המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא י״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 12
א׳78חסרה האות יא וכבר העיר על כך הגהמ"ח ב'תוכן הענינים'. וכאמור לעיל, במהדורה זו תוקן החסרון.והנה אנו מוצאים באיזה מקומות שאנו ממעטינן שליחות מגזרת הכתוב, כגון לענין סמיכה שאנו אומרים "ידו ולא שלוחו" כמבואר במנחות (צג, א), או לענין קריאת הב"ד בחליצה שאנו אומרים "וקראו לו ולא שלוחם" (יבמות קא, ב), וכן גבי עגלה ערופה נמי דרשינן "ויצאו" הם ולא שלוחם, ובנדרים (עב, ב) יש מחלוקת לענין הפרת נדרים שר' יאשיה ממעט מדכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו, שאי אפשר להפר ע"י שליח, ור' יונתן שואל על זה "מצינו בכל התורה ששלוחו של אדם כמותו"?
1
ב׳אנו צריכים באמת למצוא איזו הגדרה בזה שתמיד אנו אומרים שלוחו של אדם כמותו ונחשב השליח כמו המשלח עצמו, ומדוע באלה המקומות הנ"ל אנו ממעטים את השליח, ומדוע לא שואל ר' יונתן בכל המקומות הנ"ל את השאלה: "מצינו בכל התורה ששליחו של אדם כמותו".
2
ג׳ועי' בתוס' יבמות (קא, ב ד"ה וקראו) שבאמת עמדו על זה ושאלו: "תימה אדילפינן בפ"ב דקדושין (מא, א) דשלוחו של אדם כמותו, אדרבא נילף מהכא דאין שלוחו של אדם כמותו"79ובערכין (ב, א) הקשו להיפוך אמאי לא נילף מהכא דמהני שליחות מדאצטריך קרא למעטינהו.?
3
ד׳אך לפ"ז אפשר למצוא בכל אלה הדברים הגדרה אחת, הגדרה שבכל אלו הדברים אין כאן פעולה אלא פועל. כי הסמיכה כשהיא לעצמה אינה מביאה לשום פעולה, וכן הקריאה בחליצה והיציאה בעגלה ערופה, שאין בכל אלו הדברים שום פועל יוצא, אלא רק מצוה לפעול לבד80הגדרת הגהמ"ח צריכה עיון, שאם כוונתו ב'פועל יוצא' הוא ל'חלות' מסויימת, הנה בתנופה ג"כ אין חלות והתנופה כמו הסמיכה נחשבת רק כשיירי מצוה (ראה סוכה לח, א ורש"י שם) ואעפ"כ דעת רבים דמהני ביה שליחות, ראה סוטה (יד, א) דאשה גדמת שני כהנים מניפים על ידה. וע"ע מנחת חינוך (מצוה קמא) שדן בזה. ואפשר דהוא דין מסויים בכהנים שיכולים להניף ואין זה מגדרי שליחות, וכן יש לדייק מדברי רש"י ורבינו גרשום (מנחות סא, א), אך עיין פסקי רי"ד שם שמפורש שגם קרוב ובעל יכולים להניף עבור אשה, וע"ע שפת אמת וקרן אורה (מנחות שם).
ובעיקר החילוק, עיין הר צבי עה"ת (ויקרא ג, ב) שדן מכח חילוק זה להיפך, דבכה"ג שאין 'חלות' יהני שליחות גם בעכו"ם, דלא שייך 'אינו בתורת' רק כשהוא פועל חלות.
עוד יש להעיר, דלפי"ד הגהמ"ח הרי שכל אלו הם כמו כל מצוות שבגופו שסברא פשוטה היא שלא יהני שליחות ומ"ט בעינן פסוק על אלו הדברים טפי ממצות מצה סוכה ולולב ועוד דלא בעי פסוק מצד הסברא הנ"ל. ובאמת כן הקשה בעולת שלמה (מנחות צג, א), ועיין חמדת דניאל שם שבתחילה כתב לחלק בין מצוה ודין הטעון את גופו של המשלח דלא מהני שליחות ועל כן אם בסמיכה היה מהני גם בלא חציצה היינו אומרים דבעינן 'כחו' ולא 'ידו', וממה שאמרה תורה 'ידו' ידעינן דבעינן לגוף המשלח, אלא שהגהמ"ח כבר שלל לעיל את ההגדרה הזו כמות שהיא. אכן בהמשך דבריו כתב החמדת דניאל סברא נוספת הדומה לדברי הגהמ"ח כאן, זה לשונו: דבפעולה יבשתא בלא שום חלות לא בעינן דיני שליחות כלל כאשר כבר ביארנו זה במקום אחר שדיני שליחות לא בעינן אלא במידי דיש בדבר איזו חלות כמו מקח וממכר וכיוצא, אבל לא בפעולה יבשתא והדברים ארוכים. וה"נ גבי סמיכה כיון דאין בפעולה שום חלות רק עשיית מעשה המצוה בעלמא לא בעינן שיהא בדנפשיה, עיין שם בהרחבה.
ובחזון יחקאל (מנחות פ"י ה"ד) כתב שהחילוק בין תנופה לסמיכה הוא, שתנופה הוא דין ב'קרבן' וכל כי האי איכא שליחות, משא"כ סמיכה היא דין בבעלים ושוב הוי מצוה שבגופו ולא מהני שליחות. ואולי זה גופא כוונת הגהמ"ח דכל שהוא דין ב'קרבן' ממילא ישנו 'פועל יוצא' והוא הדין המסויים שנתקיים בהקרבן, שאף שאינו מעכב את הכפרה מכל מקום יש חילוק בין 'קרבן מונף' לקרבן שלא נעשתה בו תנופה, משא"כ הסמיכה אינה אלא 'פעולת הבעלים' ולא נשתנה כלום (לא בקרבן וגם לא בבעלים) בין קודם סמיכה לבין אחר סמיכה, אלא שנתקיימה המצוה, ועל זה אין שליחות.
ולפי"ז אפשר ליישב גם את ההערה השניה, דעיין שם בחזון יחזקאל שכתב דלולי הפסוק היינו אומרים שגם סמיכה היא דין בקרבן וזה גופא חידש הפסוק שמיעט סמיכה משליחות (ומכח זה סברה הגמ' לומר דשחיטה בכלל סמיכה ולא יהני שליחות על זה), ולפי זה יש לומר דה"ה להנך שבלא פסוק היינו אומרים שהוא דין במעשה החליצה ובכפרת העגלה, וקמ"ל דהוא מצוה דרמיא על הפעולה גרידא, ודו"ק..
ובעיקר החילוק, עיין הר צבי עה"ת (ויקרא ג, ב) שדן מכח חילוק זה להיפך, דבכה"ג שאין 'חלות' יהני שליחות גם בעכו"ם, דלא שייך 'אינו בתורת' רק כשהוא פועל חלות.
עוד יש להעיר, דלפי"ד הגהמ"ח הרי שכל אלו הם כמו כל מצוות שבגופו שסברא פשוטה היא שלא יהני שליחות ומ"ט בעינן פסוק על אלו הדברים טפי ממצות מצה סוכה ולולב ועוד דלא בעי פסוק מצד הסברא הנ"ל. ובאמת כן הקשה בעולת שלמה (מנחות צג, א), ועיין חמדת דניאל שם שבתחילה כתב לחלק בין מצוה ודין הטעון את גופו של המשלח דלא מהני שליחות ועל כן אם בסמיכה היה מהני גם בלא חציצה היינו אומרים דבעינן 'כחו' ולא 'ידו', וממה שאמרה תורה 'ידו' ידעינן דבעינן לגוף המשלח, אלא שהגהמ"ח כבר שלל לעיל את ההגדרה הזו כמות שהיא. אכן בהמשך דבריו כתב החמדת דניאל סברא נוספת הדומה לדברי הגהמ"ח כאן, זה לשונו: דבפעולה יבשתא בלא שום חלות לא בעינן דיני שליחות כלל כאשר כבר ביארנו זה במקום אחר שדיני שליחות לא בעינן אלא במידי דיש בדבר איזו חלות כמו מקח וממכר וכיוצא, אבל לא בפעולה יבשתא והדברים ארוכים. וה"נ גבי סמיכה כיון דאין בפעולה שום חלות רק עשיית מעשה המצוה בעלמא לא בעינן שיהא בדנפשיה, עיין שם בהרחבה.
ובחזון יחקאל (מנחות פ"י ה"ד) כתב שהחילוק בין תנופה לסמיכה הוא, שתנופה הוא דין ב'קרבן' וכל כי האי איכא שליחות, משא"כ סמיכה היא דין בבעלים ושוב הוי מצוה שבגופו ולא מהני שליחות. ואולי זה גופא כוונת הגהמ"ח דכל שהוא דין ב'קרבן' ממילא ישנו 'פועל יוצא' והוא הדין המסויים שנתקיים בהקרבן, שאף שאינו מעכב את הכפרה מכל מקום יש חילוק בין 'קרבן מונף' לקרבן שלא נעשתה בו תנופה, משא"כ הסמיכה אינה אלא 'פעולת הבעלים' ולא נשתנה כלום (לא בקרבן וגם לא בבעלים) בין קודם סמיכה לבין אחר סמיכה, אלא שנתקיימה המצוה, ועל זה אין שליחות.
ולפי"ז אפשר ליישב גם את ההערה השניה, דעיין שם בחזון יחזקאל שכתב דלולי הפסוק היינו אומרים שגם סמיכה היא דין בקרבן וזה גופא חידש הפסוק שמיעט סמיכה משליחות (ומכח זה סברה הגמ' לומר דשחיטה בכלל סמיכה ולא יהני שליחות על זה), ולפי זה יש לומר דה"ה להנך שבלא פסוק היינו אומרים שהוא דין במעשה החליצה ובכפרת העגלה, וקמ"ל דהוא מצוה דרמיא על הפעולה גרידא, ודו"ק..
4
ה׳ואפשר עוד לנמק מה שלא שייך שליחות בעגלה ערופה ובקריאת החליצה, כי בכל מקום בשליחות הוא כשהחלות של הדבר הוא בעד המשלח, לא כן בכל אלו הדברים, בעגלה ערופה, בקריאת החליצה, ששם לא הב"ד המה בעלי החלות, כי גם בעגלה ערופה אין הכפרה בשביל הב"ד לבד אלא בשביל כל ישראל, ובחליצה הוא מובן מאליו, שהב"ד ממלאים רק תפקיד של ב"ד, אבל לא תפקיד של בעלי הדברים. וכמו שאי אפשר לכהנים לעשות שליח לאיזה זר שיעבוד עבודה בשבילם81הוכחה זו הביא הצפנת פענח בתשובה (בספר חיי עולם נטע סי' פה והובא בשו"ת החדשות סי' לו, ועיי"ש היטב גם בסי' לז) ליסוד שלו שלא שייך שליחות רק ב'פעולה' ולא ב'פועל' והפועל הוא עצם ולא שייך בו שליחות (והיא בדומה להגדרת הגהמ"ח לעיל אות ב עיין שם), וזה לשונו: וכמו דאי אפשר לכהן למנות שליח ישראל שיקריב קרבנות משום דהעיקר הוא הכהונה שזה עצם. ובספר חיי עולם (שם) העיר המגיה שלא הבין דברי הצ"פ, ועוד שם (בסי' פו) תמה נמי דהא כהן יוכל להיות שליח דחבריה, והוסיף שם דלא מצא דכהן שזכה בגורל לא יוכל למנות כהן אחר כשליחו. ושם (בסי' פז) השיב לו אחיו דבעיקרא דמילתא בודאי הצדק עמו וגמ' מפורשת בב"ק (קי, א) דכהן יכול לעשות שליח (עיי"ש דזוכה עי"ז בעור העולה מדין כהן המקריב, ועיין פלוגתת הרמב"ם והראב"ד הל' כלהמ"ק פ"ד ה"ז), רק כוונת הצ"פ היא כך, דיש ב' מיני שליחות, היכא דהשליח רק מכחו של המשלח קאתי ומצד עצמו אין לו שייכות לדבר, ויש שליחות שאין זה שליחות ממש מפני שהשליח מצד עצמו ג"כ יש לו איזה יחס, וכמו באח גדול הממנה את אחיו לחלוץ שאין זה שליחות והוא ענין דומה להכלל של 'מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה', והכי נמי בעבודת הכהן אין זה ענין שליחות ממש, עיי"ש. ונראה בהבנת דבריו, דכל כה"ג לולי כחו של השליח לא היה יכול לפעול עבור המשלח, נמצא שעיקר הדבר מיוחס אל השליח, ועבודת השליח היא אלא שנזקפת עבור המשלח (ונראה פשוט דבכה"ג רק השליח יוכל לפגל ולחשוב מחשבת לשמה ודו"ק), ולא דמי לכל שליחות בעלמא שאין לשליח דבר עם הפעולה והכל מיוחס למשלח. ולפי"ז ישראל מופקע משליחות לא רק בתורת 'לא מצי עביד' אלא שהוא מופקע לגמרי ממציאות עבודת הקרבן, ודו"ק.
עוד בהוכחה זו דכהן הממנה ישראל, ראה קובץ הערות (סי' עו סק"ז) דיש ב' מיני שליחות: א. היכא דבלא השליחות אין המעשה כלום. ב. היכא דלגוף המעשה א"צ שליחות וכו', וכמו דכהן לא מצי משוי שליח לזר לעבוד שיהיה ככהן דזה הוי מידי דממילא וכו', עיין שם. וגם על דבריו יש להקשות דהא יכול לעשות שליח כהן אף דהוי מידי דממילא, וצ"ל כדלעיל, וע"ע להלן אות יח., ככה ג"כ אי אפשר לב"ד לעשות שלוחים לאלה שאינם בכלל ב"ד82אף דמצינו 'שליח בית דין', נראה לומר דהיינו דוקא במקום שהבית דין מצווים בדבר והפעולה נעשית עבור בית הדין, לא כן במצוות אלו שהפעולה נעשית עבור אנשי העיר בעגלה ערופה או היבמים בחליצה, אלא שגזה"כ ש'בית דין' יעשה פעולה מסויימת ועל זה לא שייך שליחות. ועיין אבי עזרי (הל' יבום וחליצה פ"ד ה"א) שכתב גם הוא בדרך זו, והוסיף עוד דקריאת הבית דין הוא בשביל לתת לו עצה הוגנת (כמבואר ברמב"ם שם) וא"כ הוא דין דוקא מצד הבית דין ולא שייך שליחות על זה (ועיי"ש בהמשך דבריו שחידוש הכתוב הוא שצריך עצת בית דין בדוקא ולא עצה של איש אחר. ולפי"ז יש לדון אם בשביל העצה בעינן דוקא שהוא יהיה לפניהם או שאפשר ששליח יביא את דברי היבם והיבמה ויחזיר את עצת הב"ד להם), ובזה יישב האבי עזרי הנ"ל קושית הבית מאיר (אה"ע סי' קסו) בהא דהשמיטו הרמב"ם והרי"ף דין זה דהם ולא שלוחם, ולהנ"ל אתי שפיר דמה שאתמעט שלוחים אינו משום דהכא חדשה התורה דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו אלא משום שהוא דין בבית דין דוקא וכנ"ל, וכיון שכתבו הרמב"ם והשו"ע דין זה דנתינת עצה תו לא שייך שליחות וא"צ לכתוב דין זה. וממילא מיושבות גם קושיות התוס' ביבמות (קא, א) ובערכין (ב, א) הנ"ל, משום דלא שייך למילף מהכא לשליחות כיון שאינו מיעוט מפרשת שליחות. ועיין שם גם לגבי עגלה ערופה דהוא דין שנתחדש דבעינן מדידת בית דין בדוקא ולא שייך ע"ז שליחות, ועיי"ש גם לגבי סמיכה. ושם דלענין הפרה איה"נ שהיה אפשר ללמוד ולזה גופא בעינן קרא..
עוד בהוכחה זו דכהן הממנה ישראל, ראה קובץ הערות (סי' עו סק"ז) דיש ב' מיני שליחות: א. היכא דבלא השליחות אין המעשה כלום. ב. היכא דלגוף המעשה א"צ שליחות וכו', וכמו דכהן לא מצי משוי שליח לזר לעבוד שיהיה ככהן דזה הוי מידי דממילא וכו', עיין שם. וגם על דבריו יש להקשות דהא יכול לעשות שליח כהן אף דהוי מידי דממילא, וצ"ל כדלעיל, וע"ע להלן אות יח., ככה ג"כ אי אפשר לב"ד לעשות שלוחים לאלה שאינם בכלל ב"ד82אף דמצינו 'שליח בית דין', נראה לומר דהיינו דוקא במקום שהבית דין מצווים בדבר והפעולה נעשית עבור בית הדין, לא כן במצוות אלו שהפעולה נעשית עבור אנשי העיר בעגלה ערופה או היבמים בחליצה, אלא שגזה"כ ש'בית דין' יעשה פעולה מסויימת ועל זה לא שייך שליחות. ועיין אבי עזרי (הל' יבום וחליצה פ"ד ה"א) שכתב גם הוא בדרך זו, והוסיף עוד דקריאת הבית דין הוא בשביל לתת לו עצה הוגנת (כמבואר ברמב"ם שם) וא"כ הוא דין דוקא מצד הבית דין ולא שייך שליחות על זה (ועיי"ש בהמשך דבריו שחידוש הכתוב הוא שצריך עצת בית דין בדוקא ולא עצה של איש אחר. ולפי"ז יש לדון אם בשביל העצה בעינן דוקא שהוא יהיה לפניהם או שאפשר ששליח יביא את דברי היבם והיבמה ויחזיר את עצת הב"ד להם), ובזה יישב האבי עזרי הנ"ל קושית הבית מאיר (אה"ע סי' קסו) בהא דהשמיטו הרמב"ם והרי"ף דין זה דהם ולא שלוחם, ולהנ"ל אתי שפיר דמה שאתמעט שלוחים אינו משום דהכא חדשה התורה דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו אלא משום שהוא דין בבית דין דוקא וכנ"ל, וכיון שכתבו הרמב"ם והשו"ע דין זה דנתינת עצה תו לא שייך שליחות וא"צ לכתוב דין זה. וממילא מיושבות גם קושיות התוס' ביבמות (קא, א) ובערכין (ב, א) הנ"ל, משום דלא שייך למילף מהכא לשליחות כיון שאינו מיעוט מפרשת שליחות. ועיין שם גם לגבי עגלה ערופה דהוא דין שנתחדש דבעינן מדידת בית דין בדוקא ולא שייך ע"ז שליחות, ועיי"ש גם לגבי סמיכה. ושם דלענין הפרה איה"נ שהיה אפשר ללמוד ולזה גופא בעינן קרא..
5