המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא מ״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 44

א׳ונחזור לעניננו במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהא דממונך ושמירתן עליך כנ"ל²²⁴אות לז. וראה לעיל מיניה (אות לד והלאה)..

ב׳עי' עוד ברמב"ם פ"ב מהל' נזקי ממון (הל' יא): "היה חוט או רצועה קשור ברגליהם ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק, בד"א, בשקשרו אדם, אבל אם נקשר על רגליהם מאליו בעל התרנגולין פטור, ואם היה לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר, בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל. הצניעו בעל החוט את החוט והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהם ושברו בו את הכלים אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא".

ג׳והראב"ד מרבה להשיג על זה. ראשית, על מה שכתב "אם נקשר מאליו בעל התרנגולין פטור", ושואל "מעתה כשנתקשר החוט מאליה ונסתבך בו הכלי ונתגלגל ונשבר, אמאי פטור, מ"מ צרורות דתרנגול הוא ואפילו בחוט של הפקר חייב" - ועל מ"ש הרמב"ם "ואם היה לחוט בעלים בעל החוט חייב חצי נזק" - הוא אומר: "ולאו מלתא היא, דאי בתר דנייח אזיק, בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם, בורו הוא, ובעל התרנגול פטור שהרי 'איש בור ולא שור בור', ואם ע"י גלגול נשבר, בעל החוט פטור דלאו בורו הוא, אלא צרורות דתרנגול וכחו הוא, ומ"ש אף בעל החוט פטור דמשמע הוא הדין לתרנגול, הא לא מיתוקמא אלא בנשבר בתר דנייח, ומשום דלאו שור בור, דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור".

ד׳ובכן יש כאן שלש השגות שהן אחת, שלדעת הראב"ד לא נפטר בעל התרנגול בכל האופנים הללו, ויש בזה חיוב משום צרורות, כמו בכ"מ בדריסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר, אע"פ שההיזק נעשה ע"י חוט שאינו שלו²²⁵האחרונים האריכו בביאור שיטת הרמב"ם וביאור מחלוקתו עם הראב"ד, ראה: מרכבת המשנה (על הרמב"ם שם); חי' הגר"א על הרמב"ם; הלכה למשה (על הרמב"ם); אמרי משה (סי' לו); חידושי ר' מאיר שמחה (בבא קמא כד, ב); אבן האזל (שם), ועוד. ועיין לקמיה..

ה׳ואנו רואים שוב את הרמב"ם והראב"ד שלשיטתייהו אזלי. הרמב"ם לשיטתיה שעיקר החיוב הוא משום ממונו, אז כשההיזק של התרנגול בא ע"י ממונו של אחר, אין חיוב על בעל התרנגול, אע"פ שהתרנגול גרם שיבוא ההיזק מתוך החוט של האחר²²⁶יש להוסיף בכאן (ובצירוף מש"כ הגהמ"ח באות הקודמת) את מה שביאר הלבוש מרדכי (ב"ק סי' יג) זה לשונו: "נראה לי דכיון דעתה כתוב בקרא ארבעה אבות נזיקין א"כ ילפינן צד השוה מכולהו דחייבה תורה על ממונו המזיק, דזה הכלל ילפינן מבינייהו דהתורה חייבה על ממונו המזיק, ומשו"ה אמרינן וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיין כולהו כו' אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהן, והקשה בתוס' הא אי לא הוי נפקא אלא מבור ואינך הוי פטרי בהו כלים, אך באמת הגמ' נקט לקושטא דמילתא דעתה אילו לא היה כתוב בקרא שן הוי ילפינן מכולהו, היינו כיון דחזינן דחייבה התורה על ממונו הוי מחייבינן בשן ואדרבא בהפטור היינו משיבין מה לבור שכן אינו ממונו משו"ה פטרה התורה כלים אבל שן דממונו הוא מחויב על כלים, דכיון דחזינן דרמיא התורה חיובים אממונו א"כ אדרבא עיקר החידוש הוא על הפטורים וכו', ומיושב שפיר דברי הרמב"ם וכו' ועי"ש בראב"ד וכבר הארכנו בפירוש דברי הרמב"ם וישבנו בע"ה קושית הראב"ד, אך זה לכאורה תמיהא גדולה בדבריו כיון דהחיוב משום בור המתגלגל א"כ איך כתב הרמב"ם ונסתבך כלי באותו החוט הא בור פטור על הכלים, והיא לכאורה תמיהא גדולה על הרמב"ם. אכן לדברינו מיושב שפיר כיון דעתה חזינן דחייבה התורה אממונו אלא דחזינן דנתנה התורה פטורים בשארי דברים כמו בור שפטרה התורה אכלים, א"כ הפטור הוא החידוש ואם נוכל לדחות שלא למילף מינייהו לא ילפינן הפטור ומחייבינן, משו"ה היכא דהחוט היה קשור ברגלי התרנגול א"כ הרי הבור הזה לא דמי לבור שבתורה, דבור שבתורה מיירי דלא היה הולך ומזיק אבל בור שקשור ברגלי התרנגול הרי דבור הזה הולך ומזיק ומשו"ה אמרינן מה לבור שבתורה שפטרה התורה על כלים דהתם אינו הולך ומזיק אבל בור כזה דהוא הולך ומזיק, אף דלא דמי ממש לאש, שאש של האיש מזיק את הדבר והכא הכלי נתקל בבור, אעפ"כ חייב על כלים כיון דלא נוכל למילף מבור כיון דהפטור הוא החידוש אחרי דחזינן עתה דחייבה תורה אממונו, אף דאילו לא הי' כתוב כלל בור לא הוי ידעינן תקלה, אבל עתה דחייבה התורה תקלה וגלתה התורה דתקלה נמי חיוב הוא א"כ הפטור הוא החידוש ומשו"ה מחייב הרמב"ם בבור שהולך ומזיק על כלים". עכ"ל עיין שם.. והראב"ד לשיטתו שעיקר החיוב הוא מצד מה שלא שמר, וה"ממונך" בא רק לנמק את הטעם, מפני מה הוא מחוייב לשמור, הנה בנ"ד בודאי הוא מחוייב לשמור את התרנגול מכל המקרים של היזק, בין ההיזקים הבאים ע"י חוטים שלו ובין ההיזקים הבאים ע"י חוטים של אחרים.

ו׳ואמנם עלינו עוד להוסיף בזה, כי ס"ס הלא גם הרמב"ם מודה בודאי שבצרורות אין הבדל בין אם הצרורות שלו בין אם הצרורות של הפקר ותמיד חייב בעל הבהמה? הנה נראה שהרמב"ם עומד על ההבדל בין צרורות ובין בור המתגלגל, דהא ס"ס אנו רואים שיש דין של בור המתגלגל - ועי' בתוס' ב"ק (ו, א ד"ה לא תני בור המתגלגל) שכתבו: "והמגלגל ברגלי בהמה, אם הזיק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל הבהמה ובעל התקלה" - ואנו רואים שגם להתוס' ס"ס יש הבדל בין צרורות ובין בור המתגלגל, דצרורות הוי כשהתיזה את הצרורות שרק בהתזה הותחל המזיק, ואין בעצם הצרורות שום מזיק אלא כחה הוא המזיק. משא"כ כשהזיקה בהדי דאזלי, יש ע"ז שם בור המתגלגל. - אלא שלדעת התוס' גם בעל הבהמה חייב, ולהרמב"ם מכיון שעיקר סבת החיוב הוא ה"ממונך" כנ"ל, ועצם הבור המתגלגל הוא של בעלים אחרים, הוא החייב.

ז׳והרמב"ם מחדש בזה שגם בבור יש דין של צרורות, וכיון שהכלי לא הוזק באופן ישר מעצם הבור אלא ע"י גלגול, כלומר שלא רק המזיק, הבור התגלגל, אלא ג"כ הניזק, הכלי שהוזק, התגלגל, יש בזה רק משום צרורות, ומשלם רק חצי נזק²²⁷הנה רבים נתקשו בזה (וראה גם בהשגות הראב"ד): א. דאם הוא מטעם בור אמאי מחייב על כלים הא בור פטור על כלים. ב. היכן מצינו חצי נזק בבור. ולחידושו של הגהמ"ח אתי שפיר, דבור המתגלגל שהוא גם תולדה דשור י"ל דשייך ביה גם חיוב כלים (וכבר דשו בזה קמאי, ראה תוס' ב"ק ו, א ורא"ש שם פ"א סי' א ואכמ"ל). וכן יש לחדש דאיכא בבור המתגלגל דינא דצרורות כמש"כ הגהמ"ח, וראה חי' הגר"נ פרצוביץ (בבא קמא יט, ב) שהעלה כן וכתב עוד דאולי זוהי גם כוונת הקרית ספר, זה לשונו: "ואם היה לחוט בעלים ולא הצניעו חייב חצי נזק משום בורו המתגלגל דמייתי לה במה הצד בפרקא קמא משור ובור שור הולך מעצמו ואין מעשיו גרמו ובור אין דרכו לילך ולהזיק הצד השוה שבהם שממונם ושמירתם עליך וכו' וחייב לשלם נזק שלם והכא משום דלא אזיק חוט שלו אלא בהדי תרנגול אינו חייב אלא חצי נזק כדאמרינן תרנגולין ששברו כלים ברוח שבכנפיהם וכן אם הזיקו בעפר שהעלו בכנפיהם חייב חצי נזק". עכ"ל הקרית ספר, וע"ע בספר קובץ (על הרמב"ם שם) שכתב בדעת הקרית ספר בדומה לזה, וע"ע שלל דוד (על הרמב"ם שם), וכעי"ז גם במשמרות כהונה (ב"ק שם) וישועות מלכו (על הרמב"ם). והגרנ"פ יישב בזה מה טעם לא הביא הרמב"ם דיני בור המתגלגל בהלכות בור (פרק יב ופרק יג) אלא כאן וכחלק מהלכות צרורות, עיין שם.
ובכתבי הקהלות יעקב (בק סי' טז) כתב נמי דהוא צרורות דבור, אלא דכל צרורות הוא תולדה דרגל וע"כ יש לדון בזה אם כח שם המזיק עליו כמו שמסתפקת הגמ' גבי צרורות דקרן אם פטור ברה"ר, והרמב"ם (שם הלכה ה) כתב דמספק אין מוציאין ומהני תפיסה, וא"כ הכי נמי גבי צרורות דבור יש לדון אם כח המזיק עליו ופטור בשבירת כלים או דדמיא לרגל כדי לחייבו ומהני תפיסה, ומש"כ הרמב"ם דחייב חצי נזק, אין הכוונה דב"ד מוציאין ממנו אלא דמהני תפיסה..