המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא ג׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 3
א׳וע"י זה יובן לנו עוד ביותר מה שבחליצה לא שייך המושג שליחות, ולא רק שהוא החולץ לא יכול לעשות שליח שעל זה אפשר לתת הנמוק הידוע מפני שהוא דבר שבגופו, אך גם היא לא יכולה לעשות שליח, ומאידך גיסא האשה יכולה לעשות שליח לקבלה לקבל את גיטה, אף ששם העיקר הוא "ונתן בידה", אלא לפ"ד הנ"ל הנמוק הוא מפני שחליצה הוא דבר שבפועל ולא בפעולה21כן כתב ביום תרועה (ר"ה כט, א) שעל כן בחליצה לא מהני שליחות דהוי מצוה שבגופו, וראה ערוך לנר (יבמות קו, א) שדן בזה אם כל חלקי החליצה הוו מצוה שבגופו. וראה מש"כ הגהמ"ח (אמצעי ותכלית שם אות כ): "ונחדש עוד דגם פעולה שבגופו אם היא מיוחסת רק אל המשלח ולא לשום אחר נמי שייך בזה הגדר שליחות, ובשביל כך יש ג"כ שליחות לקבלה בגט, אע"ג ששם הוא ג"כ דבר שבגופה דבעינן "ונתן בידה", אלא מפני שס"ס הקבלה מתיחסת רק אליה, אל האשה, משא"כ במצוה של תפילין וסוכה וכדומה שהפעולה אינה קשורה כלל בהמשלח, אלא זו היא פעולה השייכת לכל, והיא מוטלת על כל אחד ואחד".
וראה יד המלך (הל' שלוחין ושותפין פ"א ה"א) שאחר שהביא דברי הקצוה"ח (סי' קפב סק"א) בביאור ענין 'מצוה שבגופו' (וביאר זאת שהכוונה למצוות שהעיקר בהן הוא עשיית הגוף), הקשה על דבריו משליחות לקבלה שאף שאין שם 'עשיה' מכל מקום יש שליחות. וכן הקשה בחקר הלכה (ח"ב, אות שי"ן); חי' הגר"ח מטלז (קידושין מג, א).
ויש אחרונים שכתבו דשליח לקבלה הוא חידוש מיוחד של התורה ד'ידו כידה', וציינו גם לדברי הפנ"י (קידושין מא, א), וראה: שו"ת חבל יעקב (סי' א); לבוש מרדכי (גיטין סי' א); שערי יושר (שער ז פרק ז); שיעורי הגר"ש רוזובסקי (שיעורי הרמי"ם תשל"ד); משאת משה (גיטין סי' כ); בינת ראובן (קידושין סי' לז); ראשי שערים (גיטין סי' ב) ועוד.
ובעיקר הדבר, עיי"ש ביד המלך מה שביאר דברי התוס' רי"ד דודאי כל עשיות הנאמרים במצוות וחוקי תורתינו עיקר שרשן וראשן וראשית הציווי שלהן לכל איש ישראלי אליו בעצמו נאמרו ועליו לקיימן בעצמו, רק דחוק התורה הוא דשלוחו של אדם כמותו, לכן אם עשאו השליח והשליח עשה הדבר בשליחות המשלח חל ענין העשיה על המשלח משום דהוי כמו אם עשאו המשלח בעצמו וכו', משא"כ בשליחות קיום מצוות סוכה ותפילין, כשהשליח מניח תפילין על קדקוד וזרוע עצמו, דאם היינו אומרים בזה דשלוחו של אדם כמותו והמשלח יהיה יוצא בזה ידי חובת הנחת תפילין אשר הוא מחויב להניח על זרועו וקדקדו, הרי על כרחך היינו מוכרחים לומר שני דברים בשליחות הזה דשלוחו כמותו, האחד מצד מעשה ההנחה דמעשה הנחתו של השליח יהיה כאילו הניחם המשלח, ושוב שנית דהזרוע אף קדקוד של השליח יהיה כזרוע וקדקוד של המשלח. והנה בצד פעולה הראשונה של ההנחה שפיר יש מקום לשליחות ומשום דאיהו גופא מצי למיעבד וגם מבלעדי שליחות, ואף אם לא היה חוקי שליחות בתורתינו כלל היה המשלח יכול לעשות פעולת הנחה זו בידו ובעצמו, וממילא כיון שיש בידו לעשות פעולה זו בעצמו יכול לעשות מצד חוק התורה פעולה זאת גם ע"י שליח. משא"כ צד פעולה השנית דע"י חוק השליחות יהיה זרוע וקדקוד של השליח כמו זרוע וקדקוד של המשלח, דלפעולה זו צריכין אנו בהכרח לבוא אל חוק השליחות, דזה לא יצויר בשום אופן דקדקוד וזרוע של השליח יהיה קדקוד וזרוע של המשלח, ואי לאו כח חוק שליחות לא יצויר כלל שהמשלח יהיה עושה פעולה זו בעצמה ולצאת בה מחמת עשיית עצמו, דאף אם היה עושה פעולה זו ממש והיה מניח התפילין על יד וראש השליח, אי לאו חק השליחות אין שום דרך שיהיה יוצא בזה כלל לא המשלח ולא השליח, דהשליח אינו יוצא משום דאין הוא המניח והמשלח אינו יוצא לפי שאין התפילין מונחים על ידו וראשו, וכל פעולות כאלה אשר מוכרחים דוקא להיות רק ע"י חוקי השליחות ואין בהם מקום ואינו בחוק האפשר כלל שהמשלח יהיה יוצא בפעולות אלה כהוויתן ממש בכח עשיית עצמו, אזי בכל פעולות כמו אלה לא מצי משווי שליח, עיי"ש שהאריך.. וזהו ההפרש בין גיטין וקדושין, למשל, לבין חליצה, כי הראשונים הם המקדש והמקודשת או בגירושין המגרש והמגורשת, פועלים את הפועל יוצא, שהמה פועלים את החלות של הקדושין והגירושין שזהו הפועל יוצא, ולא כן בחליצה אע"פ שע"י החליצה היא מותרת לשוק, אבל לא המה הפועלים את הפועל יוצא הזה, ההיתר לשוק, אלא שזהו פעולת התורה שהתורה נותנת את ההיתר.
וראה יד המלך (הל' שלוחין ושותפין פ"א ה"א) שאחר שהביא דברי הקצוה"ח (סי' קפב סק"א) בביאור ענין 'מצוה שבגופו' (וביאר זאת שהכוונה למצוות שהעיקר בהן הוא עשיית הגוף), הקשה על דבריו משליחות לקבלה שאף שאין שם 'עשיה' מכל מקום יש שליחות. וכן הקשה בחקר הלכה (ח"ב, אות שי"ן); חי' הגר"ח מטלז (קידושין מג, א).
ויש אחרונים שכתבו דשליח לקבלה הוא חידוש מיוחד של התורה ד'ידו כידה', וציינו גם לדברי הפנ"י (קידושין מא, א), וראה: שו"ת חבל יעקב (סי' א); לבוש מרדכי (גיטין סי' א); שערי יושר (שער ז פרק ז); שיעורי הגר"ש רוזובסקי (שיעורי הרמי"ם תשל"ד); משאת משה (גיטין סי' כ); בינת ראובן (קידושין סי' לז); ראשי שערים (גיטין סי' ב) ועוד.
ובעיקר הדבר, עיי"ש ביד המלך מה שביאר דברי התוס' רי"ד דודאי כל עשיות הנאמרים במצוות וחוקי תורתינו עיקר שרשן וראשן וראשית הציווי שלהן לכל איש ישראלי אליו בעצמו נאמרו ועליו לקיימן בעצמו, רק דחוק התורה הוא דשלוחו של אדם כמותו, לכן אם עשאו השליח והשליח עשה הדבר בשליחות המשלח חל ענין העשיה על המשלח משום דהוי כמו אם עשאו המשלח בעצמו וכו', משא"כ בשליחות קיום מצוות סוכה ותפילין, כשהשליח מניח תפילין על קדקוד וזרוע עצמו, דאם היינו אומרים בזה דשלוחו של אדם כמותו והמשלח יהיה יוצא בזה ידי חובת הנחת תפילין אשר הוא מחויב להניח על זרועו וקדקדו, הרי על כרחך היינו מוכרחים לומר שני דברים בשליחות הזה דשלוחו כמותו, האחד מצד מעשה ההנחה דמעשה הנחתו של השליח יהיה כאילו הניחם המשלח, ושוב שנית דהזרוע אף קדקוד של השליח יהיה כזרוע וקדקוד של המשלח. והנה בצד פעולה הראשונה של ההנחה שפיר יש מקום לשליחות ומשום דאיהו גופא מצי למיעבד וגם מבלעדי שליחות, ואף אם לא היה חוקי שליחות בתורתינו כלל היה המשלח יכול לעשות פעולת הנחה זו בידו ובעצמו, וממילא כיון שיש בידו לעשות פעולה זו בעצמו יכול לעשות מצד חוק התורה פעולה זאת גם ע"י שליח. משא"כ צד פעולה השנית דע"י חוק השליחות יהיה זרוע וקדקוד של השליח כמו זרוע וקדקוד של המשלח, דלפעולה זו צריכין אנו בהכרח לבוא אל חוק השליחות, דזה לא יצויר בשום אופן דקדקוד וזרוע של השליח יהיה קדקוד וזרוע של המשלח, ואי לאו כח חוק שליחות לא יצויר כלל שהמשלח יהיה עושה פעולה זו בעצמה ולצאת בה מחמת עשיית עצמו, דאף אם היה עושה פעולה זו ממש והיה מניח התפילין על יד וראש השליח, אי לאו חק השליחות אין שום דרך שיהיה יוצא בזה כלל לא המשלח ולא השליח, דהשליח אינו יוצא משום דאין הוא המניח והמשלח אינו יוצא לפי שאין התפילין מונחים על ידו וראשו, וכל פעולות כאלה אשר מוכרחים דוקא להיות רק ע"י חוקי השליחות ואין בהם מקום ואינו בחוק האפשר כלל שהמשלח יהיה יוצא בפעולות אלה כהוויתן ממש בכח עשיית עצמו, אזי בכל פעולות כמו אלה לא מצי משווי שליח, עיי"ש שהאריך.. וזהו ההפרש בין גיטין וקדושין, למשל, לבין חליצה, כי הראשונים הם המקדש והמקודשת או בגירושין המגרש והמגורשת, פועלים את הפועל יוצא, שהמה פועלים את החלות של הקדושין והגירושין שזהו הפועל יוצא, ולא כן בחליצה אע"פ שע"י החליצה היא מותרת לשוק, אבל לא המה הפועלים את הפועל יוצא הזה, ההיתר לשוק, אלא שזהו פעולת התורה שהתורה נותנת את ההיתר.
1
ב׳וזוהי כוונת הירושלמי הידוע22יבמות (פ"א ה"א; פ"ג ה"א) "שמעון בר בא בעי קומי ר' יוחנן מה בין חולץ ומה בין מגרש, אמר ליה את סבור חליצה קנין אינה אלא פטור". וראה מש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה יג אות טז; כח) ומה שנכתב שם בהערות. בהמחלוקת אם חליצה קנין או חליצה פטור, שהכוונה שאין בזה מושג קניני שבעלי הקנין המה פועלים את הקנין אלא דין תורה שבא ע"י מה שהמה פועלים, שזאת אומרת שיש בזה משום פועל ולא משום פעולה מצדם, ואמנם כבר הדגשנו בכמה מקומות את עיקר ההבדל בין גיטין וקידושין לחליצה, מפני שבהראשונים אנו צריכים לגדר מחשבה שזהו מושג של רצון ובחליצה אנו צריכים רק לכוונה, אבל באמת גם ההבדל הזה נובע מההבדל הנ"ל, כי בגיטין וקדושין הבעלי דברים המה הפועלים וע"כ אנו צריכים לרצונם, ולא כן בחליצה, שעצם הפעולה הוא דין התורה אלא שהדין הזה בא ע"י פעולה, אין אנו צריכים בזה רק לכוונה מצדם23ראה לעיל (מדה ג אות לב) שם הביא הגהמ"ח את דברי הגר"ח (הל' יבום וחליצה פ"ד הט"ז) מדוע אין בחליצה חסרון של דבר שבערוה, והוא מבאר שם ג"כ כנ"ל דהטעם דבעינן בעדות גיטין וקידושין עדים לקיומי הוא משום ששם בעינן נמי למחשבה ורצון, ובמקום שלא המעשה פועל אלא המחשבה והרצון, יש לומר בזה דבלי עדים אין כאן רצון החלטי, וזהו גיטין וקידושין. אבל חליצה לא בעינן רצון, והראיה דגם חליצה על תנאי, תנאי בטל ומעשה קיים, אע"ג דאין כאן רצון, ואם כי בעינן בה כוונה, אבל זהו ההבדל בין רצון ובין כוונה, דרצון הוא בחלות הדבר, שהוא דבר בפני עצמו נוסף על המעשה, משא"כ כוונה, שזהו רק אופן של המעשה, כלומר, שיכוון בפעולתו, ועל מעשה לבד לא שייך לומר שהעדים יקיימו את הדבר, ובשביל כך אנו צריכים לעדים בחליצה רק משום ידיעה. עיין שם..
2
ג׳וע"כ מובן מה שבגט כן מועיל שליחות ג"כ אצל האשה, מפני ששמה העיקר הוא הפעולה שבדבר ולא הפועל שבדבר, כי הלא אנו אומרים24גיטין עז, א. "ונתן בידה, אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מנין? תל' לומר 'לה' מכל מקום", כלומר שלא הצורה שהיא פעלה צורת הפעולה מביאה את חלות הגט, אלא הפעולה כשהיא לעצמה, מה שנכנס הגט לרשותה, מביאה את חלות הגירושין.
3
ד׳ואנו רואים ג"כ לדידן דס"ל אין שליח לדבר עבירה וחידוש התורה הוא בשלשה ענינים שכן יש שליח לדבר עבירה וזהו טביחה ומכירה, מעילה ושליחות יד בפקדון, הן כולן עבירות מסוג שכזה שאין העבירה בהפועל שבדבר אלא בהפועל יוצא שבדבר25ואמנם אכתי בעינן לחידוש התורה, דהא גם ברציחה העבירה אינה הפעולה אלא הפועל יוצא ואעפ"כ לדידן אין שליח לדבר עבירה. וראה מה שצויין לעיל (אות ב) שיש אחרונים שכתבו דלדידן דבכה"ת אשלד"ע, מה דבג' דברים אלו יש שליח הכוונה היא שאף שמדין שליחות לא שייך שליח, אפ"ה יש גזה"כ מיוחדת לחייב את המשלח על מעשה השליח., כי הוא חייב ד' וה' לא מפני שהוא טובח, אלא מפני שנעשה טבוח על ידו ונמכר על ידו, וכן ג"כ במעילה מה שהוצא הדבר על ידו מרשות הקדש, וכן בשליחות יד כמובן, ובשביל כך אף אם יעשה הטביחה ע"י חשו"ק באופן שהשחיטה כשירה כששוחטים ואחרים רואים אותם ג"כ יתחייב, וג"כ במעילה ובשליחות יד ג"כ אין הבדל בדבר ואפילו אם יעשו את הדברים ע"י חשו"ק ג"כ המשלחים חייבים כמבואר26ראה לעיל (אות ב) מה שצויין בזה מהמהרי"ט לחלק בין שליחות יד למעילה, ומה שתמהו עליו..
4