המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא ד׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 4
א׳ובספרו של הגאון מוהר"י רוזן בעל "צפנת פענח" יש הרבה דברים הגיוניים במדה זו.
1
ב׳וככה הוא מניח, שגם הדין "אמירה לעכו"ם שבות" נאמר רק בדברים שהעבירה היא בהפעולה ולא בדברים שעבירה היא בהפועל - למשל, אנו מוצאים אמירה לעכו"ם במלאכות בשבת מפני שהעבירה היא בהפעולה, בהמלאכה, מלאכת מחשבת, אכן אע"פ שמוכח מדברי הרמב"ם27עיין בצפנת פענח (דלקמיה) שציין למה שכתב בחלק א (וכוונתו היא למש"כ בריש הל' שבת פ"א ה"א), דלהרמב"ם נמי עיקר איסור טרחא גדולה הוא מן התורה. שגם טרחא גדולה אסור מה"ת משום שביתה כמו שמבואר ברמב"ן על התורה28ויקרא כג, כד., אכן בזה אין איסור של אמירה לעכו"ם29צפנת פענח (הל' תרומות פ"ב ה"י, דף מ ע"א ד"ה והנה לדידן), זה לשונו: וכן נ"מ גבי שבת לפמש"כ בח"א (הל' שבת הנ"ל) דטרחה גדולה לשי' רבינו אסור מה"ת משום מצות שביתה, בזה לא שייך אמירה לעכו"ם דמ"מ הוא שובת, דאין כאן לא פעולה ולא פועל ולא נפעל רק העדר השביתה, ומה שאומר לעכו"ם ליכא עי"ז העדר השביתה.
אך יש שהוכיחו שישנו איסור גם כשהאיסור הוא משום טרחא, ראה משנ"ב (סי' שלג ס"ק יא) שהאיסור לפנות כלים הוא משום טרחא או משום עובדין דחול ומותר רק במקום פסידא, וע"ע משנ"ב (סי' רנב ס"ק לא) שהמג"א הסתפק אם שרי להביא כלים מבית אומן נכרי על ידי גוי, ושהפרמ"ג והתו"ש כתבו הטעם משום עובדין דחול, ואמנם שם בלא"ה יש אחרונים שסוברים דאיסור מראית העין שייך גם כשמביא ע"י עכו"ם. וע"ע משנ"ב (סי' שיג ס"ק נו) להדיא דעובדין דחול שרי ע"י עכו"ם רק במקום פסידא ככל היתר שבות דשבות. וצריך לבאר לפי"ז ספיקו של המג"א מטעם אחר דדלמא לא שייך מראית העין על ידי גוי, אבל אי משום עובדין דחול איכא איסור אמירה לעכו"ם, וכן כתב שם הפרמ"ג (א"א ס"ק יג) שאסור מטעם שליחות (ובהכרח דספיקו של המג"א הוא אם הוי כלל עובדין דחול או מראית העין ע"י עכו"ם, ודו"ק).
אכן באליהו רבא (שם ס"ק יב, צויין בפרמ"ג הנ"ל) כתב להדיא דטרחה ועובדין דחול לא שייך על ידי עכו"ם, ולכאורה היא היא סברת הגהמ"ח שלא שייך איסור אמירה לעכו"ם רק היכא שהפעולה נאסרה, ודו"ק.
והנה עצם הההיתר במקום פסידא, ציין המשנ"ב (סי' שלג שם) למבואר בשו"ע (סי' שז סעיף ה) שיטת הרמב"ם שאמירה לעכו"ם במקום הפסד שרי, ראה שם משנ"ב (ס"ק כב) דדוקא במקום הפסד גדול, ועיין גם סי' שלד סעיף ב שהרשב"א אוסר, ולדברי הגהמ"ח והצפנת פענח יש לומר שכל המחלוקת היא רק בשבות דמוקצה או דמלאכה ולא בשבות דטרחה ועובדין דחול. ומוכח מהמשנ"ב שלא חילק בהכי. ואולי היה מקום לחלק בין 'עובדין דחול' ששם האיסור הוא הפעולה לבין טרחה שהאיסור הוא ה'פועל', אך מהמשנ"ב לענין קופות מוכח דלא חילק בהכי. ובלא"ה הגהמ"ח מרחיב את דבריו גם לאיסור הוצאה וא"כ בודאי שטלטול מוקצה בכלל, ודלא כהנ"ל.
והנה במג"א (סי' שכא סק"ז) כתב שאסור לומר לנכרי להדיח בשר שלא נמלח שיום ג' שלו חל בשבת אף שאין האיסור משום מלאכה (ונפסק גם במשנ"ב שם סק"ח), אך באמת מכאן אין קושיא על הגהמ"ח, דהתם האיסור הוא מטעם הכנה ואיסור זה גם הוא מצד הפעולה, משא"כ היכא שהאיסור הוא רק מצד הטרחה אין איסור אמירה לעכו"ם..
אך יש שהוכיחו שישנו איסור גם כשהאיסור הוא משום טרחא, ראה משנ"ב (סי' שלג ס"ק יא) שהאיסור לפנות כלים הוא משום טרחא או משום עובדין דחול ומותר רק במקום פסידא, וע"ע משנ"ב (סי' רנב ס"ק לא) שהמג"א הסתפק אם שרי להביא כלים מבית אומן נכרי על ידי גוי, ושהפרמ"ג והתו"ש כתבו הטעם משום עובדין דחול, ואמנם שם בלא"ה יש אחרונים שסוברים דאיסור מראית העין שייך גם כשמביא ע"י עכו"ם. וע"ע משנ"ב (סי' שיג ס"ק נו) להדיא דעובדין דחול שרי ע"י עכו"ם רק במקום פסידא ככל היתר שבות דשבות. וצריך לבאר לפי"ז ספיקו של המג"א מטעם אחר דדלמא לא שייך מראית העין על ידי גוי, אבל אי משום עובדין דחול איכא איסור אמירה לעכו"ם, וכן כתב שם הפרמ"ג (א"א ס"ק יג) שאסור מטעם שליחות (ובהכרח דספיקו של המג"א הוא אם הוי כלל עובדין דחול או מראית העין ע"י עכו"ם, ודו"ק).
אכן באליהו רבא (שם ס"ק יב, צויין בפרמ"ג הנ"ל) כתב להדיא דטרחה ועובדין דחול לא שייך על ידי עכו"ם, ולכאורה היא היא סברת הגהמ"ח שלא שייך איסור אמירה לעכו"ם רק היכא שהפעולה נאסרה, ודו"ק.
והנה עצם הההיתר במקום פסידא, ציין המשנ"ב (סי' שלג שם) למבואר בשו"ע (סי' שז סעיף ה) שיטת הרמב"ם שאמירה לעכו"ם במקום הפסד שרי, ראה שם משנ"ב (ס"ק כב) דדוקא במקום הפסד גדול, ועיין גם סי' שלד סעיף ב שהרשב"א אוסר, ולדברי הגהמ"ח והצפנת פענח יש לומר שכל המחלוקת היא רק בשבות דמוקצה או דמלאכה ולא בשבות דטרחה ועובדין דחול. ומוכח מהמשנ"ב שלא חילק בהכי. ואולי היה מקום לחלק בין 'עובדין דחול' ששם האיסור הוא הפעולה לבין טרחה שהאיסור הוא ה'פועל', אך מהמשנ"ב לענין קופות מוכח דלא חילק בהכי. ובלא"ה הגהמ"ח מרחיב את דבריו גם לאיסור הוצאה וא"כ בודאי שטלטול מוקצה בכלל, ודלא כהנ"ל.
והנה במג"א (סי' שכא סק"ז) כתב שאסור לומר לנכרי להדיח בשר שלא נמלח שיום ג' שלו חל בשבת אף שאין האיסור משום מלאכה (ונפסק גם במשנ"ב שם סק"ח), אך באמת מכאן אין קושיא על הגהמ"ח, דהתם האיסור הוא מטעם הכנה ואיסור זה גם הוא מצד הפעולה, משא"כ היכא שהאיסור הוא רק מצד הטרחה אין איסור אמירה לעכו"ם..
2
ג׳והסברא שבזה מובנת היטב, כי האיסור של אמירה לעכו"ם, אם כי אין זה בא כמובן מצד שליחות, ראשית, מפני שאין שליח לדבר עבירה, ושנית מפני שאין שליחות לעכו"ם, אבל השבות שיש בזה הוא מתוך אותו הסוג של שליחות, שאע"פ שהוא, הישראל, לא פעל את העבירה, אבל כיון שע"י האמירה באה הפעולה האסורה יש בזה משום שבות. אכן זה לא שייך רק במקום שהעבירה היא בהפעולה ולא במקום שכל העבירה היא בהפועל, כמו למשל, בהציור של טרחא גדולה, כי ס"ס באמירה כשהיא לעצמה אין בזה משום טורח30ומש"כ הצפנת פענח הנ"ל דאין כאן אפילו 'פועל' רק העדר שביתה, הכונה היא ד'בפועל' עצמו יש לדון באיסור אמירה לעכו"ם, וכדלקמיה..
3
ד׳(אכן במדת "אמצעי ותכלית" הבאנו את דברי האחרונים שסוברים דבכל מלאכת שבת אין העבירה אלא רק מצד האדם שלא שובת, אכן אין הדבר מוכרח ויותר מסתבר לאמר כנ"ל).
4
ה׳ויהיה הבדל בין כל המלאכות של שבת למלאכת הוצאה, שגם הוצאה שכדברי התוס'31שבת ב, א ד"ה פשט. היא "מלאכה גרועה" אין בזה כל כך משום הפעולה שבדבר אלא משום הפועל שבדבר, ומשום כך גם בזה אין כל כך האיסור משום שבות, וזה המכוון מה שאמרו בעירובין (סח, א) "שבות דלית בה מעשה"32כן כתב שם (לעיל מיניה) הצפנת פענח, וגם הוא כתב דאין בזה שבות 'כל כך', וצ"ב הכוונה. והראשונים בסוגיא הנ"ל (וכן בשבת קל, א) נחלקו בגדר 'שבות שאין בה מעשה' אם החילוק הוא בין דאורייתא לדרבנן (ומעשה היינו מלאכה כמו שאנו אומרים ששת ימי המעשה), או דהחילוק הוא בשבות גופא בין כל השבותים דהוו מעשה לאמירה לעכו"ם דלא הוי מעשה. אמנם עיין בריטב"א (עירובין שם) בשם רבינו יונה, שפירש בדרך זו, דכל המלאכות וכן רוב השבותים הוו 'מעשה' משום שיש שינוי בגוף החפץ, משא"כ מלאכת הוצאה אינה שינוי בחפץ ואין בה איסור אמירה לעכו"ם, והן דברי הגהמ"ח. וע"ע שו"ת צפנת פענח החדשות (או"ח סי' טז)..
5
ו׳וכפי שאמרנו, יש הרבה פעמים שנופל הספק במה היא העבירה אם בהפועל שבדבר או בהפעולה שבדבר.
6
ז׳למשל אנו מוצאים מחלוקת של הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהל' כלאים (הלכה ג) שהראשון כתב "ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו זרעים", וכתב ע"ז הראב"ד "אם אמרו בחוצה לארץ יאמרו בא"י? והלא אף המקיים לוקה, ואיך אפשר שלא ינכש אותם ולא ישקה אותם והלא הוא מקיים בידיו? ועוד אמירה לעכו"ם באיסור בעיא דלא איפשיטא ולחומרא". ועי' בכס"מ שאת הקושיא משום מקיים עוד אפשר לתרץ שמיירי דזרע ע"י עובד כוכבים, ואח"כ נתנם במתנה להם, אבל ס"ס הקושיה משום אמירה לעובד כוכבים שבות במקומה עומדת? והקשה עוד הכס"מ מהא דפסק הרמב"ם בפט"ז מהל' איסורי ביאה הי"ג דאסור לישראל לומר לעובד כוכבים לסרס לו בהמות? ויש עוד להעיר מחסימה ששם אנו מוצאים שהרא"ש33בבא מציעא פ"ז סי' ו. מביא בשם הר"א שמותר, והרמב"ם34הל' שכירות פי"ג ה"ג. ס"ל שאסור?
7
ח׳אכן לפ"ז לא כל הדברים בחדא מחתא מחתינהו. ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזורע כלאים היא בזה, אם האיסור הוא משום הפועל מה שהוא זורע, או משום הפעולה משום הזריעה, והרמב"ם ס"ל כהצד הראשון, וממילא אין בזה איסור משום אמירה לעכו"ם, דע"י האמירה באה הזריעה, אבל ס"ס אין בזה משום איזה קשר שהוא לזורע, והראב"ד ס"ל שהאיסור הוא משום זריעה וממילא זה בכלל איסור של אמירה לעכו"ם35וכ"ה בצ"פ הנ"ל (ובהשמטות שם נו, ב). ולכאורה צ"ע דמעצם האיסור של קיום כלאים מוכח שאין האיסור ב'פועל' לבד, ומשמעות דברי הרמב"ם והכס"מ (שם) שאיסור קיום כלאים הוא דאורייתא אלא שאין לוקין עליו (וכ"ד הלבוש והט"ז יו"ד סי' רצז), אך עיין תורת זרעים (מסכת כלאים פ"ב מ"א) שלדעת הרמב"ם איסור כלאים הוא רק דרבנן, כדעת התוס' ועוד ראשונים (ב"ק פא, ב), וע"ע צ"פ (הל' כלאים שם). וביותר, שאיסור קיום אינו רק בפעולה גרידא אלא גם ב'פועל יוצא' שבו דהיינו מה שהוא זרוע בשדהו, וא"כ, כיון שיש איסור בקיום כלאים פשיטא שהאמירה לעכו"ם אסורה. ועמד ע"ז הגהמ"ח לקמיה, עיין שם בהערות..
8
ט׳ולענין סירוס וחסימה ס"ל להרמב"ם ג"כ שהאיסור הוא משום הפעולה, ולאו דוקא משום הפועל, וממילא שייך על זה בודאי להגיד אמירה לעכו"ם שבות.
9
י׳והנה לשון הרמב"ם שם לענין כלאים הוא: "ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע זרעים, ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו ואם קימן אינו לוקה". ונראה שבזה נבין הנימוק שתפס, כי אין האיסור בזריעת כלאים מצד הפעולה, אלא מצד הפועל כנ"ל, כי בהפעולה הלא יש איסור אחר, איסור חל של מקיים כלאים, וע"כ איסור זריעת כלאים לחוד ואיסור מקיים כלאים לחוד, ובאיסור זריעה האיסור הוא מצד הפועל, וממילא לא שייך בזה איסור אמירה לעכו"ם כנ"ל36דברי הגהמ"ח צריכים עיון, מנלן שני גדרי איסור אלו, הלא הכל הוא לאו אחד, ונהי שאם איסור זה הוא דאורייתא הוא נלמד מלשון הכתוב 'שדך כלאים לא' (ובריטב"א קידושין לט, ב הביא דרשא אחריתי ממה דנאמר ב"פ 'לא תזרע', וכתב שהוא רק בכלאי הכרם), עכ"פ מסברא נראה שגדר האיסור הוא אחד, ראה גם צ"פ (הל' כלאים שם) דגדר איסור מקיים כלאים שההסכמה לכלאים הוא כמו זריעתם. ואף אי נימא שהאיסור הוא דרבנן עדיין תקשי, דהא בפשוטו אין הוא אלא הרחבה של האיסור כלאים דאורייתא, ורק אי נימא שהאיסור דרבנן הוא רק משום מראית העין או חשד כמש"כ הראשונים בב"ק (שם) אתי שפיר שאיסור זה הוא על ה'פועל יוצא', אך בדעת הרמב"ם צ"ע לומר כן, עיין תורת זרעים (שם) שמפרש לדברי הרמב"ם שהוא הרחבה של האיסור דאורייתא, והדק"ל.
והנה בריטב"א (שם) כתב שהאיסור רק בכלאי הכרם, ובחזו"א (כלאים סי' ב סק"ט) כתב בדעתו שה"ה בכלאי זרעים (ועיין מה שתמה בדרך אמונה על הרמב"ם שם ומש"כ ליישב), וע"ע בר"ש מכת"י (כלאים פ"ח מ"א) שאיסור קיום לא שייך היכא שכבר 'נתאחו' ונעשו בגוף אחד, וסברא שונה קצת איכא נמי בשו"ת דברי חיים (יו"ד סי' ס) דיסוד איסור קיום הוא במה שממשיך את התערובת, אך כל זה בכלאי הכרם וכלאי זרעים שהתורה אסרה תערובת משא"כ באילנות שהאיסור הוא רק בהרכבה ושם לא שייך להמשיך את האיסור. והיינו שבאילנות לא שייך לדון מצד ה'פועל יוצא' וע"כ אין איסור בקיום. וא"כ אף אי נימא שבכלאי אילנות האיסור הוא ב'פועל' (וגם בזה היה מקום לדון שהאיסור הוא ב'פעולה'), אך עכ"פ באיסור כלאי זרעים וכלאי הכרם גם אי נימא שהוא איסור נפרד ורק מצד ה'פועל', אך בודאי שיש איסור 'קיום' בעצם פעולת הזריעה עצמה ושייך על זה אמירה לעכו"ם.
מאידך, יסוד ומקור לדברי הגהמ"ח יש למצוא במה שדקדק הצ"פ (בהל' מאכלות אסורות פ"ט ה"א) בתו"ד שם בגדר איסור ההנאה מכלאים, שכתב שם שיש חילוק בין זורע כלאים שאסור אפילו אם זורע דבר שאין דרכו לזרוע, לבין איסור קיום כלאים שאינו אסור אלא בדבר שדרכו בכך, ולדברי הגהמ"ח החילוק מובן היטב, שהאיסור בזריעה הוא ה'פועל' ובזה אין חילוק ברגילות, משא"כ בקיום כלאים שהאיסור הוא ב'פועל יוצא' ודבר שאין רגילים לקיימו יש ריעותא בפועל יוצא הנ"ל, ודו"ק.
ובלא דברי הגהמ"ח היה מקום לחלק בין שדה עכו"ם לשדה ישראל, דבשדה ישראל איה"נ שהאיסור הוא ב'פעולה' וב'פועל יוצא' דהיינו בזריעה ובקיום, ואיה"נ דבכה"ג תהיה אסורה אמירה לעכו"ם, וכפי אשר באמת סבירא להו להרבה אחרונים, ראה: שו"ת רדב"ז (אלף תקס"ד); ביאור הגר"א (סי' רצז סק"ז), שמפרשים מה שכתב הרמב"ם שמותר לזרוע 'לו' כלאים היינו לצורך ישראל אבל בודאי מיירי רק בשדה עכו"ם, ע"ע מקדש דוד (כלאים סי' א), ורק בכה"ג סבירא להו להרמב"ם שהאיסור הוא רק על ה'פועל' ולא על ה'פעולה' והאמירה לעכו"ם מותרת. ואולם פשטות לשונו של הכסף משנה שציין הגהמ"ח משמע שהרמב"ם מיירי אף בשדה ישראל..
והנה בריטב"א (שם) כתב שהאיסור רק בכלאי הכרם, ובחזו"א (כלאים סי' ב סק"ט) כתב בדעתו שה"ה בכלאי זרעים (ועיין מה שתמה בדרך אמונה על הרמב"ם שם ומש"כ ליישב), וע"ע בר"ש מכת"י (כלאים פ"ח מ"א) שאיסור קיום לא שייך היכא שכבר 'נתאחו' ונעשו בגוף אחד, וסברא שונה קצת איכא נמי בשו"ת דברי חיים (יו"ד סי' ס) דיסוד איסור קיום הוא במה שממשיך את התערובת, אך כל זה בכלאי הכרם וכלאי זרעים שהתורה אסרה תערובת משא"כ באילנות שהאיסור הוא רק בהרכבה ושם לא שייך להמשיך את האיסור. והיינו שבאילנות לא שייך לדון מצד ה'פועל יוצא' וע"כ אין איסור בקיום. וא"כ אף אי נימא שבכלאי אילנות האיסור הוא ב'פועל' (וגם בזה היה מקום לדון שהאיסור הוא ב'פעולה'), אך עכ"פ באיסור כלאי זרעים וכלאי הכרם גם אי נימא שהוא איסור נפרד ורק מצד ה'פועל', אך בודאי שיש איסור 'קיום' בעצם פעולת הזריעה עצמה ושייך על זה אמירה לעכו"ם.
מאידך, יסוד ומקור לדברי הגהמ"ח יש למצוא במה שדקדק הצ"פ (בהל' מאכלות אסורות פ"ט ה"א) בתו"ד שם בגדר איסור ההנאה מכלאים, שכתב שם שיש חילוק בין זורע כלאים שאסור אפילו אם זורע דבר שאין דרכו לזרוע, לבין איסור קיום כלאים שאינו אסור אלא בדבר שדרכו בכך, ולדברי הגהמ"ח החילוק מובן היטב, שהאיסור בזריעה הוא ה'פועל' ובזה אין חילוק ברגילות, משא"כ בקיום כלאים שהאיסור הוא ב'פועל יוצא' ודבר שאין רגילים לקיימו יש ריעותא בפועל יוצא הנ"ל, ודו"ק.
ובלא דברי הגהמ"ח היה מקום לחלק בין שדה עכו"ם לשדה ישראל, דבשדה ישראל איה"נ שהאיסור הוא ב'פעולה' וב'פועל יוצא' דהיינו בזריעה ובקיום, ואיה"נ דבכה"ג תהיה אסורה אמירה לעכו"ם, וכפי אשר באמת סבירא להו להרבה אחרונים, ראה: שו"ת רדב"ז (אלף תקס"ד); ביאור הגר"א (סי' רצז סק"ז), שמפרשים מה שכתב הרמב"ם שמותר לזרוע 'לו' כלאים היינו לצורך ישראל אבל בודאי מיירי רק בשדה עכו"ם, ע"ע מקדש דוד (כלאים סי' א), ורק בכה"ג סבירא להו להרמב"ם שהאיסור הוא רק על ה'פועל' ולא על ה'פעולה' והאמירה לעכו"ם מותרת. ואולם פשטות לשונו של הכסף משנה שציין הגהמ"ח משמע שהרמב"ם מיירי אף בשדה ישראל..
10