המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא נ״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 58
א׳275במהדורה ראשונה צוינה כאן שוב אות נז, והעירו על כך בתוכן הענינים. במהדורה החדשה תוקן.כל דבר המתהוה מאיזה פעולה צריך שהדבר יתהוה תיכף בשעת הפעולה, ואי אפשר שיתהוה אחר עבור הפעולה. וכל דבר המתהוה מהפועל יוצא, לא איכפת לן אפילו אם התהוות הדבר באה אחרי שכבר הפעולה איננה276ראה בהערה לקמן אם בעינן שהדבר יתהוה 'בפועל' או שסגי במה שיכול להתהוות 'בכח', וחילוקים שונים בזה..
1
ב׳ודבר זה אנו למדים מההבדל בקנינים בין קנין כסף ובין קנין סודר או שטר277ראה בהערות דלקמיה שהדוגמאות שנקט הגהמ"ח אינן ברורות. והדוגמה הנקוטה בש"ס לענין 'כלתה קנינו' הוא במשיכה, ראה כתובות (פב, א) משוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר ל' ובתוס' שם. - דבשני האחרונים אי אפשר לקנות לאחר שלושים יום, כי כבר הדר סודר למריה278כן הוא הפשטות דאמרינן בקנין סודר כלתה קנינו, וכן נפסק להלכה בשו"ע (חושן משפט סי' קצא סעיף ה). אך ראה שו"ת הרשב"א (ח"ד סי' רב) בשם אחד מיוחד מחכמי הדור דסודר הוי כמו כסף דליכא בזה חסרון דכלתה קנינו, והרשב"א שם השיב לו שתלוי אם חליפין הם גדר קנין כסף, ודעה זו הובאה גם במאירי (נדרים מח, ב) ובש"ך (חו"מ שם סק"ה) בשם המרדכי., ובשטר ג"כ אם נקרע השטר טרם שהגיע הזמן כבר אין הקנין קנין. וככה הוא הדבר בקדושי ביאה שלא מועילים לאחר שלושים יום. אכן בקנין כסף או בקדושי כסף מועיל ג"כ לאחר שלושים יום, ואע"פ שהכסף אינו כבר בעין כשמגיע הזמן, כי בקנין כסף העיקר הוא הפועל יוצא שבדבר, מה שנותן כסף להמוכר, וכאן לא פעולת הנתינה הוא העיקר, אלא הפועל יוצא שבהנתינה, וזה מועיל ג"כ לאחר זמן כנ"ל, ולא כן בשאר הקנינים הנ"ל, ששם הפעולה היא העיקר וזו איננה כבר לאחר זמן279בעיקר הא דבקידושי ביאה אמרינן 'כלתה ביאתו', ראה מקנה (קידושין י, א) דכתב שכן נראה מסברא דאמרינן 'כלתה ביאתו' כמו בקנין משיכה וחזקה דלא מהני לאחר ל', והעיר דלפי"ז אינו מובן היאך חלים הקידושין רק בגמר ביאה, הא העראה היתה זנות, ואין לומר דהוא קידושין על תנאי ד'מעכשיו', דא"כ מה אכפת לן אם בא אחר וקידשה, הא למפרע מקודשת לראשון, ומצד שני אין לומר דהוי תנאי ד'אם', כיון דכאמור בכה"ג הוי כמקדש לאחר ל' דלא מהני. ומכאן הוכיח דבאמת חלות הקידושין הוא רק בגמר ביאה ואעפ"כ לא מקרי ביאת זנות כיון שביאתו היא לשם קידושין.
ובשאגת אריה (סי' צג) נקט לה לדבר פשוט דבקידושי ביאה א"א להם לחול לאחר זמן, כגון האומר לאשה התקדשי לי בביאה זו לאחר ל' יום וכו' וא"א לקידושין לחול לאחר זמן אלא בקידושי כסף ואפילו נתאכלו המעות משום דהני זוזי לאו למלוה ולאו לפקדון דמו וכו' וכן בקדושי שטר ולא נתקרע השטר עד לאחר זמן חלות הקידושין, אבל בביאה בלאחר זמן א"א דהא אין כאן שום דבר שתחול עליו הקידושין וזה ברור ופשוט. ועיי"ש שדן דבהריני בועליך על מנת שירצה אבא הוי כלתה ביאתו כיון שתלוי ברצון האב.
אך ראה חי' הגר"ש שקופ (קידושין סי' יט, מהדו"ח סי' כח) דשאני תולה בדעת אחרים, שכיון שמצד המעשה יש בכחו לגמור עתה, לא אכפת לן במה שבפועל עדיין לא חל, וכתב דהוי כמו מקנה דבר שלא בא לעולם דליכא בזה חסרון דכלתה קנינו, והוסיף עוד דלא מקרי ביאת זנות אף שתלוי ברצון האב כיון שדעתו לקידושין, ודימה זאת להא דמתקדשת רק בגמר ביאה. וכן ביאר במשנת ר' אהרן (קידושין סי' ח). וצריך לומר לדעת השאגת אריה דלא דמי מקנה דשלב"ל להכא, דאיה"נ אין צריך שיחול הקנין 'בפועל' אך מכל מקום צריך שיגמר כל הדבר שצריך בשביל לחול מצד הקונה והמקנה, וכמש"כ הגר"ש שקופ עצמו (בחידושיו לנדרים מהדו"ח סי' כג) "כיון שמקנה לו מעכשיו אף שבאמת אי אפשר שיזכה רק אח"כ אבל מצדם היו מתרצים שיזכה גם מעכשיו אם היה באפשרות, וכיון שנעשה עכשיו מעשה ההקנאה בהחלט א"צ שוב שיהי' המעשה קיים בשעת החלות, דרק היכא שמתחלה אינם מתרצים שיחול הדבר מעכשיו אז אין המעשה של עכשיו מועלת להיכר הקנין כיון שאינם רוצים לעשותו לבעלים מעכשיו, אבל אם מצדם מתרצים לעשות חלות הדבר מעכשיו, ורק שאפשרות הדבר מעכבת, אז נגמר ע"י מעשה של עכשיו כל מה שפועלת הצטרפות של מעשה לענין ההקנאה", עכ"ל. אלא שנחלקו אם תליית הרצון בדעת אחרת מקרי שנגמר המעשה מצידם או לא..
ובשאגת אריה (סי' צג) נקט לה לדבר פשוט דבקידושי ביאה א"א להם לחול לאחר זמן, כגון האומר לאשה התקדשי לי בביאה זו לאחר ל' יום וכו' וא"א לקידושין לחול לאחר זמן אלא בקידושי כסף ואפילו נתאכלו המעות משום דהני זוזי לאו למלוה ולאו לפקדון דמו וכו' וכן בקדושי שטר ולא נתקרע השטר עד לאחר זמן חלות הקידושין, אבל בביאה בלאחר זמן א"א דהא אין כאן שום דבר שתחול עליו הקידושין וזה ברור ופשוט. ועיי"ש שדן דבהריני בועליך על מנת שירצה אבא הוי כלתה ביאתו כיון שתלוי ברצון האב.
אך ראה חי' הגר"ש שקופ (קידושין סי' יט, מהדו"ח סי' כח) דשאני תולה בדעת אחרים, שכיון שמצד המעשה יש בכחו לגמור עתה, לא אכפת לן במה שבפועל עדיין לא חל, וכתב דהוי כמו מקנה דבר שלא בא לעולם דליכא בזה חסרון דכלתה קנינו, והוסיף עוד דלא מקרי ביאת זנות אף שתלוי ברצון האב כיון שדעתו לקידושין, ודימה זאת להא דמתקדשת רק בגמר ביאה. וכן ביאר במשנת ר' אהרן (קידושין סי' ח). וצריך לומר לדעת השאגת אריה דלא דמי מקנה דשלב"ל להכא, דאיה"נ אין צריך שיחול הקנין 'בפועל' אך מכל מקום צריך שיגמר כל הדבר שצריך בשביל לחול מצד הקונה והמקנה, וכמש"כ הגר"ש שקופ עצמו (בחידושיו לנדרים מהדו"ח סי' כג) "כיון שמקנה לו מעכשיו אף שבאמת אי אפשר שיזכה רק אח"כ אבל מצדם היו מתרצים שיזכה גם מעכשיו אם היה באפשרות, וכיון שנעשה עכשיו מעשה ההקנאה בהחלט א"צ שוב שיהי' המעשה קיים בשעת החלות, דרק היכא שמתחלה אינם מתרצים שיחול הדבר מעכשיו אז אין המעשה של עכשיו מועלת להיכר הקנין כיון שאינם רוצים לעשותו לבעלים מעכשיו, אבל אם מצדם מתרצים לעשות חלות הדבר מעכשיו, ורק שאפשרות הדבר מעכבת, אז נגמר ע"י מעשה של עכשיו כל מה שפועלת הצטרפות של מעשה לענין ההקנאה", עכ"ל. אלא שנחלקו אם תליית הרצון בדעת אחרת מקרי שנגמר המעשה מצידם או לא..
2
ג׳וע"י זה אפשר לבאר את בעית ר' ירמיה בחולין (יז, א): "אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו" - ועי' ברא"ש שם280פרק א סימן כג. שכתב: "פירש רש"י, דרוש וקבל שכר הוא שצריכים אנו לעמוד על האמת, אע"פ שכבר עבר. ולא נהירא לי, דדוקא למיסבר קראי דרשינן אע"פ שכבר עבר, אבל לקבוע בעיא דש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכחן, והכי אמרינן בפרק א' דיומא (ה, ב) כיצד מלבישין - וכו' - כיצד מלבישין? מאי דהוה הוה? - וכו' - אלא כיצד מלבישין למיסבר קראי281הלשון שכתב רש"י שהוא משום דרוש וקבל שכר, נאמרה על קושית הש"ס 'הלכתא למשיחא', ובפשוטו היה מקום לומר דרק לענין הלכתא למשיחא אמרינן דרוש וקבל שכר, משא"כ לענין אבעיא שאין בה נפק"מ כלל לא שייך זה. ומדברי רש"י מוכח דאמרינן לסברא זו בכל מקום, ועיין נמי תוספות (סנהדרין טו, ב) בהא דשור סיני בכמה שהקשו מאי נפק"מ ותירצו דשמא למיסבר קראי (וביומא שם השאירו בצ"ע), אבל הר"ן שם תירץ בתירוץ ראשון דדרוש וקבל שכר, ואולי בזה גופא נחלקו. ומאידך גיסא לדעת הרא"ש יש לומר בתרי אנפי, או כדלעיל, דלענין הלכתא אין צריך לכללא דלמסבר קראי, או דכל ענין שהוא הלכתא ממילא הוא גם למסבר קראי ודו"ק.
ועיין עוד מצפה איתן (זבחים מה, א) שהקשה מאי טעמא לא משני הגמ' (ביומא הנ"ל) גבי בגדים משום דרוש וקבל שכר (והיא גופא הוכחת הרא"ש דלא כרש"י), ותירץ המצפה איתן, דרק בקדשים אמרינן כן משום שכל העוסק בתורת קדשים הוי כאילו הקריבו, וכן בספק הגמ' בריש תמיד (כו, ב) על העליות דבית אבטינס דגם בזה אמרינן כל העוסק בתורת בנין בית המקדש כאילו בנאו, וא"כ בזה אמרינן דרוש וקבל שכר, משא"כ בשאר ההלכות.
ותירוצו צ"ע דהא בסנהדרין (נא, א) אמרה הגמ' דרוש וקבל שכר גם על קביעות ההלכה במיתת בת כהן שזינתה. ואולי יש לומר כנ"ל, דלענין קביעת הלכה בודאי דבכל ענין אמרינן דרוש וקבל שכר אע"פ שאין בזה נפק"מ השתא, משא"כ בדבר שאין בו נפק"מ כלל בזה חילק המצפה איתן בין קדשים לשאר דוכתי, וצ"ע. - ונראה לי, דנפקא מניה בבעיא זו, לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך, וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן, אם מותר לאכול מה שנתוותרו בידו, אי נמי כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות עכו"ם ושלקות וכיוצא בהם, אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל".
ועיין עוד מצפה איתן (זבחים מה, א) שהקשה מאי טעמא לא משני הגמ' (ביומא הנ"ל) גבי בגדים משום דרוש וקבל שכר (והיא גופא הוכחת הרא"ש דלא כרש"י), ותירץ המצפה איתן, דרק בקדשים אמרינן כן משום שכל העוסק בתורת קדשים הוי כאילו הקריבו, וכן בספק הגמ' בריש תמיד (כו, ב) על העליות דבית אבטינס דגם בזה אמרינן כל העוסק בתורת בנין בית המקדש כאילו בנאו, וא"כ בזה אמרינן דרוש וקבל שכר, משא"כ בשאר ההלכות.
ותירוצו צ"ע דהא בסנהדרין (נא, א) אמרה הגמ' דרוש וקבל שכר גם על קביעות ההלכה במיתת בת כהן שזינתה. ואולי יש לומר כנ"ל, דלענין קביעת הלכה בודאי דבכל ענין אמרינן דרוש וקבל שכר אע"פ שאין בזה נפק"מ השתא, משא"כ בדבר שאין בו נפק"מ כלל בזה חילק המצפה איתן בין קדשים לשאר דוכתי, וצ"ע. - ונראה לי, דנפקא מניה בבעיא זו, לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך, וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן, אם מותר לאכול מה שנתוותרו בידו, אי נמי כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות עכו"ם ושלקות וכיוצא בהם, אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל".
3
ד׳אכן באמת גם בעיא זו היא למיסבר קראי, למיסבר כל מהות נבילה, שכפי שביארנו יש לחקור אם האיסור הוא בהפעולה, בפעולת הנבול, או שהאסור הוא בהפועל יוצא, מה שהיא מתה. וכפי הנחתנו הנ"ל מסתעף מזה הנ"מ הנ"ל, שאם האיסור הוא בפעולת הנבול, הנה מכיון שהנחירה היתה במדבר ולא הועמד אז איסור של נבילה, אז גם אחרי זה מותר, אבל אם אנו אומרים שהאיסור הוא בהפועל יוצא, אז כשנכנסו לארץ מתהוה שוב האיסור282דברי הגהמ"ח הם רק להצד דבמדבר הותר איסור נבלה, אבל להצד דהנחירה במדבר פעלה את מה שפועלת השחיטה, א"כ גם האיסור הוא ב'פועל יוצא' מכל מקום הא הנחירה פעלה בזה שלא יהיה בגדר 'נבלה'. ויש אחרונים שנקטו דבעינן נחירה בסימנים דוקא, ראה בית אפרים (או"ח סי' כג); רעק"א (גליון יו"ד סי' יג), וא"כ בפשוטו הוי היתר כמו שחיטה, אך בהגהות מלא הרועים (שבת עה, א) הביא דברי הבית אפרים ונחלק עליו, ועיין נמי לשון הרמב"ם (הל' שחיטה פ"א ה"א) "כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין וכו' ואוכלין כשאר הגויים", משמע שלא היה עליהם איסור נבלה, וע"ע תמים דעים (סי' קעט) דלהסוברים דאין ברכה על על מצוה שיש בה איסור, הא דמברכין על שחיטה הוא משום דבמדבר יכלו לברך על השחיטה כיון שלא נהג אז לאו דנבלה.
ובעיקר הדבר, ראה קובץ הערות (סי' נט סק"ז) שדן בסברא הפוכה ומאידך גיסא, והיינו שמסוגיא זו יש להוכיח שהיתר שחיטה הוא היתר תמידי, דאם היה היתר לשעתו, א"כ היאך מסתפקת הגמ' אם נאסר בשר נחירה, הא כבר חל על זה היתר נחירה (שעומד במקום שחיטה), אך כאמור גם דברי הקובץ הערות תלויים בנדון הקודם. ועכ"פ היה מקום להוסיף שספק הגמ' אינו בגדר איסור נבלה אלא בגדר היתר שחיטה.. וכמובן שהאיבעיא היא למיסבר מלתא של כל המושג נבלה שבתורה283לכאורה באופן זה אין צריך לתירוץ ד'למסבר קראי', דנפק"מ טובא בענינים רבים של איסור נבלה, וכפי שהאריך בזה הגהמ"ח גופיה בכמה מקומות, והגדרת 'למסבר קראי' נאמרה רק במקום שכל הנפק"מ הוא בביאור הפסוק. אכן מאידך גיסא יש להעיר, דלמה ליה לר' ירמיה לשאול באופן זה שאין לו נפק"מ, ולמה לא ישאל באחת הנפק"מ המצויות..ולהיפך, דוקא הנ"מ שכתב הרא"ש אינו מדוייק כלל לפי זה, ואין לדמות בזה מלתא למלתא, כי בנודר לפ"ז לא שייכת כלל הבעיא הזו, מכיון שיכול לקבל נדר גם אחרי זמן ידוע, וזה סימן שאין פעולת האמירה היא האוסרת, אלא הפועל יוצא של האמירה, כלומר, הקבלה שקבל על ידה שעל זה נאמר284במדבר ל, ג.: "לאסור איסר על נפשו", וכשמקבל איזה נדר מהיום עד איזה זמן ידוע, אין המשך האיסור בתוך כל הזמן בא מפאת הרגע הראשון שחל בו האיסור, אלא מצד זה שאותה הקבלה היתה על כל רגעי הזמן הנ"ל285צ"ע מדוע מה שיכול לקבל איסור אחר כך הוא סימן לכך שהאיסור בא מכל רגע ורגע ולא מפעולת האמירה, ובלאו הכי דברי הרא"ש תמוהין, וכבר העיר כן באתוון דאורייתא (כלל א) דדוקא באברי בשר נחירה דבמדבר היה על זה היתר נחירה הוא דאבעיא ליה אי מהני לאחר מכן, משא"כ נודר מזמן מסויים שמזמן שחל עליו האיסור לא יהני מה שהיה בידו קודם לכן. והנה בעיקר הדבר כבר תמה בנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' סד) על הרא"ש דלפי"ד כל נזיר יהיה מותר ביין שכבר היה קודם שנאסר, וכן יהיה מותר ליטמא למתים שמתו קודם נזירותו. וכתב דמדקדוק דברי הרא"ש דמיירי דוקא בקבע זמן לאחר מכן (אבל אם נדר מיד פשיטא שנאסר גם מה שהיה בידו קודם), דהנדון הוא באדם שמצד הנדר היה צריך להיות אסור מיד אלא שהוא צמצם את זמן האיסור, אם כוונתו שלא לאסור אלא מה שנתחדש מכאן ואילך, וכה"ג באיסור נחירה שהרי כבר במדבר נאסר להם בשר שלא בשחיטה אלא שהקב"ה צמצם את זמן האיסור רק לזמן ד'ירחק המקום' וא"כ יש להסתפק במה שהיה בידו מקודם.
והנה יש לדקדק בדברי הרא"ש דקדוק נוסף, דהרא"ש נסתפק בבשר שהיה בידו ונותר שהיה אוכל והולך, ומשמע דהספק רק במה שבזמן שעדיין לא חל האיסור היה אוכל ממנו, ועיין תפארת יעקב (חולין שם) שדקדק לשון הגמ' אברי בשר נחירה שנתותרו, ולפי"ז אתי שפיר דאפשר שגם ספק הגמ' הוא דוקא באברים שנתותרו. ועיין עוד בבני יששכר (חודשי תמוז אב מאמר א סק"י) דספק הגמ' הוא האם נאמר דין שחיטה במה שהוא רק 'אבר' או דלא שייך שחיטה בזה וממילא לא נאסר.
ובעיקר דברי הרא"ש, האחרונים דנו טובא בדמיון ענינים שונים לזה, כגון דבר שהותר מדין הפסד מרובה או מכבוד שבת וחלף סיבת ההיתר, וכן באיסור בשר בתשעת הימים אם מותר במה שנשאר לו משבת, ועוד כיוצא בזה, ואכמ"ל.. ובכן אין לנו שום נ"מ אם המינים הללו היו לו עוד מלפני הזמן, כי סוף סוף כשיגיע הזמן אסור עליו אותו המין מצד הקבלה כנ"ל.
ובעיקר הדבר, ראה קובץ הערות (סי' נט סק"ז) שדן בסברא הפוכה ומאידך גיסא, והיינו שמסוגיא זו יש להוכיח שהיתר שחיטה הוא היתר תמידי, דאם היה היתר לשעתו, א"כ היאך מסתפקת הגמ' אם נאסר בשר נחירה, הא כבר חל על זה היתר נחירה (שעומד במקום שחיטה), אך כאמור גם דברי הקובץ הערות תלויים בנדון הקודם. ועכ"פ היה מקום להוסיף שספק הגמ' אינו בגדר איסור נבלה אלא בגדר היתר שחיטה.. וכמובן שהאיבעיא היא למיסבר מלתא של כל המושג נבלה שבתורה283לכאורה באופן זה אין צריך לתירוץ ד'למסבר קראי', דנפק"מ טובא בענינים רבים של איסור נבלה, וכפי שהאריך בזה הגהמ"ח גופיה בכמה מקומות, והגדרת 'למסבר קראי' נאמרה רק במקום שכל הנפק"מ הוא בביאור הפסוק. אכן מאידך גיסא יש להעיר, דלמה ליה לר' ירמיה לשאול באופן זה שאין לו נפק"מ, ולמה לא ישאל באחת הנפק"מ המצויות..ולהיפך, דוקא הנ"מ שכתב הרא"ש אינו מדוייק כלל לפי זה, ואין לדמות בזה מלתא למלתא, כי בנודר לפ"ז לא שייכת כלל הבעיא הזו, מכיון שיכול לקבל נדר גם אחרי זמן ידוע, וזה סימן שאין פעולת האמירה היא האוסרת, אלא הפועל יוצא של האמירה, כלומר, הקבלה שקבל על ידה שעל זה נאמר284במדבר ל, ג.: "לאסור איסר על נפשו", וכשמקבל איזה נדר מהיום עד איזה זמן ידוע, אין המשך האיסור בתוך כל הזמן בא מפאת הרגע הראשון שחל בו האיסור, אלא מצד זה שאותה הקבלה היתה על כל רגעי הזמן הנ"ל285צ"ע מדוע מה שיכול לקבל איסור אחר כך הוא סימן לכך שהאיסור בא מכל רגע ורגע ולא מפעולת האמירה, ובלאו הכי דברי הרא"ש תמוהין, וכבר העיר כן באתוון דאורייתא (כלל א) דדוקא באברי בשר נחירה דבמדבר היה על זה היתר נחירה הוא דאבעיא ליה אי מהני לאחר מכן, משא"כ נודר מזמן מסויים שמזמן שחל עליו האיסור לא יהני מה שהיה בידו קודם לכן. והנה בעיקר הדבר כבר תמה בנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' סד) על הרא"ש דלפי"ד כל נזיר יהיה מותר ביין שכבר היה קודם שנאסר, וכן יהיה מותר ליטמא למתים שמתו קודם נזירותו. וכתב דמדקדוק דברי הרא"ש דמיירי דוקא בקבע זמן לאחר מכן (אבל אם נדר מיד פשיטא שנאסר גם מה שהיה בידו קודם), דהנדון הוא באדם שמצד הנדר היה צריך להיות אסור מיד אלא שהוא צמצם את זמן האיסור, אם כוונתו שלא לאסור אלא מה שנתחדש מכאן ואילך, וכה"ג באיסור נחירה שהרי כבר במדבר נאסר להם בשר שלא בשחיטה אלא שהקב"ה צמצם את זמן האיסור רק לזמן ד'ירחק המקום' וא"כ יש להסתפק במה שהיה בידו מקודם.
והנה יש לדקדק בדברי הרא"ש דקדוק נוסף, דהרא"ש נסתפק בבשר שהיה בידו ונותר שהיה אוכל והולך, ומשמע דהספק רק במה שבזמן שעדיין לא חל האיסור היה אוכל ממנו, ועיין תפארת יעקב (חולין שם) שדקדק לשון הגמ' אברי בשר נחירה שנתותרו, ולפי"ז אתי שפיר דאפשר שגם ספק הגמ' הוא דוקא באברים שנתותרו. ועיין עוד בבני יששכר (חודשי תמוז אב מאמר א סק"י) דספק הגמ' הוא האם נאמר דין שחיטה במה שהוא רק 'אבר' או דלא שייך שחיטה בזה וממילא לא נאסר.
ובעיקר דברי הרא"ש, האחרונים דנו טובא בדמיון ענינים שונים לזה, כגון דבר שהותר מדין הפסד מרובה או מכבוד שבת וחלף סיבת ההיתר, וכן באיסור בשר בתשעת הימים אם מותר במה שנשאר לו משבת, ועוד כיוצא בזה, ואכמ"ל.. ובכן אין לנו שום נ"מ אם המינים הללו היו לו עוד מלפני הזמן, כי סוף סוף כשיגיע הזמן אסור עליו אותו המין מצד הקבלה כנ"ל.
4
ה׳וכן אין זה נפקא מינה באיסור דרבנן, כי כל איסור דרבנן אסור מצד "לא תסור", והאיסור הזה, כאשר כבר ביארנו בכמה מקומות, הוא מצד אי הכבוד של החכמים, מעין ציור של כבוד אב, וכמו שאם האב יפקד עליו לעשות איזה דבר אחרי זמן לא ידוע ולא יעשה, הוא עובר בודאי על מצות כבוד אב, ה"נ גם כן באיסור דרבנן286נקודה זו צריכה ביאור, כי בכל מקרה עלינו להפריד באיסורי דרבנן בין 'מהות האיסור' של כל איסור ואיסור, לבין הסמכות המחייבת את האיסור, וכשאנו אומרים שכל איסור דרבנן עובר על לא תסור – אין זו מהות האיסור שהחילו חכמים, ובלא"ה אינו מובן מה שדימה הגהמ"ח כבוד חכמים לכיבוד אב, דהא אם נמצא איסור דרבנן שלפי תנאיו יהיה מותר בזמן מסויים וממילא יפקע אחר כך, כלומר שאיסור החכמים יהיה רק מחמת 'פעולה' ולא מחמת 'פועל יוצא', דבר פשוט הוא שלא יהיה בכך זלזול בציווי חכמים, שהרי כך גדר האיסור, וכמו שבשעת ההיתר לא היה בזה זלזול במצוות חכמים, כך גם ברגע שלאחריו. וצ"ע..
5