המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא מ׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 40

א׳ואמנם מזה נראה ג"כ לבאר את מהותו של אדם המזיק. דהנה קי"ל "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, בין אונס ובין רצון" - ואנו למדים את זה מן הפסוק "פצע תחת פצע" ומיתורא דקרא כמבואר בב"ק (כו, ב), ומאידך גיסא קי"ל דאונס רחמנא פטריה דכתיב "ולנערה לא תעשה דבר". ואמנם גם כאן וגם שם גזירת הכתוב היא, אבל השאלה היא: איך אנו יכולים לדעת בשאר עניני התורה לענין אונס למי להשוות אם ל"פצע תחת פצע" או "לנערה לא תעשה דבר"?

ב׳ואמנם אנו מוצאים בזה מחלוקת הראשונים. לדעת התוס' שם בב"ק (כז, ב) באמת גם אדם המזיק לא חייב אלא בפעולה שיש בה משום פשיעה או "באונס שהוא כעין אבדה שהיא קרובה לפשיעה יותר", אבל באונס גמור ואפילו באונס "שהוא כעין גניבה" נמי פטור (עי' שם תוס' ד"ה "ושמואל אמר באפילה שנו"). ויסודם בעיקר מדברי הגמרא שם (כח, ב): "מחייב היה ר"מ אפילו אזנה בידו, אמאי אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר? וכי תימא הני מילי לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב והתניא" וכו'? וע"ז כתבו בתוס' שם: "ומפצע תחת פצע לא מרבינן אונס גמור כדפרשתי לעיל". - ובכן, לפי דבריהם יוצא שבאמת אין הבדל בעצם בין הפסוקים האלה, אלא שפסוק אחד מדבר באונס גמור והפסוק השני באונס שאינו גמור.

ג׳וכזה נראה גם דעת הבעה"מ²⁰⁶בבא קמא (טו, א מדה"ר)., ובמחלוקת שם אם נתקל פושע או לא, מפרש טעמא דרבנן שפוטרים בנתקל הוא משום דלאו פושע הוא אלא אנוס. ויש עוד הרבה ראשונים שסוברים ככה²⁰⁷ועיין במה שצויין לעיל (אות לה)..

ד׳אכן, הרמב"ן חולק על זה וכתב ב"מלחמות": "ואם מכחו קא אזיל הוה ליה אדם ואפילו באונס חייב דאדם מועד לעולם בין באונס ובין ברצון, ואפילו היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה לענין נזקין חייב". ובשביל כך הוא מפרש דאפילו לר"מ דאמר נתקל פושע לאו היינו אדם המזיק, דלאו מכחו קא אזיל שהקרקע שנתקל בה לאו כחו, וכו' - מ"מ כיון שפשע באותה תקלה שנתקל הוה ליה אשו דבעידנא דקא אזלי קא מזקי, וחייב בין בנזקי אדם בין בנזקי כל דהו, דומיא דאבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, שהנפילה לאו מכח אדם אתיה, אלא מחמת הרוח ועל כרחו, וכו' - ור' יהודה דפטר סבר, כיון דאנוס הוא הוה ליה דומיא דנפלו ברוח שאינה מצויה דפטור". - שבקצור יוצא מדבריו הוא, שאם היה זה בכלל אדם המזיק, אין שום סברא שיופטר מצד שהוא לאו פושע, שהרי אף ב"היתה אבן מונחת בחיקו", שהוא אונס גמור, נמי מחייב לענין נזקין, וכל המחלוקת היא מפני שאין בזה רק אש, אלא ר"מ וחכמים חולקים רק בזה, אם להשוות את זה לאש ברוח מצויה או לאש ברוח שאינה מצויה כנ"ל²⁰⁸וכן הוא להדיא בחי' הרמב"ן בסוף פרק האומנין (בבא מציעא פב, א) זה לשונו: וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזקין אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפל מן הגג ברוח שאינה מצויה - הרי הזכירו סוף האונסין כולם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע, דרוח מצויה הזכירו לענין ש"ח אבל רוח שאינה מצויה לא הוזכרה בתלמוד אלא לענין אונס דהוא מן האונסין הגדולים שבעולם, עכ"ל..

ה׳אכן באמת כנראה שבעיקר הדבר שאדם המזיק חייב אפילו כשלא פשע, גם הבעה"מ מודה - והראיה שמוסיף "דנתקל לאו פושע הוא אלא אנוס, והלכך לאו נזקי אדם הוא אלא בור ובור באונס פטור", והדברים האחרונים ברור מללו, שאמנם אדם המזיק חייב גם באונס, אלא שלדעתו הא בהא תליא, שאם נתקל פושע, זה נכנס בכלל אדם המזיק, ואם לאו פושע, זה משנה את עצם המזיק שע"י כך לא נכנס בסוג של אדם המזיק, אלא בסוג של בור, ולא דמי למזיק ממש, שאפילו אם יזיק באונס ג"כ שבאדם המזיק יש בזה אלא שזהו מזיק באונס, משא"כ בנתקל שס"ס לא הזיק בידים אלא שהפשיעה עושה אותו למזיק²⁰⁹וכן דקדקו האחרונים דבעיקר הדבר לא פליגי הבעל המאור והרמב"ן דאדם המזיק באונס חייב, ראה: חי' ר' מאיר שמחה (ב"ק שם); משנת ר' אהרן (ב"ק סי' יג); אבי עזרי בסוף הל' נזקי ממון (פי"ד הט"ו). אך פשטות דברי הזית רענן (ח"ב חושן משפט סי' נ-נד לענין דיין שטעה) שדעה זו דאדם המזיק חייב בכל אונס היא רק סברת הרמב"ן, עיין שם. וע"ע בחי' ר' חיים הלוי (שכירות פ"ג ה"ב).. ויש לנו ציור לפ"ד הבעה"מ הנ"ל, שע"י שינוי האופן - מתהוה ג"כ שינוי עצם הפעולה - כי ההבדל בין פושע ובין לא פושע, הלא הוא רק הבדל באופן, ובכ"ז זה משנה לגמרי את שם המזיק כנ"ל.

ו׳ועי' בש"מ סוף פרק כיצד הרגל שמביא מחלוקת ראשונים, שג"כ סוברים ככה דלא כהתוס' הנ"ל, ואת ראית התוס' מהא ד"המעביר חבית ממקום למקום", המה דוחים, כמו שאומר שם: "וריב"א פירש וכו' - ולכך פטור בשומר חנם, דכיון דהוי שומר חנם לא שייך בו דין דאדם המזיק, שהרי עליו מוטל להתעסק בדבר, ולכך לא מחייב רק בפשיעה, אבל אדם בעלמא מה היה לו להתעסק בדבר כיון שאינו מוטל עליו" - ועוד אומר שם: "והא דפוטר במעביר חבית וכן טבח שקלקל? משום דכיון דמתעסקין לטובת הניזק לאו אדם המזיק הוא, ויש להם דין שומר. אם שומר חנם - שומר חנם ואם שומר שכר - שומר שכר"²¹⁰וע"ע ברמב"ן הנ"ל דטבח אומן לאו מזיק הוא..

ז׳ואמנם גם מהירושלמי שהביאו בתוס' ב"ק (ד, א): "דישן לא מחייב אלא כשהשכיב עצמו אצל הכלים, אבל אם ישן והביאו כלים אצלו ושברן פטור, דהא גרמו לו, וכן אם היה ישן והלך חברו לישן אצלו והזיקו זה את זה, הראשון פטור והאחרון חייב". וגם כאן, נראה ג"כ שכל הפטור הוא משום דהשני היה המשנה, שרק בשביל זה הוא פטור, ולא מטעם אונס לבד²¹¹וברמב"ן (בבא מציעא שם) ביאר דבכה"ג הוא משום פשיעת הניזק, ועיי"ש עוד דמה שאמרו באם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון וכו' וכן מה שאמרו לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, כולם - כשהם אדם המזיק - משום פשיעה דניזק פטרו בהם, או שהם בור וכגון שהלה נתקל בו, עיין שם..