המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא מ״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 43
א׳ומכלל דברינו הנ"ל מתבאר גם כן שכל חיובי נזיקין שיש בהם גם כן מצוה של "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" - הנה לא בא החיוב מצד המצוה, אלא להיפך, המצוה באה מצד החיוב, כמו שאמרנו בנוגע לגזילה, ועצם החיוב בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו הוא מציאות, כמו עצם הבעלות, שכבר הארכנו בזה221לעיל מדה יא (אות ג והלאה)., שזהו מושג מציאות ולאו דוקא מושג דיני.
1
ב׳ובזה מבוארים דברי הגמרא בב"ק (ה, ב): "אמר רבא, וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד - וכו' - אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהם, קרן - לחלק בין תמה למועדת, שן ורגל - לפוטרן ברשות הרבים. ולר' יהודא דמחייב בור לפטור את הכלים". ובתוס' שם: "בור אגב אורחא נקטה דבור לא אתיא מכולהו".
2
ג׳ולפ"ד אתי שפיר דבכלל כל דיני נזקין שכתבה התורה, הנה לא באה בזה להשמיענו את החיובים שבהם, כי כאמור, עצם חיובם הוא מציאות שקדמה עוד לפני מתן תורה, והתורה באה להשמיענו רק את הפטורים שיש בכל אחד, שזהו בא רק מדין התורה222עיין בתוספות כתובות (נו, א) ובריטב"א (גיטין מט, א; בבא בתרא קעה, א) דנזיקין הוי מלוה הכתובה בתורה, ומבואר דלולי התורה לא היה בהכרח שיתחייב בנזיקין. ואף דברמב"ן עה"ת (בראשית לד, יג) כתב דחיוב דינים בד' אבות נזיקין הוא גם לבני נח, ולכאורה כל מה שבן נח חייב בו הוא מסברא (ראה בהקדמת מפתח המנעולים לרנ"ג), אין הכוונה שעצם החיוב או מדת התשלומין הם מוכרחים, אלא שעשיית הדין בו היא מסברא, והרבה דרכים לעשות דין למזיק את חבירו. ואם היינו אומרים כנ"ל דעצם החיוב מונח בממון המזיק היה אפשר ליישב, אבל כאמור הגהמ"ח לא סבירא ליה הכי.
ובעיקר הדבר, הלא גבי בור לולי דין התורה לא היה מקום לחייבו כיון שאינו ברשותו וגם הוי רק גרמא כאשר כבר דנו בזה בראשונים ובאחרונים, והיאך ניתן לומר שחיוב הממון מוכרח. וגם הך דינא דפלגא נזקא הוא בהכרח גזירת הכתוב. וביותר, דהא איתא להדיא בגמ' דחד מחד לא קאתיא ובעינן לילפותא דמבינייהו, ואי נימא דחיוב ד' אבות נזיקין הוא מסברא גם אין צריך חד מחד, רק כל אחד מהם יש לו סברא בפני עצמה לחייבו.
ואולי יש לומר (וכיוצא בזה כתב בלבוש מרדכי ב"ק סי' יג), דזהו גופא הגדר דכי שדית בור בינייהו ילפינן לכולהו, והיינו דזה גופא מלמדנו שחיוב התורה הוא מסברא והחידוש הוא בהפטור. עיין שם בהרחבה. ועיין עוד לקמן (בהערות באות הבאה) מה שהובא בשמו..
ובעיקר הדבר, הלא גבי בור לולי דין התורה לא היה מקום לחייבו כיון שאינו ברשותו וגם הוי רק גרמא כאשר כבר דנו בזה בראשונים ובאחרונים, והיאך ניתן לומר שחיוב הממון מוכרח. וגם הך דינא דפלגא נזקא הוא בהכרח גזירת הכתוב. וביותר, דהא איתא להדיא בגמ' דחד מחד לא קאתיא ובעינן לילפותא דמבינייהו, ואי נימא דחיוב ד' אבות נזיקין הוא מסברא גם אין צריך חד מחד, רק כל אחד מהם יש לו סברא בפני עצמה לחייבו.
ואולי יש לומר (וכיוצא בזה כתב בלבוש מרדכי ב"ק סי' יג), דזהו גופא הגדר דכי שדית בור בינייהו ילפינן לכולהו, והיינו דזה גופא מלמדנו שחיוב התורה הוא מסברא והחידוש הוא בהפטור. עיין שם בהרחבה. ועיין עוד לקמן (בהערות באות הבאה) מה שהובא בשמו..
3
ד׳וכבר הבאנו בהמבוא (פרק ג) את דברי הש"מ שכל הדברים שאנו למדים "במה הצד", יש בהם החומרא של שני האבות שמהם אנו למדים ולא הקולא שלהם. וזהו ג"כ מפני שחידוש התורה הוא לא בהחיוב של כל אב אלא בהפטור של כל אב, וגם ע"ז נאמר אין לך בו אלא חדושו, ובמקום שיש לנו ללמוד במה הצד אין החדוש הזה.
4
ה׳ואנו רואים שבכל הנזקין הוא מפרט את הפרטים לפטור, ובאדם המזיק הוא אומר: "לחייבו בארבעה דברים", כי מצד המציאות היה מהראוי לחייב על כל נזקין רק נזק לבד - וכמו שיש חדוש בכל הנזקין לפטור, כך יש חדוש באדם המזיק שהוא חייב בארבעה דברים מלבד נזק223גם זה צ"ע, דהא מה דפטור על בושת ילפינן לה מאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו, או מכי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו (ראה רש"י ב"ק לד, ב ומב, א. וע"ע בברטנורא ב"ק פ"ג מ"י טעם נוסף ואכמ"ל). ומבואר דלולי הקרא היה חייב על בושת שורו וה"ה לכל ד' דברים. ובאמת שעיקר ד' דברים אין חיובם ברור, והרבה דנו בזה אם יש להם גדר קנס או ממון, ואכמ"ל. וביותר, דלדרכו של הגהמ"ח למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להנך ד' דברים, והיתה הגמ' צריכה לומר דגם זה 'להלכותיהן' ולמצוא את הפטורים בזה, וצ"ת.
ואין לומר דאחר שאדם חייב סברא היא לחייב שורו, שאם כדברי הגהמ"ח שחיוב ד' דברים הוא מסברא, מהיכי תיתי לחייב שור שאינו בסברא זו. ואולי קשיא חדא מתרצא בחברתה, דאחר שהוצרך מאיזה טעם לכתוב ד' דברים באדם, ממילא הוצרך למעטו..
ואין לומר דאחר שאדם חייב סברא היא לחייב שורו, שאם כדברי הגהמ"ח שחיוב ד' דברים הוא מסברא, מהיכי תיתי לחייב שור שאינו בסברא זו. ואולי קשיא חדא מתרצא בחברתה, דאחר שהוצרך מאיזה טעם לכתוב ד' דברים באדם, ממילא הוצרך למעטו..
5