המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא ס״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 61
א׳ואפשר לקבוע הגדרה שכזו במשפטי התנאים, שהתנאי בא תמיד על המעשה, אבל זה יחולק לשלשה חלקים: א) בעל המעשה. ב) בעל הפעולה. ג) בעל הדין. בהראשון כשהוא בעל המעשה מועיל התנאי, שאם לא נתקיים התנאי בטל המעשה, אבל לזה אנו צריכים לכל משפטי התנאים: תנאי כפול, תנאי קודם למעשה וכו'. בהשני, כשהוא רק בעל הפעולה ולא בעל המעשה, לא מועיל שום תנאי, ואף אם לא נתקיים התנאי - הפעולה קיימת. ובהשלישי, כשהוא לא רק בעל המעשה אלא גם בעל הדין, מועיל תנאי אפילו אם לא נעשה הדבר עפ"י כל משפטי התנאים.
1
ב׳ההבדל בין הא' ובין הב', כבר נתברר אצלנו למדי, זהו ההבדל בין קדושין-גרושין וכדומה, ששם מועיל תנאי, ובין חליצה ששם לא מועיל תנאי, ואפילו אם לא יתקיים התנאי ג"כ המעשה קיים, מפני שבעל המעשה הוא נקרא רק במקום שאנו זקוקים גם להפעולה וגם להרצון של בעל הפעולה על חלות הדבר. אבל במקום שאנו זקוקים רק להפעולה בלבד, אפילו פעולה בצירוף כוונה שיכוון בפעולתו, שם לא מועיל שום תנאי לבטל, כי ס"ס נעשתה הפעולה בין אם קיים התנאי אחר כך ובין אם לא קיים293הגהמ"ח כתב חילוק זה כמה פעמים ולגבי כמה נושאים, ראה במבוא (פרק ח אות יד): "כבר אמרנו את ההבדל בהמונחים כוונה ומחשבה, כי כוונה לדעת מה שהוא עושה ומחשבה זהו רצון תכליתי. ודבר זה כבר למדונו הראשונים בהבדל הדבר שבין חליצה שגם היא צריכה כוונה ובכ"ז לא מועיל בזה שום תנאי ובין קדושין גירושין וכדומה שכן מועיל שם תנאי וכו', והסבר הראשונים הוא מפני שבכל תנאי אפילו אם לא נתקיים התנאי אי אפשר להכחיש שהמעשה כבר נעשה ואת הנעשה אין להשיב, אלא מכיון שבכל אלו הדברים שמועיל תנאי כמו קדושין גירושין וקנינים בעינן לא רק למעשה אך גם למחשבה ומחשבה כאמור זה הרצון התכליתי, כלומר כשנותן פרוטה לאשה הוא צריך גם לרצון תכליתי שירצה שע"י כך תהיה מקודשת לו והרצון הזה הוא דוקא על תנאי - הנה כשלא נתקיים התנאי נשאר רק מעשה בלי רצון שלא יועיל. משא"כ בחליצה דבעינן רק כוונה, כלומר שלא צריכים שירצו הבעל והאשה ברצון החלטי בחלות הדין של החליצה שתהא ע"י כך מותרת לשוק, כי החלות הזו כבר נעשה עפ"י התורה, אלא רק בכוונה לבד שידעו מה שהמה עושים" וכו'. וע"ע לעיל (אות טו) בחילוק לפי"ז בגדרי שליחות..
2
ג׳בקדושין וגרושין, כאשר כבר בארנו, באה החלות מפעולה ורצון; רצון בהחלות גופא, ולכן הוא נקרא בעל המעשה. לא כן חליצה, שצריכים רק לכוונה שידע מהי פעולתו, שם הוא נקרא רק בעל הפעולה ולא בעל המעשה, וככה למשל, ג"כ בשחיטה, אפילו למי שסובר ששחיטה צריכה כוונה לא יועיל תנאי, כי הוא נקרא שם רק בעל הפעולה ולא בעל המעשה. כי בכל האופנים, אין אנו צריכים בזה לרצון שירצה דוקא שע"י השחיטה יבוא ההיתר להבהמה294וכ"כ בקובץ הערות (סי' עד ס"ק ג), דלא שייך [אי עביד] לא מהני על חלות הדין אלא היכא שהאדם הוא הפועל את חלות הדין, כגון בקנינין והקדש ותרומה, דבכל אלו הדין חל ע"י דעת האדם, דמשו"ה ביכולתו להטיל בהן תנאי ושיור ולקבוע זמן, אבל היכא שהדין חל מאליו ע"י המעשה, כגון בשחיטה המתרת הבהמה, שאין ההיתר מכח דעת האדם, אלא מעשה השחיטה היא המתרת, ועל כן אינו יכול להטיל תנאי ושיור בשחיטה ולא לקבוע זמן..
3