המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא ב׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 2
א׳ואמנם כבר ביארנו עפ"י מדת "אמצעי ותכלית" את הגדרים השונים בדיני שליחות, אך לפי המדה הזו הנ"ל אפשר לקבוע בזה עוד כללים יותר מוצקים8עיין שם בדברי הגהמ"ח (אות יד), שמצוות שהמצוה היא הפועֵל (היינו מצוה שבגופו) לא מהני שליחות, וכשהמצוה היא הפעולה (כהפרשת תרומה ושחיטת פסח) מהני שליחות ובעינן לדין שליחות, וכשהמצוה היא הפועל יוצא לבד (כמצות מילה לדעתו שם) אין צריך כלל לשליחות ומהני גם ע"י אינו בר חיובא.
והנה מה שהגדיר שם הפרשת תרומה שהמצוה היא הפעולה ולא הפועל יוצא, לכאורה מסברא הוי המצוה רק הפועל יוצא (ובאמת מהני כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום ובפשוטו הבינו האחרונים שהוא לא מדין שליחות אלא מדין נתינת רשות ואכמ"ל), ומה דבעינן לשליחות הוא משום שכח ההפרשה נתון ביד 'בעלים' ואי אפשר להחיל שם תרומה בלא שיהיה בעלים על הפירות, ולזה מהני שליחות ליתן לשליח כח בעלים (וע"כ במפריש מפירותיו על פירות חבירו מהני נתינת רשות).
עוד יש להעיר, כי גם במצוות שהעיקר בהן הוא ה'פועל יוצא', מכל מקום יש לדון אם יהיה חילוק בין היכא שעשה שליח לבין היכא שמי אינו בר חיובא פעל עבורו לענין ברכה, והאחרונים דנו בזה, ראה בהערה לעיל לענין ברכה בטבילת כלים ע"י גוי וברכה בהדלקת נר שבת ע"י גוי, וכמו כן יש לדון שגם במצוות שהמצוה בהן היא ה'פועל יוצא', מכל מקום בעינן שייעשו על ידי בר חיובא, ואפשר שיהיה הגדר שאף ש'קיום המצוה' הוא בפועל יוצא, מכל מקום 'מעשה המצוה' הוא בפעולת הגברא אלא שבכה"ג מהני שליחות ותועיל השליחות לייחס את פעולת הבר חיובא אל המשלח ובלא"ה לא יקיים את המצוה, ודו"ק ואכמ"ל..
והנה מה שהגדיר שם הפרשת תרומה שהמצוה היא הפעולה ולא הפועל יוצא, לכאורה מסברא הוי המצוה רק הפועל יוצא (ובאמת מהני כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום ובפשוטו הבינו האחרונים שהוא לא מדין שליחות אלא מדין נתינת רשות ואכמ"ל), ומה דבעינן לשליחות הוא משום שכח ההפרשה נתון ביד 'בעלים' ואי אפשר להחיל שם תרומה בלא שיהיה בעלים על הפירות, ולזה מהני שליחות ליתן לשליח כח בעלים (וע"כ במפריש מפירותיו על פירות חבירו מהני נתינת רשות).
עוד יש להעיר, כי גם במצוות שהעיקר בהן הוא ה'פועל יוצא', מכל מקום יש לדון אם יהיה חילוק בין היכא שעשה שליח לבין היכא שמי אינו בר חיובא פעל עבורו לענין ברכה, והאחרונים דנו בזה, ראה בהערה לעיל לענין ברכה בטבילת כלים ע"י גוי וברכה בהדלקת נר שבת ע"י גוי, וכמו כן יש לדון שגם במצוות שהמצוה בהן היא ה'פועל יוצא', מכל מקום בעינן שייעשו על ידי בר חיובא, ואפשר שיהיה הגדר שאף ש'קיום המצוה' הוא בפועל יוצא, מכל מקום 'מעשה המצוה' הוא בפעולת הגברא אלא שבכה"ג מהני שליחות ותועיל השליחות לייחס את פעולת הבר חיובא אל המשלח ובלא"ה לא יקיים את המצוה, ודו"ק ואכמ"ל..
1
ב׳ולפי"ז יוצא ככה, שבכ"מ שהעיקר הוא הפועל שבדבר, שם בכלל לא שייך המושג שליחות - כי אם הפועל הוא שמעון - השליח, אי אפשר להגיד שהפועל הוא ראובן - המשלח9וכן הגדיר הצפנת פענח (מהדו"ת עמ' עו ועוד מקומות) שלא שייך שליחות אלא ב'פעולה' ולא ב'פועל', וראה לקמיה (אות יב ואות יז). ובהמשך חילק הגהמ"ח בשליחות גופה, בין היכא דבעינן ל'פעולה' עצמה להיכא דבעינן רק ל'פועל יוצא'., ובשביל כך לא שייך שליחות באכילת מצה, ישיבת סוכה, הנחת תפילין וכדומה, וכן אין שליחות בחלבים ועריות אף לב"ש, ולא נצטרך להגדיר אם זה רק מפני שהן מצוות שבגופו או מפני שהן עבירות שבגופו כהנוסח הרגיל10כן הגדירו ראשונים ואחרונים, ראה: תוס' רי"ד (קידושין כט, ב); תשב"ץ (ח"ב סי' מ); כפות תמרים (יום תרועה ר"ה כט, א, וכפות תמרים סוכה מא, ב); קצות החושן (סי' קפב סק"א וסי' שפב סק"ב), ועוד אחרונים רבים., כי אם באמת היינו אומרים שהמשלח נקרא הפועל שבדבר אז ממילא הלא אנו אומרים ג"כ שגופו של השליח נחשב כמו גופו של המשלח11ע"ז גופא כתב הקצות החושן (סי' קפב סק"א), שעל ידי שליחות לא ייעשה גוף השליח כגוף המשלח. אך הגהמ"ח לא סבירא ליה כן כפי שציין שם (אות כא) מדבריו בדרכי הקנינים (שמעתתא ד פרק ט) שעכ"פ לבית שמאי מהני שליחות גם לעשותו כגופו ממש, עיי"ש שציין גם לקידושין (מג, א) דהא דסברי ב"ש אין שליח נעשה עד הוא משום דהוי ליה כגופיה. וע"ע אור שמח (ריש הל' שותפין) שחילק בין מצה לתפילין, ועוד שם לבאר ענין כוונת המצוות שרצון התורה שיעשה אותם בעצמו, עיי"ש..
2
ג׳ואמנם לאלה שמסבירים שכל הטעם שלא מועילה שליחות בהמצוות הנ"ל, מפני שהן מצוות בגופו של האדם, קשה ממצוה של נטילת לולב, ששם המצוה היא רק הפעולה ולא בגוף12גם האחרונים לא נתכוונו ממש לגדר 'גוף' והתוס' רי"ד גופא הביא לדוגמה את מצות לולב דהוי מצוה שבגופו. וזה לשון הגהמ"ח במדת אמצעי ותכלית (שם אות כ): " אמרנו מקודם שבמצוות בפעולה, שהפעולה כשהיא לעצמה היא מצוה, שם שייך הגדר שליחות, ורק במצוות שבגוף האדם ליתא שליחות, אבל באמת זהו רק לפי שמרגלא בפומי' של האחרונים ובראשם הקצוה"ח שמסביר בזה את דברי התוס' רי"ד בטעמו של דבר דלא מועילה שליחות בסוכה תפילין וכדומה. אבל באמת המעיין בתוס' רי"ד גופא רואה דכוון באמת לדבר אחר, דהלא כך הוא לשונו בתירוצו, 'ולאו מלתא הוא, שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו איך יפטור ע"י שלוחו והוא לא עשה כלום, ודאי בקידושין וגירושין מהני, כי הוא המגרש ולא השליח, שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית, וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו, וכן בתרומה הוא נותן התרומה ופירותיו, וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחוט ויזרוק זה הדם, אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חברו לא קיים הוא כלום, וכן בציצית וכל המצוות'".
וממשיך הגהמ"ח ד"דבריו ברור מללו, דעיקר ההבדל הוא דרק אז מועילה שליחות אם יש להפעולה גם כשהיא לעצמה איזה יחס ידוע אל המשלח, אבל אם היא פעולה סתם שאינה תלויה בשום איש ידוע ואחת היא לנו מי הוא הפועל של הפעולה, שם לא שייך הגדר שליחות, וזהו שמדגיש בגירושין "הוא המגרש" ו"האשה למי היא מקודשת כי אם לו", וכן בתרומה "הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם", כלומר, שכל אלו פעולות המיוחסות רק להמשלח. ולפ"ז אין כלל הבדל בין פעולה לבדה ובין פעולה שבגופו וכו', ומפני זה לא שייכת שליחות במצות נטילת לולב, ולהסברו של הקצוה"ח - מדוע, אם לא כהסברנו הנ"ל", עכ"ל. ועיין שם בהערות מה שהובא מדברי החת"ס (או"ח סי' רא) ושם בחילוק שבין סברת החת"ס לקצוה"ח אם מהני שליחות למצות מילה.
ויעויין יום תרועה (ר"ה כט, א) שהק' על מה שהעלה דהתקיעה הוי חלק מהמצוה דלפי"ז היאך מהני על זה שליחות, וכמו דלא יהני שליחות על ה'שמיעה' כיון דהוי מצוה שבגופו ה"נ לא יהני על התקיעה (וצ"ע דהא באמת לא מהני על זה שליחות רק הוי גדר שומע כעונה, וגם במצוות שעיקרן הדיבור ולא מהני ע"ז שליחות כתפילה, קידוש, קריאת התורה וכדומה, מהני דין שומע כעונה ולא מהני שליחות).?
וממשיך הגהמ"ח ד"דבריו ברור מללו, דעיקר ההבדל הוא דרק אז מועילה שליחות אם יש להפעולה גם כשהיא לעצמה איזה יחס ידוע אל המשלח, אבל אם היא פעולה סתם שאינה תלויה בשום איש ידוע ואחת היא לנו מי הוא הפועל של הפעולה, שם לא שייך הגדר שליחות, וזהו שמדגיש בגירושין "הוא המגרש" ו"האשה למי היא מקודשת כי אם לו", וכן בתרומה "הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם", כלומר, שכל אלו פעולות המיוחסות רק להמשלח. ולפ"ז אין כלל הבדל בין פעולה לבדה ובין פעולה שבגופו וכו', ומפני זה לא שייכת שליחות במצות נטילת לולב, ולהסברו של הקצוה"ח - מדוע, אם לא כהסברנו הנ"ל", עכ"ל. ועיין שם בהערות מה שהובא מדברי החת"ס (או"ח סי' רא) ושם בחילוק שבין סברת החת"ס לקצוה"ח אם מהני שליחות למצות מילה.
ויעויין יום תרועה (ר"ה כט, א) שהק' על מה שהעלה דהתקיעה הוי חלק מהמצוה דלפי"ז היאך מהני על זה שליחות, וכמו דלא יהני שליחות על ה'שמיעה' כיון דהוי מצוה שבגופו ה"נ לא יהני על התקיעה (וצ"ע דהא באמת לא מהני על זה שליחות רק הוי גדר שומע כעונה, וגם במצוות שעיקרן הדיבור ולא מהני ע"ז שליחות כתפילה, קידוש, קריאת התורה וכדומה, מהני דין שומע כעונה ולא מהני שליחות).?
3
ד׳אך לפי ההסבר הנ"ל מיושב גם שמה, כי גם בנטילת לולב אין המצוה בהפעולה אלא בהפועל, כי שום פעולה ופועל יוצא בא מזה, אלא המצוה הוא בזה גופו שנוטל את הלולב13ע"ע שפת אמת (ערכין ב, א) לענין סמיכה דמקרי מצוה שבגופו, אלא שהוא כתב ד'ידו' כתיב, ולהגדרת הגהמ"ח בלא"ה אתי שפיר שהמצוה היא רק ה'פועל' שבזה ולא איזו פעולה נמשכת או פועל יוצא שיש בזה, וכ"כ הגהמ"ח לקמיה (אות יב)..
4
ה׳בכל מקום שההדגשה היא בהפעולה, שם אנו זקוקים לשליחות, ושייך בזה הגדר שליחות, וע"כ אנו מוצאים שליחות במצוות כמו תרומה ושחיטת קדשים, מפני ששם הפעולה קיימת אף כשפסק הפועל מלפעול, או למשל בצא הרוג את הנפש לב"ש שסוברים שאנו אומרים בזה יש שליח לדבר עבירה. אך זה יחולק ג"כ לשני חלקים, חלק אחד במקום שהמשלח צריך לפעול את הפעולה שאז אנו צריכים להמושג של "שלוחו של אדם כמותו" דוקא, וחלק השני במקום שהמשלח צריך רק שהפעולה תיעשה, שאז בענין רק לשלוחו של אדם - אך לא בעינן "כמותו", כאשר כבר ביארנו זאת למדי גם במדת "אמצעי ותכלית"14ראה שם (אות כב). ועיי"ש עוד דרכים שונות בביאור דעת שמאי בשליחות להריגת הנפש במש"כ שם (אות כא; מד). וגם במדת "זמן"15אות סב; סד-ע..
5
ו׳ונוסיף על כל מה שאמרנו בזה כבר, כי ג"כ למשל לב"ש שסוברים בצא הרוג את הנפש שיש שליח לדבר עבירה לא נצטרך בזה לכל דיני שליחות וגם אם ישלח ע"י חשו"ק ג"כ יתחייב16עיקר הדבר דבשלד"ע אין צריך לכללי השליחות מבואר נמי בנתיה"מ (סימן קפב סק"א) לבאר דעת הנמוק"י, ועיין קהלות יעקב (כתובות סי' לח) שרק בדבר שיש בו כח בעלות כגירושין וקידושין ומקח וממכר בעינן שיהא ידו כיד הבעלים ועל כן בעינן שיהא בר שליחות, משא"כ בשליח לדבר עבירה שהוא שליחות רק על המעשה לא בעינן שיהא ידו כידו ממש, וסגי במה שהפעולה נעשית מכח השליחות, והוא כעין סברת הגהמ"ח. אך בדברי הנתיה"מ צ"ע, דהוא תלה זה בסברת אשלד"ע דאם הוא מטעם דברי הרב ודברי התלמיד אזי גם בקטן נימא כן, ולסברא זו דבמקום שא"צ בעלים אין צריך לגדרי השליחות ליכא נפק"מ בטעמא דמילתא.
והנה באמת בכל שליח לדבר עבירה דמהני (בטביחה, שליחות יד ומעילה) מצינו דמהני גם על ידי קטן, ואמנם יש שדנו דבמקום שרבתה תורה שליח לדבר עבירה אין הכוונה שהוא מתורת שליחות אלא דחידוש התורה הוא לחייב את המשלח על מעשה השליח. ועיין מהרי"ט (בחי' לקידושין על הרי"ף שם) שהביא דברי הרמב"ם (הל' מעילה פ"ז ה"ב) דלא מצינו שליח לדבר עבירה אלא במעילה, והק' המהרי"ט דהא מצינו כן גם בטביחה ובשליחות יד. ותירץ, דבכל מקום לאו מטעם שליחות הוא כנ"ל דהא מהני גם בקטן ונכרי, ורק במעילה הוא מטעם שליחות, וביאר החילוק ג"כ בסגנון מש"כ הגהמ"ח דבשליחות דמעילה הוא 'כמותו' ממש משא"כ בשאר שליח לדבר עבירה, וע"כ מהני בהו גם מי שאינו בר שליחות. אכן כבר תמה עליו בשו"ת הר צבי (חו"מ סי' עד) דהא משנה שלימה במעילה דגם בזה מהני ע"י קטן ונכרי. ועיין בזה בדברי הגהמ"ח להלן (סוף אות ג).
ובעיקר הנדון דלא בעינן לכללי השליחות בדבר עבירה, ואם הוא מצד גדרי שליחות (דבשליחות על המעשה לא בעינן לכללים) או דבכה"ג לא הוי בכלל שליחות (ורק חידוש התורה הוא), ראה עוד: קצוה"ח (סי' רצב סק"א), לענין שלד"ע בטביחה כשמעורב בו עבירה נוספת, וראה רמב"ם (שם) לענין שליחות לאכילת קדשים; הפלאה (כתובות לג, ב); בית זבול (סימן טז); והאחרונים האריכו בכל זה ואכמ"ל..
והנה באמת בכל שליח לדבר עבירה דמהני (בטביחה, שליחות יד ומעילה) מצינו דמהני גם על ידי קטן, ואמנם יש שדנו דבמקום שרבתה תורה שליח לדבר עבירה אין הכוונה שהוא מתורת שליחות אלא דחידוש התורה הוא לחייב את המשלח על מעשה השליח. ועיין מהרי"ט (בחי' לקידושין על הרי"ף שם) שהביא דברי הרמב"ם (הל' מעילה פ"ז ה"ב) דלא מצינו שליח לדבר עבירה אלא במעילה, והק' המהרי"ט דהא מצינו כן גם בטביחה ובשליחות יד. ותירץ, דבכל מקום לאו מטעם שליחות הוא כנ"ל דהא מהני גם בקטן ונכרי, ורק במעילה הוא מטעם שליחות, וביאר החילוק ג"כ בסגנון מש"כ הגהמ"ח דבשליחות דמעילה הוא 'כמותו' ממש משא"כ בשאר שליח לדבר עבירה, וע"כ מהני בהו גם מי שאינו בר שליחות. אכן כבר תמה עליו בשו"ת הר צבי (חו"מ סי' עד) דהא משנה שלימה במעילה דגם בזה מהני ע"י קטן ונכרי. ועיין בזה בדברי הגהמ"ח להלן (סוף אות ג).
ובעיקר הנדון דלא בעינן לכללי השליחות בדבר עבירה, ואם הוא מצד גדרי שליחות (דבשליחות על המעשה לא בעינן לכללים) או דבכה"ג לא הוי בכלל שליחות (ורק חידוש התורה הוא), ראה עוד: קצוה"ח (סי' רצב סק"א), לענין שלד"ע בטביחה כשמעורב בו עבירה נוספת, וראה רמב"ם (שם) לענין שליחות לאכילת קדשים; הפלאה (כתובות לג, ב); בית זבול (סימן טז); והאחרונים האריכו בכל זה ואכמ"ל..
6
ז׳ודבר זה באמת מפורש בקדושין (סג, א) שב"ש לומדים את זה מקרא17שמואל ב יב, ט. "אותו הרגת בחרב בני עמון" אע"פ שבני עמון היו עכו"ם, מפני שבזה אין אנו צריכים לשלוחו של אדם כמותו, אלא לשלוחו של אדם לבד18דברי הגהמ"ח צ"ע, כי פשטיה דקרא הוא שיואב הוא שהיה השליח של דוד המלך להרוג את אוריה, ראה נמוקי יוסף (ב"ק עט, א); יש"ש (שם פ"ז סי' לב); ש"ך (חו"מ סי' שמח סק"א); שער המלך (הל' מעילה שם); מקנה (קידושין מג, א), שדנו אם יש להוכיח דבגוונא דיש שלד"ע אמרינן כן גם בשוגג ותלוי אם יואב היה נחשב שוגג משום שחשב שצריך לשמוע לדוד המלך, ועל כרחך שיואב נחשב הרוצח במה שהעמיד את אוריה "אל מול פני המלחמה החזקה" כפי ציווי דוד המלך כמבואר בפסוקים (ראה ש"ב יא, טו), ונמצא דאף שבני עמון הרגוהו בפועל, מכל מקום אין ה'שליחות' אלא על העמדתו על ידי יואב בקו המלחמה והיא הרציחה (והוי כמו מצמצם) ואזדא לה הוכחת הגהמ"ח, דיואב ישראל הוא.
וכן מבואר נמי בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' קטז) שדן גם הוא בהא דאשלד"ע בשוגג, וכתב דבאמת גם את יואב אפילו אם היה מזיד אי אפשר היה לחייב, דמצמצם כה"ג פטור דכלו גירי דיליה, והוכחת הגמ' היא רק מדכינה הכתוב את דוד המלך רוצח שמע מינה דיש שליח לדבר עבירה, ועיי"ש דיואב היה פושע ולא שוגג, ואכמ"ל. (וע"ע רד"ק שמואל שם יב, ט סברא הפוכה דכיון שהיה יואב שוגג נחשב דוד המלך לרוצח, אלא שהיא סברא מיוחדת במלך שהכל שומעין לו).
ובלא"ה מסברא לא שייך לומר דהשליחות היא מבני עמון שהרגוהו בשליחות דוד המלך, שהרי דוד המלך לא שלחם להרוג (ואדרבה על שאר ישראל שנהרגו בחרב בני עמון פשיטא שדוד המלך לא חטא ולא נענש אפילו בדיני שמים כמבואר שם בגמ', עיי"ש גם בריטב"א ובמהרש"א), וע"כ שכל הנדון הוא לייחס לדוד המלך את מעשה יואב, מה שהעמידו אל מול פני המלחמה החזקה. וצ"ע..
וכן מבואר נמי בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' קטז) שדן גם הוא בהא דאשלד"ע בשוגג, וכתב דבאמת גם את יואב אפילו אם היה מזיד אי אפשר היה לחייב, דמצמצם כה"ג פטור דכלו גירי דיליה, והוכחת הגמ' היא רק מדכינה הכתוב את דוד המלך רוצח שמע מינה דיש שליח לדבר עבירה, ועיי"ש דיואב היה פושע ולא שוגג, ואכמ"ל. (וע"ע רד"ק שמואל שם יב, ט סברא הפוכה דכיון שהיה יואב שוגג נחשב דוד המלך לרוצח, אלא שהיא סברא מיוחדת במלך שהכל שומעין לו).
ובלא"ה מסברא לא שייך לומר דהשליחות היא מבני עמון שהרגוהו בשליחות דוד המלך, שהרי דוד המלך לא שלחם להרוג (ואדרבה על שאר ישראל שנהרגו בחרב בני עמון פשיטא שדוד המלך לא חטא ולא נענש אפילו בדיני שמים כמבואר שם בגמ', עיי"ש גם בריטב"א ובמהרש"א), וע"כ שכל הנדון הוא לייחס לדוד המלך את מעשה יואב, מה שהעמידו אל מול פני המלחמה החזקה. וצ"ע..
7
ח׳ובמקום שאין אנו צריכים רק להפועל יוצא שבדבר, ואין הפועל יוצא פועל רק בעד המשלח אלא פועל בגוף הדבר, שם אין צריכים לא לה"כמותו" ואף לא ל"שלוחו של אדם" לבד19וכבר הערנו דאפשר שיצטרכו את השליחות בשביל לייחס את הפעולה למשלח, וכגון בשביל שיוכל לברך עליה. וגם בזה האריכו הפוסקים טובא במקום שהשליח עושה המצוה מי יכול ורשאי לברך, ראה לדוגמה מחנה אפרים (הל' שלוחין סי' יא); מג"א (סי' תלב סעיף ב) ומשנ"ב וכף החיים (שם), ואכמ"ל..
8
ט׳וזהו ההבדל, למשל, בין שחיטת קדשים לבין שחיטת חולין, שהראשונה צריכה לשליחות, אם כי ג"כ מכמה הלכות מוכח, שאין אנו צריכים בזה לשלוחו של אדם כמותו דוקא, ומה"ט גם עכו"ם נודרים נדרים ונדבות וגם חשו"ק מביאים קרבנות כאשר כבר הבאנו את כל הדברים הסותרים להכלל של שליחות בשחיטת קדשים בספרנו דרכי משה דרך הקודש (שמעתתא יג פ"ו), אך כל הסתירות תסתלקנה אם נאמר שבעינן בזה רק שלוחו של אדם לבד, ולא בעינן שיהיה 'כמותו', והטעם ששונה שחיטת קדשים מחולין ששם לא בעינן בכלל לשליחות, מפני שס"ס בקדשים יש יחס בין הבעלים ובין הפועל יוצא שבדבר כי ע"י השחיטה עולה לבעלים לשם חובה, ולא כן בשחיטת חולין, ששם אין שום יחס להשחיטה אל הבעלים כמובן20כן כתב הרשב"א (חולין יב, א) בשם רבינו יונה לענין גדול עומד על גביו דלדעתו לא מהני בשחיטה, וז"ל: 'שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידה על גביו כוונת העושה ומדין שליחות, אבל דבר שאי אפשר לעשותו ע"י שליח אף עמידת בן דעת ע"ג לא מעלה ולא מורידה במקום שצריך כונה, והלכך חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח לא מהניא עמידת ב"ד ע"ג, והיינו טעמא דשוטה שחלץ שחליצתו פסולה, אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכונת כתיבת שמו ושמה ואף זה שעע"ג כשליח הממונה לכתוב ולכוין בכתיבתו, וטעמא דשחיטה דלא מהני עמידת גדול ע"ג לרבנן דבעו כונה בשחיטה, לפי שהכל תלוי בדעת השוחט, דאילו שחט בהמת חבירו שלא מדעתו כשרה ואף על פי שלא נתכון לה כלל בעל הבהמה, אלמא כל ההיתר תלוי בדעת השוחט וכונתו, משא"כ בגט דאילו אחֵר שגרש את אשת חבירו לא עשה ולא כלום והלכך דעת שוחט דוקא בעינן, עכ"ל. ומבואר בדעת רבינו יונה לדמות שחיטה לחליצה, שבשניהם לא מהני שליחות, בחליצה משום דהוי מצוה שבגופו ובשחיטה משום שאין כלל ייחוס המעשה אל המשלח, והן הן דברי הגהמ"ח. אך כבר העירו דהרשב"א סתר דבריו, דבתשובה (ח"א סי' כו וסי' תקצג, הובא בב"י או"ח סי' תס) כתב בשם רבינו יונה דמהני גדול עומד על גביו בשחיטה, וראה לפלגות ראובן (סיומא דמנחות ותחילת חולין), וראה עוד: שו"ת מהר"י אסאד (או"ח סי' קנו), וכתב דדלמא 'מורי הרב' אינו רבינו יונה; מהר"ם שיק (או"ח סי' רלט); קול אריה (סי' קיט); שבט הלוי (חלק ה סי' סא).
וע"ע שו"ת אמרי אש (יו"ד סי' סג) שהק' על הרדב"ז שדימה שחיטת חולין לקדשים דמה ענין זה לזה הא שחיטת חולין לא בעי שליחות, ובספר הלכה למשה - ניר לדוד (ח"ב בהערותיו על שו"ת אמרי אש, הובא באמרי אש הנדמ"ח) השיג על דבריו שכל החילוק הוא רק לענין הקרבה אבל לשחיטה עצמה אין חילוק ומהני שחיטה גם שלא מדעת הבעלים, עיי"ש מה שפלפל..
וע"ע שו"ת אמרי אש (יו"ד סי' סג) שהק' על הרדב"ז שדימה שחיטת חולין לקדשים דמה ענין זה לזה הא שחיטת חולין לא בעי שליחות, ובספר הלכה למשה - ניר לדוד (ח"ב בהערותיו על שו"ת אמרי אש, הובא באמרי אש הנדמ"ח) השיג על דבריו שכל החילוק הוא רק לענין הקרבה אבל לשחיטה עצמה אין חילוק ומהני שחיטה גם שלא מדעת הבעלים, עיי"ש מה שפלפל..
9