המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא נ״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 53

א׳ולשון הרמב"ם בפ"א מהל' נזקי ממון (הלכה א): "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבים לשלם שהרי ממונם הזיק". וכבר עמדו המפרשים על הלשון "ברשותו" שהוסיף בזה, כי לכאורה היה יכול להשמיט את המלה הזו ולומר: "כל נפש חיה שהיא של אדם"?²⁵³ועיין אבן האזל (הל' נזקי ממון פ"א הי"ד) שדייק נמי בדברי הרמב"ם דהחיוב הוא מטעם ממונו, וראה מה שצויין לעיל (אות מח), והאחרונים האריכו בזה טובא.

ב׳אכן עיין בתוס' ב"ק (נו, ב ד"ה פשיטא), ונראה שהשקלא וטריא של התוס' היתה בזה, שבקושיתם תפסו כנ"ל שחיוב השומרים בנזקים הוא כנ"ל מפני שקבלו על עצמם את התחייבותם של הבעלים בנוגע לנזקים, שזאת אומרת, שחיובם הוא ג"כ מצד הבעלים, דלענין זה, לענין נזקים נכנסו "תחת הבעלים", וממילא זה לא שייך רק בשומרים שקבלו התחייבות, ולא בגזלנים - ולבסוף תפסו, שאין חיובם מצד בעלות אלא מצד שמירה, כמו שאמרו שם: "דלענין נזיקים איקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה"²⁵⁴וראה מה שנכתב לעיל אות מח.. וממילא בגזלן עוד יותר פשיט מבשומר.

ג׳אבל כאמור, מה שהתוס' חשבו את זה ב"הוה אמינא" שלהם, בהקושיא, הנה כן הוא באמת דעת הרמב"ם, שלדעתו החיוב איננו מצד אי השמירה אלא מצד הממון, והשומרים מחוייבים מפני שקבלו על עצמם את התחייבות הממון של הבעלים, ולדידיה הרי לכאורה הדרא קושית התוס' לדוכתה, מאין לנו הפשיטות בזה? ועי' שם עוד בתוס', שהנגזל פטור לפי שאינו יכול לשומרה.

ד׳אבל באמת כפי מה שביארנו להשיטה דהחיוב הוא משום "ממונך" אינו פטור רק כששמרה ממש, אבל לא מיפטר מחמת זה "שאינו יכול לשומרה", ואם גם היה חולה או זקן, שאינו יכול לשמור ג"כ לא מיפטר בהכי²⁵⁵כשיטתו לעיל (אות לח-לט), ועיין שם מה שצויין., באופן שלהרמב"ם עוד מתחזקת הקושיה, מאין לנו הפשיטות שהנגזל פטור והגזלן חייב בנזקים, הלא לכאורה היה צריך להיות ההיפך? דבשלמא במפקיד ונפקד, המפקיד פטור מפני שכאמור, זוהי גופא נקראת שמירה מה שמסר לבן דעת, אבל בנגזל הרי לא שייך זה כמובן? ועל כן הוא מדגיש את המלה "ברשותו", להדגיש שה"ממונך" בנזקים אין הפירוש בבחינת "שלו", אלא בבחינת "ברשותו", ומי שהממון ברשותו זהו בכלל "ממונך", וע"כ בגזלה דוקא הנגזל פטור - כמו דאמרינן²⁵⁶בבא מציעא ז, א.: "גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו", שמן השלילה אנו למדים ג"כ את החיוב, שכלפי הנגזל זהו בבחינת שלו וכלפי הגזלן זהו בבחינת ברשותו, ע"כ הגזלן חייב והנגזל פטור, ולא כן בשומרים, שלהמפקיד הוא ג"כ בבחינת שלו וגם כן בבחינת ברשותו, כי פקדון כל היכי דאיתא ברשותא דמאריה איתא, ואם הנפקד כן מחויב, זהו רק מצד מה שקבל על עצמו את ההתחייבות של הבעלים כנ"ל²⁵⁷צ"ע, דאף ששומר מקרי 'ברשותו' ויכול להקדיש היינו דוקא את גוף הממון, אבל עצם מציאות הממון אינה ברשותו, ואדרבה היא ביד השואל והשוכר לעשות כרצונו, ודעת הרשב"א (מיוחסות סי' רמב) שלאותו הזמן הוי ממש ברשות השואל והשוכר גם לענין הקדש, וכבר האריכו האחרונים אם שכירות ושאלה הוי קנין לזמן או רק קנין פירות (וראה קובץ הערות סי' נג סק"א, ואכמ"ל). ונראה דלענין 'ברשותו' דחיוב שמירת נזיקין אינו תלוי במי שהגוף ברשותו אלא במי שמציאות ההיזק ברשותו. וצ"ע..