ש לעיל מיניה (סי' קסא) בשם אביו שדימה ג"כ מילה לתפילין אלא שהוא עצמו ס"ל דלא שייך פטור עוסק במצוה רק היכא שע"י שיעסוק במצוה אחרת יוטרד ולא יקיים מצוה זו, משא"כ במילה שאי אפשר לו לעשותו ערל, ועיין היטב במה שהתבאר בהערה דלעיל חילוק הגדרים בין המצוות השונות לענין מצוה הנמשכת..
עוד מצינו לדמות תפילין למזוזה שהיא מצוה שיש בה שיהוי לענין עוסק במצוה, דיעויין תוס' (סוכה כה, א ועוד) שהוכיחו דלא ייתכן ששומר אבידה יפטר ממצוה גם בזמן שאינו עסוק בה (והיא באמת שיטת הראב"ד המובאת ברשב"א ב"ק נו, ב), דסברא הוא דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו יפטר מן המצוות. והיינו ששלשת המצוות הללו העסק בהן נמשך רגע אחד ואחר כך הוא התמשכות המצוה (ולא דמי לתלמוד תורה שמצוותו בכל רגע שעוסק בה).
ואדרבה, מצינו במאירי (פסחים ז, ב) שכתב דלפי רבינו תם יש לברך במזוזה ובמעקה 'על' מצות מזוזה, דהיינו דמזוזה ומעקה מקרי מצוות שאין בהן שיהוי. והוא היפך סברת הגהמ"ח (וכן נמצא נוסח זה בירושלמי ברכות פ"ט ה"ג, ועיין בנו"כ על טוש"ע יו"ד סי' רפט, ואכמ"ל). וכמו כן יש להעיר, דלענין עוסק במצוה התוס' (הנ"ל) הוכיחו מתפילין וציצית ולא ממזוזה, ומבואר ג"כ סברא הפוכה דמזוזה בודאי לא מקרי 'עוסק במצוה' (וכן לא הביאו ממעקה וממילה, ועיין בהערה לקמיה).
ונראה דלא קשיא דהיא הנותנת, וב' גדרים הפוכים הם. כי יש לחלק בין 'גדר המצוה' לבין 'תכלית המצוה', בתפילין המצוה אינה הקשירה אלא מה שהם מונחות עליו והקשירה אינה אלא הכשר מצוה ויכול לעשותה על ידי גוי (ראה תוס' מנחות מב, א ד"ה מנין, והגמ"י ציצית פ"א אות ט, שכ"ה לפי תירוצו השני אך בתי' ראשון כתב שגם הקשירה היא חלק מהמצוה, ועי' שו"ת שבט הלוי ח"א סי' ח), משא"כ מזוזה, נהי ש'תכלית המצוה' היא שתהיה מזוזה בפתחו, מכל מקום 'גדר המצוה' הוא מעשה קביעת המזוזה, וגוי אינו יכול לקבוע מזוזה עבור הישראל (ונתחבטו בזה האחרונים, אם לפסול מטעם 'לשמה' או משום 'לאו בר חיובא', ועכ"פ חזינן דאין הקביעות הכשר מצוה לבד, ועיין בזה בחובת הדר פ"ט ס"ג, ושם שיש מתירים גם בגוי, ועכ"פ יש לדון בזה לענין ברכה וכדלקמיה). וכמו כן מצינו מחלוקת הפוסקים בהדלקת נר שבת על ידי גוי אם יכול לברך, דדעת המג"א (סי' רסג ס"ק יא) שיכול לברך, והמשנ"ב (שם ס"ק כא) הביא מרעק"א ודה"ח שאינו יכול לברך, ודימו זאת להמבואר ביורה דעה (סי' קכ ט"ז ס"ק יז) שאין מברך כשגוי הטביל את הכלים, ובשו"ע הרב (קונטרס אחרון לסי' רסג סק"ג) ביאר דעת המג"א דלא דמי הדלקת הנר לטבילה שהתם המצוה נגמרת עם הטבילה משא"כ בנר שבת שהמצוה היא ההנאה מהנר והיא נמשכת גם אחר כך. (וע"ע להלן אות יט).
ומכל הנ"ל מתבאר החילוק, שנהי שתכלית המצוה אפשר שתמשך אחר כך, מכל מקום יש לדון בכל מצוה ומצוה האם ה'מצוה' כוללת גם את השיהוי שאחריה או שרק תכלית המצוה מתקיימת, ובטבילת כלים (ולכאורה גם במילה ומזוזה) אף שהתכלית מתקיימת אחר כך (ואף כשרה על ידי עכו"ם, ועיין לעיל במזוזה), מכל מקום המצוה היא רק בעשיה וענין זה גופא מגדיר הגהמ"ח כמצוה בפני עצמה והמשך בפני עצמה, משא"כ תפילין (וכן נר שבת לשיטת המג"א) אף שה'מעשה מצוה' גרידא הוא רגע אחד, מכל מקום ה'מצוה' גופא נמשכת כל זמן שעסוק בה. ויש עוד לפלפל ולחלק בזה בגדרים השונים של עוסק במצוה, עובר לעשייתן, ברכה ב'על' או ב'ל', ועוד.
וראה מש"כ הכף החיים (או"ח סי' יט סק"ד) לחלק בין ציצית למזוזה (להשיג על חידוש המג"א לענין ברכה כשמעשה המצוה היה בפטור) וזה לשונו: 'ואע"ג דאם לבש טלית קודם זמנו מברך אחר כך, טלית שאני כיון שהוא על גופו ומעוטף בו חשוב מתעסק במצוה ומקיימה, לא כן במזוזה שהיא קבועה בפתח ולא יש עתה מעשה, לא חשיב מתעסק במצוה', עכ"ל ודו"ק., או למשל, הפרשת תרומה שהתרומה נשארה תרומה גם אחר שפסקה ההפרשה5יש להעיר שדוגמה זו לא דמי כלל לדוגמאות של מזוזה ומילה, דהתם יש משמעות לקיום המצוה גם לאחר העשיה במה שיש לו בית עם מזוזה או במה שהוא מהול (ראה מנחות מג, ב דע"י מילה לא היה דוד המלך נחשב כערום, וראה בהערה הבאה ממהר"ח אור זרוע), משא"כ הפרשת תרומה אינה רק מתיר ולא שייך לדון בה שתיחשב 'מצוה' גם לאחר ההפרשה, ודמיא לשחיטה. ועיין מש"כ הגהמ"ח בסוף מדה זו (אות סט)., או במילה, למשל, שהילד נשאר מהול גם אחרי שפסקה פעולת המילה, שם כמובן נופל הספק הזה6המהר"ח אור זרוע (סי' קפג) דימה מילה לתפילין לענין פטור עוסק במצוה, ואם היה פטור גם היכי שיכול לקיים שניהם א"כ תמיד היה נפטר ממצוה משום המילה וע"כ דאפשר לקיים שניהם שאני, ועיי"ש לעיל מיניה (סי' קסא) בשם אביו שדימה ג"כ מילה לתפילין אלא שהוא עצמו ס"ל דלא שייך פטור עוסק במצוה רק היכא שע"י שיעסוק במצוה אחרת יוטרד ולא יקיים מצוה זו, משא"כ במילה שאי אפשר לו לעשותו ערל, ועיין היטב במה שהתבאר בהערה דלעיל חילוק הגדרים בין המצוות השונות לענין מצוה הנמשכת..
7
ח׳וככה גם כן בעבירות, למשל, העבירות של גניבה, גזילה, רציחה וכדומה שהפעולות נמשכות כמו כן גם אחרי שפסק הפועל מלעסוק בהן, שם כמובן נופל הספק, אם העבירה היא מה שהוא גונב, גוזל והורג או שהעבירה היא בהגניבה, הגזילה והרציחה, כלומר, בהפעולות שבדבר ולא בהפועל שבדבר.
8
ט׳וציור של פעולות שיש להן גם פועל יוצא: למשל מצות שחיטה שע"י השחיטה בא גם פועל יוצא שמתיר הבהמה באכילה, שם כבר נופל הספק, אם כל המצוה היא רק שע"י זה יהיה לו מותר לאכול, כלומר, שאין המצוה לא בהפועל ולא בהפעולה של השחיטה כשהיא לעצמה, אלא רק אם ירצה לאכול אין לו עצה אלא ע"י השחיטה ומובן, שבזה באה המחלוקת הידועה אם "וזבחת" הוא בכלל מצוה או לא7דענין 'מצוה' הוא מה שיש על האדם חיוב לעשות איזה דבר, וע"כ אי נימא שאדם שרוצה לאכול בשר 'חייב' לשחוט שפיר יש למנות שחיטה במנין המצוות, ומנאוהו הרמב"ם (עשה קמו) והחינוך (מצוה תנא), אבל אם נימא שהגדרת השחיטה אינה אלא יצירת אפשרות לאכול בשר נמצא שפעולת השחיטה אינה 'חיוב' אלא 'צורך' והצרכים אינם נמנים למצוות (ראה רמב"ן בסהמ"צ שורש ראשון בשיטת הבה"ג שלא מנה שחיטה במנין המצוות, וע"ע בהשגות הרמב"ן לעשה צו לענין הפרת נדרים, ויש לדון בכעין זה במצות גירושין ובעוד מצוות ואכמ"ל). ולא דמי להפרשת תרומה, שגם אי נימא שאין חיוב להפרישם כשאינו רוצה לאכול (ראה מג"א סי' ח ס"ק יד, ודלא כהט"ז יו"ד סי' א ס"ק יז), מכל מקום ה'מצוה' שבהם אינה רק היתר הכרי אלא הציווי להעמיד חלק הכהנים אלא שאפשר שאינו מחוייב בזה..
9