המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא מ״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 41
א׳והמחלוקת בעיקרה היא במהות החיוב של אדם המזיק, אם החיוב בעיקרו הוא מצד הפועל, היינו מצד העבירה שבדבר, שעבר והזיק את ממונו של חברו, או מצד הפועל יוצא שבדבר - כלומר, כמו בהלואה שהלוה מחוייב לשלם, שבודאי אין זה מצד העבירה שבדבר אלא מצד זה שעליו למלא את ההפסד שבא על ידו.
1
ב׳ואמנם קרוב הדבר לומר שהא בהא תליא, שאם בממון החיוב הוא מצד הפועל יוצא שבדבר, מצד ממונו שהזיק, הלא קל וחומר הדברים כשהוא בעצמו המזיק שאין אנו זקוקים בזה להעבירה שבדבר212הך קל וחומר דהגהמ"ח לכאורה מוכח הוא, דאי לא נימא הכי היה עולה דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ולהתוס' איכא למימר דבממון המזיק לא היה מהני פטור אונס ואילו באדם המזיק יהיה פטור אונס. ואיפכא שמענו ליה להרמב"ן והראשונים, וא"כ יחלקו עליהם התוס' מהקצה אל הקצה.
אכן למה שנתבאר לעיל (אות לט) אין בזה תימה, דגדר החיוב בממון המזיק אינו תלוי כלל בבעלים אלא דעיקר כל חיוב הוא 'מגופו משתלם' והיא סברא חיצונה שכל שהזיק מדויל ידיה משתלם, א"כ קל וחומר פריכא הוא, ואדרבה, שאני ממון המזיק דיש לו שוויות ממון וניתן לגבות ממנו ועל כן לא מהני אונס שהוא 'שלילה', משא"כ אדם המזיק דאי אפשר להשתלם ממנו ולאו בר דמים הוא, אלא דאפשר לירד לנכסיו או ממעשה ידיו וכדומה, ואם כן הוא כבר ענין 'אחריות' ושוב כל אונס הוי 'העדר'. ומבואר לכאורה דהגהמ"ח לא סבירא ליה הגדר הנ"ל, ודו"ק.. אבל אם נימא שהחיוב בממון הוא מצד הפעולה שבדבר, כלומר אי השמירה, קרוב הדבר לומר, שגם שם באדם המזיק החיוב הוא מצד הפועל, כלומר מצד העבירה כנ"ל.
אכן למה שנתבאר לעיל (אות לט) אין בזה תימה, דגדר החיוב בממון המזיק אינו תלוי כלל בבעלים אלא דעיקר כל חיוב הוא 'מגופו משתלם' והיא סברא חיצונה שכל שהזיק מדויל ידיה משתלם, א"כ קל וחומר פריכא הוא, ואדרבה, שאני ממון המזיק דיש לו שוויות ממון וניתן לגבות ממנו ועל כן לא מהני אונס שהוא 'שלילה', משא"כ אדם המזיק דאי אפשר להשתלם ממנו ולאו בר דמים הוא, אלא דאפשר לירד לנכסיו או ממעשה ידיו וכדומה, ואם כן הוא כבר ענין 'אחריות' ושוב כל אונס הוי 'העדר'. ומבואר לכאורה דהגהמ"ח לא סבירא ליה הגדר הנ"ל, ודו"ק.. אבל אם נימא שהחיוב בממון הוא מצד הפעולה שבדבר, כלומר אי השמירה, קרוב הדבר לומר, שגם שם באדם המזיק החיוב הוא מצד הפועל, כלומר מצד העבירה כנ"ל.
2
ג׳ועי' בב"ק (ד, א): "תני, אדם שמירת גופו עליו", ומשמע כהצד השני, אבל כמובן שראיה ברורה אין מזה.
3
ד׳וממילא מובן שהמחלוקת באדם המזיק ע"י אונס היא שוב כנ"ל, דאם נימא דסבת החיוב היא העבירה שבדבר, כיון שאונס רחמנא פטריה מהעבירה, אין כאן סבת החיוב, אבל אם נימא דסבת החיוב היא מצד הפועל יוצא, הרי ס"ס סבת החיוב יש בזה דעכ"פ הפסיד את ממונו, ואי אפשר לעשות מהאונס סבה נגדית לסלק את הסבה המחייבת, דאין זה בגדר אונס, כנ"ל.
4
ה׳וזה גופא משמיעים לנו שני הפסוקים הנ"ל הסותרים זה את זה: הפסוק של "ולנערה לא תעשה דבר" המורה שאונס רחמנא פטריה, והפסוק של "פצע תחת פצע" לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, שאונס שייך רק במקום שהתוצאות באות מצד הפועל, מצד העבירה שבדבר, אבל לא במקום שהן באות מצד הפועל יוצא - כי ב"לנערה לא תעשה דבר", ה"דבר" בא בודאי מצד העבירה, ובכ"ז אנו אומרים "פצע תחת פצע לחייב על האונס כרצון", מפני ששמה באמת התוצאות באיסור מצד הפועל יוצא213וראה מש"כ הגהמ"ח להלן (אות סו) הגדרה חדשה לכלל "אונסא כמאן דעביד לא אמרינן"..
5
ו׳ואי אפשר לשאול, לפי שכבר בארנו מקודם דמכה נפש ג"כ החיוב מצד הפועל יוצא, וכן בעושה מלאכה בשבת שג"כ החיוב מצד הפועל יוצא של מלאכת מחשבת ובכ"ז אונס פטור? - דשם הפועל יוצא הוא רק הנימוק להעבירה, אבל ס"ס עצם העונש בא מצד הפועל שבדבר, לא כן במזיק שבכלל אין שם מושג של עבירה, אלא מצד הפועל יוצא לחוד, ואין זה מצד עונש אלא מצד פעולת גומלין לחוד, בזה לא שייך כלל המושג אונס214וראה לעיל (אות לט) דלכאורה חיוב הבעלים תלוי באחריותו וא"כ הפועל יוצא והפעולה מתלי תליא בפועֵל ושוב דמי למעשה עבירה. ואולי יש ליישב דאף שהתשלומין מצד ממונו (פועל יוצא) מוגבלים גם לאחריות הבעלים (הפועל) אין זה בגדר סיבה נוספת המחייבת אלא בגדר סיבה והעדר סיבה (ראה בהרחבה במדה ב - סיבה והעדר סיבה, ובמדה ג - שתי סיבות), והאונס הפועל בצד 'העדר הסיבה' נחשב כ'סיבה שלילית' כלפי ה'סיבה המחייבת' (שהיא ממונו), משא"כ בעבירה - כל החיוב בא רק מצד הפועל וכל אונס נחשב כהעדר, וצ"ת..
6
ז׳וכמו שלא שייך אונס רחמנא פטריה בהלואה, למשל בשלוה כסף והתרושש לגמרי, שאין לך אונס גדול מזה, ואפ"ה לא נפטר ע"י זה כלל אלא שאין ממה לגבות ממנו, ככה ג"כ אי אפשר להשתמש בכלל אונס בנזקין כנ"ל215וראה מה שצויין בהערות לעיל (אות מ)..
7
ח׳והראי' ג"כ מהא דב"ק (ס, ב) שמסקינן דאסור להציל עצמו בממון חברו, אע"פ שהדבר נוגע לפקוח נפש ואין לך אונס גדול מזה216דעת רוב הפוסקים דהא דאסור להציל עצמו בממון חבירו אינו איסור אלא שהוא מחוייב לשלם, עיין מח' רש"י ותוספות (ב"ק שם) וטוש"ע (חושן משפט סי' שנט סעיף ד) וסמ"ע שם ומה שציין בביאור הגר"א, ועוד דנו הפוסקים דאפשר דשרי גם ביודע שאין לו לשלם ויהיה בעל חוב. אמנם ע"ע שו"ת בנין ציון (סי' קסז) שהוא איסור ממש, וכן נקטו כמה אחרונים נוספים, ואכמ"ל. אכן יש מקום לדברי הגהמ"ח בגוונא שכתב החזון איש (חו"מ ליקוטים בבא מציעא סי' כ), בגוונא שיש מים המספיקים לאחד דאמרינן חייך קודמין ואינו צריך ליתן לחבירו, שממילא אסור לגזול את מימיו ואין בזה דין פקוח נפש, כיון שהוקבע דינא דחייך קודמים. ולכאורה הסברא בזה הוא כסברת הגהמ"ח דממון שלו הוא 'מציאות' ואיסור הגזל הוא תוצאה ממציאות זו, ולכן אין בכח אונס ופקוח נפש אלא בהעדר ולא בשלילת המציאות..
8