המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא ס״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 63
א׳ואותו ההבדל יש גם בדברי הגאונים שמחלקים בין קדושין וגיטין ובין דיני ממונות לענין משפטי התנאים.
1
ב׳כי משפטי התנאים מראים שלא כל כך קל לבטל את המעשה שכבר נעשה, ואף שאמנם במקום שהוא בעל המעשה ולא רק בעל הפעולה לחוד יכול להתנות תנאי כנ"ל, בכ"ז אנו זקוקים להגיד נתבטל התנאי נתבטל המעשה מעיקרא, כי אם המעשה היה קיים, כבר מתקיימים הדינים עפ"י דין תורה ולא מכח בעל המעשה, אלא מכח דין התורה, וזה לא כך כך קל כנ"ל, וע"כ אנו צריכים לכל הפרטים של דיני התנאים.
2
ג׳אבל במקום שהוא המתנה איננו רק בעל המעשה לחוד, אלא ג"כ בעל הדין, כמו בדיני ממונות כנ"ל, שם בכלל אין אנו צריכים להגיד שאם נתבטל התנאי נתבטל המעשה מעיקרא - אלא שרק הדין מתבטל, ולעולם המעשה קיים והתנאי שמש רק בתור הגבלה להמעשה שהוא קיים רק בגבולות של התנאי.
3
ד׳וביתר הסבר, כי בדיני ממונות כמו למשל במקח וממכר, או במתנה, הלא יכול לעשות את זה באופנים שונים, באופן של מכירה לחלוטין, ובאופן של מכירה זמנית, קנין הגוף וגם קנין פירות, מכירה ומתנה בלי הפסק וגם עם הפסק, כמו "נכסי לך ואחריך לפלוני", ובזה כשמתנה תנאי הנה התנאי הוא ג"כ נחשב לאופן המכירה או המתנה, ואין אנו זקוקים כלל להגיד בזה בטל המעשה מעיקרא, אלא מכיון שהוא הבעל דין, ויכול להביא את חלות הדין כמו שהוא רוצה, הנה כשמתנה תנאי הרצון שלו היה רק באופן שכזה, וכמו שאין אנו צריכים בכל ההגבלות שאדם עושה במכירה ומתנה לפרטים קבועים ודינים מסויימים ככה אין אנו צריכים בהגבלות שבאות בהן על יסוד של תנאי לדינים מיוחדים.
4
ה׳וממילא לפ"ז מסולקת הקושיה מתנאי בני גד ובני ראובן, ששם ס"ס הדין הוא דין התורה, שמהתורה באה להם ה"ונתתם" ולא כמתנה רגילה300הרמב"ם בהל' זכיה ומתנה (שם ה"ח) הביא דעת רבותיו שמחלקים בין ממון לגו"ק לענין תנאי כפול, והראב"ד שם יישב דעתם, זה לשונו: וטעם גדול יש לדבר ואיך יתכן דזה מוכר קרקע או נותנו ואומר איני נותנו או מוכרו אא"כ יעשה לי כך וכך ונוציא אותו מידו ולא עשה בו מה שהתנה עליו, אבל גיטין וקדושין אומדן דעתא הוא מכיון שנתן דעתו לגרש או לקדש אינו אלא כמפליג בדברים וקירוב הדעת וריחוק הדעת אין תנאי מועיל בו לרחק ולקרב אא"כ חזקו בכפילו ובכל העניינים שנתפרשו בו כי כולם חזוק התנאי הם ובין תבין, ונחלת בני גד ובני ראובן לא היתה מוחזקת ביד ישראל ואינו דומה לקרקע המוחזק לו לאדם מירושתו או ממקחו. עכ"ל הראב"ד. ותחילת דבריו הם סברת הגהמ"ח. וכן מבואר באגודה (ביצה כ, ב. ושם בשם הראב"ד תירוץ אחר על שיטת הרי"ף) שאחר שהביא הקושי' דתנאי בני גד ובני ראובן דיני ממונות הואי ועוד מאי שנא דיני ממונות מגיטין וקדושין, כתב דאנו רגילין לתת טעם לדברי הרב אלפסי ז"ל דקיימא לן דגבי ממונא אזלינן בתר אומדן דעתא ומה לנו לכפול את תנאו ולהזכיר תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו, הרי גלה דעתו שאינו רוצה במתנה זו אם לא ישלים האחד את תנאו, זהו טעם הרב ז"ל והוא נכון. והאגודה לא ביאר כלל מדוע שונה נחלת בגו"ר וכן מהו עומק החילוק בין גו"ק לממונות.
והנה הראב"ד שכתב שלענין גיטין וקידושין הכל תלוי בריחוק וקירוב דעת ובזה אין מועיל תנאי אלא אם כן חזקו בכפילו וכו', וראה במגיד משנה (אישות שם) שסברתו ל"מ בתנאי קודם למעשה, ועיין אבל האזל (זכו"מ שם) מה שכתב.
אך יש לומר שההגדרה היא כהגדרת הגהמ"ח, שבגו"ק פעולת האדם היא רק ברצון והוא אינו בעל הדין כלל, וא"כ או שנתכוין לכך או שלא נתכוין ואין אומרים שכוונתו מוגבלת לתנאים אלא א"כ חיזק את הגבלתו, משא"כ במקום שהוא בעל הדין. ועפי"ז יתפרשו גם המשך דבריו שנחלת בגו"ר לא היתה מוחזקת ואינה דומה לירושה ומתנה שהוא על דרך סברת הגהמ"ח דהתם התורה היא שמחילה את ההקנאה. וע"ע שיעורי הגר"ש רוזובסקי (קידושין מט, ב) שכתב בדרך דומה ליישב שיטת הרמב"ם (הנ"ל, והאריך כן גם בשיטת רשב"ם המובא בתוס' שם ד"ה דברים), שלענין ממון א"צ משפטי התנאים, והוא ע"פ מה שכתבו התוס' (כתובות נו, א) דבלא חידושא דתנאי לא היה מהני תנאי משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, וביאר דמה דמקרי 'מעשה' הוא כשהתורה היא שמחילה את הדבר כמו בגו"ק, משא"כ בממונות שהוא בעל הממון והוא הפועל לא מקרי מעשה כלל אם הגביל אותו בתנאי קודם לכן, ובזה שונה נחלת בני גד ובני ראובן שהוא ע"פ הדיבור ומקרי 'מעשה'. ועוד בביאור דעת הראב"ד, ראה מש"כ בבית יחזקאל (סי' כד אות ז) שיש בזה ג' שיטות בראשונים, עיי"ש..
והנה הראב"ד שכתב שלענין גיטין וקידושין הכל תלוי בריחוק וקירוב דעת ובזה אין מועיל תנאי אלא אם כן חזקו בכפילו וכו', וראה במגיד משנה (אישות שם) שסברתו ל"מ בתנאי קודם למעשה, ועיין אבל האזל (זכו"מ שם) מה שכתב.
אך יש לומר שההגדרה היא כהגדרת הגהמ"ח, שבגו"ק פעולת האדם היא רק ברצון והוא אינו בעל הדין כלל, וא"כ או שנתכוין לכך או שלא נתכוין ואין אומרים שכוונתו מוגבלת לתנאים אלא א"כ חיזק את הגבלתו, משא"כ במקום שהוא בעל הדין. ועפי"ז יתפרשו גם המשך דבריו שנחלת בגו"ר לא היתה מוחזקת ואינה דומה לירושה ומתנה שהוא על דרך סברת הגהמ"ח דהתם התורה היא שמחילה את ההקנאה. וע"ע שיעורי הגר"ש רוזובסקי (קידושין מט, ב) שכתב בדרך דומה ליישב שיטת הרמב"ם (הנ"ל, והאריך כן גם בשיטת רשב"ם המובא בתוס' שם ד"ה דברים), שלענין ממון א"צ משפטי התנאים, והוא ע"פ מה שכתבו התוס' (כתובות נו, א) דבלא חידושא דתנאי לא היה מהני תנאי משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, וביאר דמה דמקרי 'מעשה' הוא כשהתורה היא שמחילה את הדבר כמו בגו"ק, משא"כ בממונות שהוא בעל הממון והוא הפועל לא מקרי מעשה כלל אם הגביל אותו בתנאי קודם לכן, ובזה שונה נחלת בני גד ובני ראובן שהוא ע"פ הדיבור ומקרי 'מעשה'. ועוד בביאור דעת הראב"ד, ראה מש"כ בבית יחזקאל (סי' כד אות ז) שיש בזה ג' שיטות בראשונים, עיי"ש..
5
ו׳ובזה אפשר לתרץ את הקושיות הידועות שמקשים האחרונים על התוס' בנזיר (יא, א ד"ה דהוי) שמקשים שם "וא"ת תיפוק ליה דנזירות א"א לקיים ע"י שליח"? וכל תירוצם הוא מפני "שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו", א"כ זה ניחא בנזירות, אבל מה יענו בנדרים ושבועות שגם שם אנו מוצאים שמועיל תנאי כמו "קונם רחיצת עולם עלי אם ארחץ היום, או שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה"301קושית רעק"א בגליון הש"ס (שם) ובנו הגר"ש אייגר (בגליון מהרש"א) בשם בשמים ראש. ועיין רש"ש; שו"ת הרי"מ (בסופו חי' למסכת נדרים); שערי יושר (שער ז פרק ח); חזון איש (חו"מ ליקוטים סי' יב סק"ג).? אבל לפ"ז התירוץ פשוט, שבנדרים ושבועות ששם הנודר והנשבע הוא ג"כ בעל הדין בכלל אין אנו צריכים למשפטי התנאים כנ"ל, וכל הקושיה היתה בנזירות ששמה הוא רק בעל המעשה ולא בעל הדין, הדין הוא כבר דין תורה לשיטת המהרי"ט הידועה302ח"א סי' נג (עיין שם גם סי' נד-נה). ראה מש"כ הגהמ"ח לעיל (אות י ואות לג) וכן במדה א (אות ל); מדה ז (אות יח-כ); מדה ח (אות ו-יב); מדה יא (אות סו), ומה שצויין שם., שנזירות הוא תואר קדושה, והתורה אוסרת למי שיש לו התואר הזה, ורק בזה היתה הקושיא, וע"ז תירצו כנ"ל303וכן תירץ הגרנ"פ (הו"ד בספר הזכרון ברית אברהם עמ' תקעח). והנה סברא דומה לזה איתא בחי' מרן רי"ז הלוי (ריש הל' נזירות) בשם הגר"ח, דהא דמהני תנאי בנדרים ונזירות אינו מהל' תנאים אלא דבלא זה לא הוי 'האדם בשבועה' כיון שע"ד כן לא נדר ונזר, אלא שלפי"ז אזדא לה קושית התוס' גם בנזירות (ובעיקר דין האדם בשבועה אם שייך בתולה בדבר אחר ראה שו"ת מהרי"ט ח"א סי' יט). ועיי"ש בגרי"ז שהתוס' שהקשו לשיטתם בכתובות (הנ"ל) דכל תנאי הוא בגדר דיבור מבטל מעשה, ועיי"ש מש"כ בחילוק שבין נזירות לנדרים. ועיין בספר הזכרון (שם) מש"כ הגרנ"פ לדון בתירוצו.
אכן להגדרת הגהמ"ח יש לומר (והוא כעין הגרי"ז עיין שם), דסברת 'האדם בשבועה' לא שייכא כשהוא יודע שהוא נזיר ושכך הם גדרי הנזירות, וכל שהאיסורים באים ממילא ע"י התורה לא שייך שייאמר על זה 'האדם בשבועה', משא"כ בנדרים שכל איסור ואיסור תלוי ברצונו. ואכתי צ"ת ודו"ק.
ובקובץ הערות (סי' עו ס"ק ז-ח) כתב דסברה זו (שהיא סברת הגהמ"ח) מהני גם לנזירות דבנזירות האדם הוא העושה חלות הנזירות כמו בהקדש ועל כן מהני ביה תנאי. אך הגהמ"ח ס"ל דלדעת מהרי"ט אין האדם פועל כלום וכל האיסורים באים ממילא..
אכן להגדרת הגהמ"ח יש לומר (והוא כעין הגרי"ז עיין שם), דסברת 'האדם בשבועה' לא שייכא כשהוא יודע שהוא נזיר ושכך הם גדרי הנזירות, וכל שהאיסורים באים ממילא ע"י התורה לא שייך שייאמר על זה 'האדם בשבועה', משא"כ בנדרים שכל איסור ואיסור תלוי ברצונו. ואכתי צ"ת ודו"ק.
ובקובץ הערות (סי' עו ס"ק ז-ח) כתב דסברה זו (שהיא סברת הגהמ"ח) מהני גם לנזירות דבנזירות האדם הוא העושה חלות הנזירות כמו בהקדש ועל כן מהני ביה תנאי. אך הגהמ"ח ס"ל דלדעת מהרי"ט אין האדם פועל כלום וכל האיסורים באים ממילא..
6