המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא ס״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 62
א׳ואת ההבדל בין הא', שכאמור, אנו צריכים שם לכל משפטי התנאים, ובין הג', ששם תנאי מועיל, אבל אין אנו צריכים לכל חוקי התנאים כנ"ל, אנו מוצאים בדברי הרמב"ם פ"ו מהל' אישות (הלכה יד) שכתב: "יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שאין צריך אדם לכפול תנאי אלא בגיטין וקדושין בלבד, אבל בדיני ממון אין צריך לכפול". ואמנם הרמב"ם בעצמו מוסיף על זה: ואין ראוי לסמוך על זה, שכפילות התנאי עם שאר הד' דברים מתנאי בני גד ובני ראובן אמרו אותם חכמים - אם יעברו בני גד וכו' ואם לא יעברו - ותנאי זה לא היה בגיטין ולא בקדושין". ומה קשה להגיד שהגאונים הללו שכחו פסוק מפורש בתורה295וכן הקשה בהשגות הראב"ד על הרי"ף (גיטין לז, ב מדה"ר, והוא הגאונים האחרונים אליהם כיוון הרמב"ם כמבואר במ"מ) דעיקר תנאי בני גד ובני ראובן בממון הוא, וכן הוא בתמים דעים (סי' רלט), אך בהשגותיו לספר אישות כתב שתירץ את שיטתם בספר משפטים (והיינו בספר קנין בהל' זכיה ומתנה פ"ג כמש"כ המגיד משנה). וכבר העיר בסתירת דברי הראב"ד במרכה"מ אישות שם. ואמנם הרמב"ם לא כתב להדיא דתנאם היה בממון אלא דלא היה בגיטין וקידושין, וראה לקמיה. וע"ע רשב"ם בבא בתרא (קלז, ב). וע"ע לקמיה אות סג ובהערה שם.!
1
ב׳אכן, ההבדל בין גיטין וקדושין ובין ממון, הוא אותו ההבדל בין בעל המעשה ובין בעל הדין. עפ"י מה שקבענו במדת "מציאות ודין"296מדה יא (אות מו והלאה). הגדרה בהכללים של הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, שבכל זאת אין אנו דנים שום עונש עפ"י הודאת בע"ד ומודה בקנס פטור וגם בכלל של "אין אדם משים עצמו רשע", והגדרנו שם כי בעל דין נקרא רק בחיובי ממון, כי שם האדם פועל לא רק את מציאות הדבר, אלא הוא הוא שפועל גם את הדין, וכל החיוב בא מפני שהוא התחייב את עצמו297ז"ל הגהמ"ח שם: "ועלינו לתת הגדרה בזה ולומר, שרק אז אנו אומרים הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, כשהוא בעל הדין בתור הנושא של הדין, ולא במקום שהוא רק הנושא של הדין או במילים אחרות: רק כשהוא בעל הדין במובן זה שהוא בעצמו הבעל של הדין, אבל לא במקום שהוא רק הבעל של המציאות והדין הנה רק דין התורה לחוד ואינו כרוך לגמרי בעצם המציאות גופא. למשל: הודאה על קנינים שמכר את מה ששייך לו לאחר, או הודאה על הלואות, נזקין וכדומה, הנה בכל הדברים הללו הוא המודה אינו רק בעל המציאות, אלא גם בעל הדין, כי הוא בעצמו עושה גם את הדין ע"י מה שהקנה לו את הדבר, או ע"י מה שהחסיר לו ע"י ההלואה או ע"י ההיזק, ודין התורה רק מאשרת את הגמירת דעת של המוכר – בקנינים – או את ההתחייבות שקבל על עצמו – בהלואות וכדומה, או למלאות את חסרונו של השני מה שהוא בעצמו החסיר לו – בנזקים ובגניבות וכדומה, כשהדבר נוגע רק אל הקרן. לא כן בדיני נפשות, כשהרג את הנפש למשל, הנהו רק בעל המציאות, המציאות של הרציחה, אבל לא הוא בעל הדין – אלא הדיין הוא רק דין התורה, כי הוא לא קיבל על עצמו התחייבות למות ואין בזה כלל הציור של התחייבות, וגם לא שייך בזה חיוב למלאות את חסרונו של ההרוג, אלא זהו רק עונש התורה שמטילה עליו, וככה הוא הדבר גם בקנסות שהקנס הוא רק קנס התורה ולא שהוא הקניס את עצמו". ועיין שם בהערות בהרחבה..
2
ג׳והבדלנו שם298שם (אות מז ואות מח). גם בין קנינים למשל, ובין קדושין, שאם האדם מודה שמכר שדה לחברו אז ג"כ אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, אבל בקדושין אין אנו אומרים הודאת בע"ד כמאה עדים, כמבואר במס' קדושין (סה, ב), והראשונים מתפלאים מהו ההבדל? - אבל ההבדל הוא כנ"ל, בקנינים, אם אדם מקנה איזה דבר לחברו, הנה דין התורה רק מאשר את הגמירת דעת של האדם שיתחייב לקיים את זה; לא כן בקדושין, למשל, שיש עליה איסור אשת איש שאע"פ שהאדם עשה אותה לאשת איש, אבל האיסור של אשת איש אין זה רק אישור של גמירת דעת שלו, אלא זהו איסור רק מצד איסור התורה, כמו כל איסורי עריות, עיי"ש מה שבארנו במדה הנ"ל299כך כתב שם: "כשאנו דנים על עצם ההתהוות של הקדושין, שגם לדברי העדים בעצמם לא היו עדים של הקדושין אלא שאנו רוצים להפעיל את הקדושין ע"י הודאת בע"ד, שזה כאמור מושג משפטי וכאן לא שייך זה כנ"ל, אבל באומרים "נתקדשנו בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים" אז אנו באים בזה לא מצד הודאת בע"ד, אלא מצד שווייהו אנפשייהו חתיכא דאיסורא, כי כאמור, עצם המושג אשת איש הנו מושג משפטי, אבל האיסורים הבאים מזה המה כבר איסורים ככל איסורי תורה, אלא כשאנו דנים על עצם ההתהוות של מושג אשת איש, אין אנו יכולים לבוא בזה רק מצד מושג משפטי, וכיון שגם לפי דבריהם לא היה המושג המשפטי בסדר, כבר אין בזה משום חתיכה דאיסורא כי גם לפי דבריהם לא היה בזה איסור.
והמבין יבין, שבזה סלקנו את כל הקושיות של הראשונים, וביחוד את הקושיות של הרשב"א, שמאי שייך בזה חייב לאחריני כי האם היא חייבת למי שהוא, הלא בידה להתקדש למי שהיא רוצה, וגם אם זהו הטעם, מדוע באמת הם נאמנים באומרים נתקדשנו בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, וכל הקושיות הללו נופלות עי"ז מאליהן, כמובן.
והגדרה זו הנ"ל המבדלת בין בעל הדין - שהוא פועל את הדין גופא ובין בעל המציאות – שהוא פועל רק את המציאות והדין הוא רק דין התורה – הגדרה זו אנו רואים לאו דוקא בדיני ממונות אך גם בהרבה ענינים אחרים". עכ"ל הגהמ"ח, ועיין שם בהערות..
והמבין יבין, שבזה סלקנו את כל הקושיות של הראשונים, וביחוד את הקושיות של הרשב"א, שמאי שייך בזה חייב לאחריני כי האם היא חייבת למי שהוא, הלא בידה להתקדש למי שהיא רוצה, וגם אם זהו הטעם, מדוע באמת הם נאמנים באומרים נתקדשנו בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, וכל הקושיות הללו נופלות עי"ז מאליהן, כמובן.
והגדרה זו הנ"ל המבדלת בין בעל הדין - שהוא פועל את הדין גופא ובין בעל המציאות – שהוא פועל רק את המציאות והדין הוא רק דין התורה – הגדרה זו אנו רואים לאו דוקא בדיני ממונות אך גם בהרבה ענינים אחרים". עכ"ל הגהמ"ח, ועיין שם בהערות..
3