המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא ל״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 35
א׳ואותה המחלוקת היא ג"כ בהגרסא של המשנא הראשונה בב"ק אם גרסינן "וממונך ושמירתן עליך" או רק "ושמירתן עליך". אלה שלא גורסים, טעמם ונמוקם עמם, מאחרי שבור אינו ממונו184ראה מה שצויין לעיל (אות לד) שהתוס' לא גרסו כן, ושם התבאר כי הוא להיפך, שהתוס' לשיטתם שהמחייב הוא שמירה - לא גרס 'ממונך' כיון שהמחייב אינו 'ממונו'. אלא שיש הבדל בזה, כי התוספות לא נתנו טעם למה שלא גרסו 'ממונך' (רק הוכיחו כן ממבעה זה אדם) ואפשר לומר שהוא טעם כללי בכל המשנה שאין המחייב משום ממונו. משא"כ הרשב"א דלקמיה נתן טעם דבבור לא שייך טעם זה, וא"כ כאן ניתן לומר להיפך, דאף שבכל דבר המחייב הוא 'ממונו', בבור המחייב הוא רק גזירת הכתוב (ועיין מאירי). וע"ע בשטמ"ק שצירף לסברא זו גם ההיכי תמצי דאש למ"ד אשו משום חציו.. אכן הרשב"א כתב ששפיר גרסינן "וממונך" מכיון ש"עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו", כי הרשב"א סבור שהחידוש בבור הוא בהסבה, שאע"פ שאינו ממונו נחשב לממונו, ובכן הכל בכלל "ממונך". ואלה שלא גורסים סוברים דהחידוש הוא שמחויב לשמור אע"פ שאינו ממונו, א"כ אי אפשר להגיד "ממונך ושמירתן עליך", שנראה שרק מה שהוא ממונו גורם לחיוב שמירה, בעוד שאנו רואים מבור שהוא מחוייב לשמור גם דבר שאינו ממונו. ועי' בנמ"י שכתב ועל שמירתן עליך "שנתחייב בשמירתן מחמת שהם ממונו", ונראה שסובר שהחיוב הוא מצד הפועל, מצד אי השמירה כנ"ל185וביותר מוכח כן מהמשך הנמוקי יוסף (א, א מדה"ר) שנתחייבת בשמירתן מחמת שהם ממונך או שנמסרות לך לשמרן או שעשית בהם מעשה שחייבך בשמירתן. הרי שאין צריך 'ממונו' אלא כהיכי תמצי לחייבו בשמירתן. הן אמת שלמרות זאת כותב הנמוקי יוסף דבור ואש מקרי ממונו, אש כדלקמן (ויש לדון למ"ד אשו משום חציו ואכמ"ל דהא אכתי לכו"ע אשו נמי מטעם ממונו, ואכמ"ל בגדר שלהבת אי מקרי ממונו), ובור דהכתוב קרייה 'בעל הבור', ויתבאר היטב להגדרת הגהמ"ח שהנמוק"י מחייב מטעם אי שמירה, שלענין זה אין צריך גדרי 'בעלות' של כל התורה ודי במה שנחשב כבעלים על המזיק והוא מה שכינתה אותו התורה 'בעל הבור' וכמש"כ רש"י עה"ת (שמות כא, לד) בעל הבור - בעל התקלה..
1
ב׳וגם המחלוקת של הראשונים186ראה ב"ק (לא, א) ורש"י ותוספות שם בשם ר"ח. וע"ע בעל המאור (טו, א מדה"ר) דלמ"ד נתקל פושע חשיב אדם המזיק ולמ"ד לאו פושע מקרי בור, והרמב"ן (במלחמות שם) פליג וסובר דלאו בור הוא ולאו אדם המזיק הוא, דלא מצינו בור המזיק בהילוכו וגם לאו אדם המזיק הוא, דהקרקע היא שהזיקתו והוי כמקל ביד השובר, אלא דאם נתקל פושע חשיב 'אש' המהלכת ברוח מצויה ואי לאו פושע הוי כמו רוח שאינה מצויה לגבי האש. ציינם הגהמ"ח להלן (אות מ), עיין שם מה שנכתב. וע"ע קובץ שיטות קמאי (ב"ק לא, א) שיטות ראשונים נוספים בזה. בפ' המניח בהא דנתקל פושע אם יש בזה חיוב מטעם אדם המזיק, או שהחיוב הוא מטעם בור, נמי תלויה בזה, דאם החיוב בבור הוא מטעם דע"י חידוש התורה נחשב הבור לממונו, הנה כמובן זה לא שייך באדם גופו, דאי אפשר לעשות את האדם גופא לממונו של האדם, וממילא אי אפשר לבוא בנתקל פושע מטעם בור187לכאורה בכה"ג אין צריך כלל לעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו, ואדרבה לעולם אינו יוצא מרשותו. וכעין משל ודוגמה דברי רש"י (ב"ק סח, ב) הגונב נפש ומכרו אין כאן יאוש שאין אדם מתייאש על עצמו. ואמנם היה מקום לומר דלא שייך לחייבו מתורת 'ממונו' דאין האדם בגדר 'ממון', ואולי זוהי כוונת הגהמ"ח דלזה גם לא מהני עשאן הכתוב ברשותו, כי התורה רק מחשיבה ממון 'שאינו ברשותו' - 'כאילו הוא ברשותו', אבל אינה מחשיבה מה 'שאינו ממון' - 'כאילו הוא ממון'. אך יש לדחות סברא זו, שהרי ר' אלעזר במאמרו כלל שני דברים, האחד בור ברשות הרבים, והשני חמץ בפסח, ובעוד שבבור ברשות הרבים החסרון הוא ב'רשות' הרי שבחמץ בפסח החסרון הוא ב'ממון', לא מבעיא למ"ד שאיסורי הנאה 'אינם שלו' אלא גם למ"ד שהם 'אינם ברשותו', מכל מקום הוא גריעות ב'חפצא' של הממון ולא בקנין ובבעלות, בשונה מ'בור' שם הריעותא היא בבעלות, ויש לפלפל בזה, וצ"ת., וע"כ דמטעם אדם המזיק הוא, אבל אם נימא דהחדוש בבור הוא שהוא מחוייב לשומרו, הנה זה שייך ג"כ בנתקל פושע, דהיה עליו לשמור את עצמו שלא יזיק, ושייך גם בזה המושג בור, כנ"ל188באחרונים דנו בענין עשית בור באונס, אם יש על זה את גדרי השמירה של 'אדם המזיק', ראה: רשב"א (ב"ק כח, ב) דנתקל פושע הוי אונס כעין אבידה ולכן אם נפל בבור חייב בעל הבור בנזקו (אע"פ שהוא עצמו חייב על נזקי אחרים שבגופו מדין כרית בור), ומזה הוכיחו האחרונים דעשית בור באונס מקרי אדם המזיק, ודנו בגדרי השמירה או אי השמירה המחייבת בכרית בור, עיין בזה בנודע ביהודה (אבן העזר קמא סי' עח אות יג) שאדם מועד לעולם וחייב על כרית בור בשוגג, וראה דברי יחזקאל (סי' נ אות ו) מה שהוציא מדברי הרשב"א הנ"ל, ומש"כ בברכת שמואל (סי' י אות ה) בשיטת הנודע ביהודה, וע"ע דבר אברהם (ח"א סי' כ אות יד), דעשית בור הוא כפי גדרי 'אדם המזיק'. מאידך, ראה מש"כ הגר"ח הלוי (הל' שכירות פ"ג ה"ב) דרק אדם המזיק חייב באונס אבל בכרית בור אינו חייב באונס, והוכיח כן מדין אש שנתלבתה ברוח שאינה מצויה. וראה עוד להלן (אות מ-מא) מש"כ הגהמ"ח בסוגית נתקל פושע, ואכמ"ל..
2
ג׳ויש להביא ג"כ מעין ראיה שהחיוב בנזקין הוא מצד הפעולה והפועל יוצא ולא מצד הפועל, מהא דאמרינן (ד, ב) "בשלמא לשמואל בנזקי ממונו קא מיירי בנזקי גופו לא קא מיירי", וקורא לשומרים "נזקי גופו" מפני אי השמירה, הלא גם נזקי ממונו בכלל נזקי גופו - וככה ג"כ להלן (י, ב) "ואי אשמעינן והמת יהיה לו משום דממונו קא מזיק, אבל הכא דבגופו קא מזיק אימא לא", וגם מזה תהיה מעין ראיה כנ"ל189וכן הוכיח הגר"ש שקופ (ב"ק סי' א).. אכן, כמובן, שראיה ברורה אין מזה דס"ס גם אם החיוב הוא מצד אי השמירה, אבל הממון הוא המכשיר לחיוב השמירה, נקרא שפיר נזקי ממונו, בנגוד להשומרים שנקרא נזקי גופו שסבת השמירה היא רק בגופו190לעצם הקושיה, ראה לחם אבירים (ב"ק שם, הובא גם באמרי בינה גרמיזאן) דשאני שומרים שנתנו להם לשמור ולא שמרו, משא"כ נזקי ממון לא אסיק אדעתייהו שיזיקו דאינם עשויים לשמירה. ומוכח מדבריו דחיוב שמירה דנזיקין אינו מצד הסברא אלא בכדי להגדיר את המזיק (ולכאורה צ"ע דהא בבור ואש ושור מועד ודאי מחוייב הבעלים לשומרם כמו בשומר, ובפרט בבור שאמר בו הכתוב 'ולא יכסנו' (ועיין זבחים סו, א ותוס' שם, ויש לחלק), וכן בשור מועד שאמר בו הכתוב 'ולא ישמרנו'). ובקובץ אור ישראל (חוב' סב עמ' קיב) חילק הגרא"ל לאפיאן, דבשומרים השומר הועמד לשמור את ה'חפץ' שלא ינזק ובזה אי השמירה שלו נחשבת כ'נזקי גופו', משא"כ בנזיקין לא הועמדה שמירתו על ה'חפץ הניזוק' ושמירתו היא על ה'מזיק', ועל כן 'אי השמירה' שלו הגם שהיא סיבת החיוב מכל מקום אינה אלא בכדי להכשיר את המזיק ומקרי 'נזקי ממונו'. ואולי זוהי גם כוונת הגהמ"ח..
3
ד׳ועי' בש"מ בריש ב"ק על הא דאמרינן שם "אבל במחוברת אימא כולה מועדת", שמקשים הראשונים191ראה רשב"א (שם). הלא קי"ל ספק ממונא לקולא? ומתרצים שבנזקין דוקא אמרינן להיפך ספק איסורא לחומרא, וזה אפשר להסביר רק אם נימא דעצם החיוב הוא מה שלא שמר, וההבדל בין תם למועד הוא רק הבדל בחיוב השמירה, דאת המועד הוא מחויב לשמור יותר, וכשאנו מסתפקים במחוברת אם היא כולה מועדת, הנה מקור הספק הוא עד כמה הוא מחויב לשמור בזה, ועצם חיוב השמירה הוא מצד איסור, שלא יגרום היזק להשני, ואע"פ שמזה מסתעף נ"מ בממון, הלא כבר הארכנו שבכל הספקות אנו מביטים על עיקר הספק ולא על המסתעף, אכן אם נימא דעצם החיוב הוא משום ממונו, הרי עיקר הספק הוא בממון - ולא שייך התירוץ הנ"ל.
4
ה׳אכן אפילו אם נימא דעצם החיוב הוא משום ממונו והשמירה רק גורמת פטור, גם כן ניחא, דלפ"ז הרי י"ל הסבה המחייבת היא בבחינת ודאי והסבה הפוטרת היא בבחינת ספק, וכפי שביארנו במדת "שתי סבות", בכה"ג נשארה חזקת חיוב, ושפיר אמרינן: אבל במחוברת אימא כולה מועדת, כיון שב"הממונך" אין שום ספק.
5
ו׳ונמצא שבכל האופנים, בין אם נימא ש"הממונך" זהו הגורם העיקרי להחיוב, ובין אם נימא ש"השמירתן עליך" הוא הגורם העיקרי, אתי שפיר מה שאמרינן "אבל במחוברת אימא כולה מועדת"192ראה: חתם סופר (יו"ד סי' רמא) שביאר דברי הרשב"א שכל נזיקין הם גדר התורה כדי שתהיה שמירה וממילא בכל ספק יש לילך לחומרא, ובפשוטו הוא כהגהמ"ח שדין נזיקין הוא מחמת שלא שמר.
אך גם בזה יש לומר את סברת הגהמ"ח דלקמיה, שאין ה'מחייב' מצד שמירה רק דידעינן שהתורה הטילה את חיוב ממונו לפי גדרי השמירה, וא"כ אדרבה, אם חיובו בכל ממון הוא מסברא רק שהוא רוצה לפטור את עצמו מטעם אונס, יש לומר דכיון שהיה מחוייב לשמור מצד גדרי התורה שוב אין לו פטור אונס ומחוייב על נזקי ממונו. ועיין עוד ברכת שמואל (סי' ב) שהאריך בדברי הרשב"א ומה שכתב שם בשם הגר"ח. ושם דן באם יש ספק במקום מסויים אם הוא רשות הרבים או רשות היחיד, אם נימא בזה ספק איסור לחומרא לענין שן ורגל, וע"ע קובץ שיעורים (ח"ב ציוני דברים למס' ב"ק), ואכמ"ל..
אך גם בזה יש לומר את סברת הגהמ"ח דלקמיה, שאין ה'מחייב' מצד שמירה רק דידעינן שהתורה הטילה את חיוב ממונו לפי גדרי השמירה, וא"כ אדרבה, אם חיובו בכל ממון הוא מסברא רק שהוא רוצה לפטור את עצמו מטעם אונס, יש לומר דכיון שהיה מחוייב לשמור מצד גדרי התורה שוב אין לו פטור אונס ומחוייב על נזקי ממונו. ועיין עוד ברכת שמואל (סי' ב) שהאריך בדברי הרשב"א ומה שכתב שם בשם הגר"ח. ושם דן באם יש ספק במקום מסויים אם הוא רשות הרבים או רשות היחיד, אם נימא בזה ספק איסור לחומרא לענין שן ורגל, וע"ע קובץ שיעורים (ח"ב ציוני דברים למס' ב"ק), ואכמ"ל..
6