המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא ס״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 67
א׳והסבר הירושלמי גופא בקידושין שאונסא כמאן דעביד לא אמרינן מיוסד ג"כ לא על היסוד שאין אונס כדי לקיים את התנאי, אלא שכמובן גם שם ההדגשה על הפועל יוצא שבדבר, כי המכוון הוא בודאי לא על מעשה הנשואין מצדו, אלא שהיא תהיה נשואה באותו הזמן, וס"ס הפועל יוצא הזה לא נתקיים.
1
ב׳ויתחדש מזה שאם גם כן הבטל, בטול התנאי, יבוא ע"י הפועל יוצא שבדבר. למשל, אם יאמר אם לא אתן לך מאתיים זוז עד יום פלוני להוי גיטא, ורצה ליתן אלא שהיה אונס בכך, לא נגיד שע"י אונס יתבטל הגט, דס"ס הפועל יוצא הזה לא נתקיים - וזו באמת נקודה חדשה להלכה.
2
ג׳וע"י זה אפשר לדחות ראית ה"אגודה" הידועה319גיטין סי' קלב. באונס ביום אחרון לא הוי אונס, מדאיצטריך הלל לתקן את תקנתו הידועה כשהלוקח היה נטמן ביום שני עשר חודש - וידועה הקושיה עליו מ"ההוא גברא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין להוי גיטא ופסקיה מברא" הנ"ל?
3
ד׳והקצוה"ח מתרץ320סי' נה ס"ק א., שכאן זה ענין של "אונסא כמאן דעבד לא אמרינן" מפני שהוא מפרש ששם הוא הגדרה של קיום התנאי, כלומר, שעצם המכירה היא מכירה חלוטית, אלא שע"י הפדיון של המוכר חוזר שוב הבית אליו, והתנאי הוא שיפדה עד זמן של י"ב חודש, ואונס על קיום התנאי לא אמרינן כנ"ל, והנתה"מ מקשה מהא דאמרינן לענין פדיון בבתי ערי חומה "שריבית הוא אלא שהתורה התירתו" - שמוכח שהמכירה נעשתה רק לזמן בתור רבית בעד ההלואה והדרא קושיא לדוכתיה? - אבל לפ"ז אמנם צדק הנתה"מ שהאונס בבתי ערי חומה הוא ג"כ אונס לבטול התנאי, כי מכיון שהמכירה היתה לכתחילה רק לזמן, הנה אח"כ נחלט הבית להלוקח רק ע"י קיום התנאים של הפדיון והפדיון נחשב באמת לבטול התנאי, אבל גם לביטול התנאי אין אנו אומרים אונס, כשהביטול בא ע"י הפועל יוצא שבדבר, והפועל יוצא בנ"ד הוא שהלוקח יקבל את כספו בחזרה, וס"ס הפועל יוצא הזה לא נתקיים, ולא דמי להא דאמר "אי לא אתינא עד תלתין יומין להוי גיטא", ששם כנ"ל בא הביטול ע"י הפועל שבדבר ולא ע"י הפועל יוצא שבדבר321עיין מש"כ הגהמ"ח בספרו שם (פרק יז ופרק יח) באופן שונה, וכן במש"כ לעיל (מדה ד אות יג, וע"ע מדה ב אות לה-לט ומדה יד אות י-יא).
ובעיקר הדבר דעל הפועל יוצא לא אמרינן אונס רחמנא פטריה, ראה אבני נזר (או"ח סי' תקא), דהא דבכל המצוות לא אמרינן 'מוכר כסותו' הוא משום דכשאין לו כסף מקרי אונס, ומי שנאנס על המצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו (וזהו אף אם אונסא לאו כמאן דעביד מ"מ כך הוא לגבי שכר), משא"כ בפרסומי ניסא שבעינן שיתפרסם אצל אחרים מה לאחרים במחשבתו, ולכאורה צ"ב מה בכך שלא נתפרסם אצל אחרים מ"מ הא מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו. אכן עם סברת הגהמ"ח יש לבאר גם את דבריו, דבכל המצוות המכוון הוא 'מעשה האדם' ואף כשהמכוון הוא ה'פועל יוצא' כמו בכיסוי הדם וכו', מ"מ מצד האדם המצוה היא ה'מעשה' וה'פועל' גרידא שמביא להפועל יוצא (ואף אם יצוייר דיהיה מעשה כיסוי בלא פועל יוצא לא חסר כלום מצד ה'פועל' רק דבפועל לא נתקיימה המצוה וממילא שגם ה'פועל' לא עשה כלום, ודו"ק), ורק ע"ז אמרינן דחישב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, משא"כ בפרסומי ניסא שגם 'מעשה האדם' הוא רק בהפועל יוצא ובתוצאה ואין משמעות ל'פועל' בלא ה'פועל יוצא', בזה אין לומר כאילו עשאה כל שלא התפרסם בפועל, ולכן צריך למכור כסותו. וע"ע אתוון דאורייתא (כלל יג) שחילק על דרך זו בין מצוות דבין אדם למקום ובין מצוות דבין אדם לחבירו, דבאדם לחבירו המצוה היא הפועל יוצא ועל זה לא שייך פטור אונס (אמנם עמש"כ בזה הגהמ"ח לעיל מדה יא אות א), ועיי"ש עוד בענין מתו אחיו מחמת מילה אי חשיב ערל לענין פסול עבודה..
ובעיקר הדבר דעל הפועל יוצא לא אמרינן אונס רחמנא פטריה, ראה אבני נזר (או"ח סי' תקא), דהא דבכל המצוות לא אמרינן 'מוכר כסותו' הוא משום דכשאין לו כסף מקרי אונס, ומי שנאנס על המצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו (וזהו אף אם אונסא לאו כמאן דעביד מ"מ כך הוא לגבי שכר), משא"כ בפרסומי ניסא שבעינן שיתפרסם אצל אחרים מה לאחרים במחשבתו, ולכאורה צ"ב מה בכך שלא נתפרסם אצל אחרים מ"מ הא מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו. אכן עם סברת הגהמ"ח יש לבאר גם את דבריו, דבכל המצוות המכוון הוא 'מעשה האדם' ואף כשהמכוון הוא ה'פועל יוצא' כמו בכיסוי הדם וכו', מ"מ מצד האדם המצוה היא ה'מעשה' וה'פועל' גרידא שמביא להפועל יוצא (ואף אם יצוייר דיהיה מעשה כיסוי בלא פועל יוצא לא חסר כלום מצד ה'פועל' רק דבפועל לא נתקיימה המצוה וממילא שגם ה'פועל' לא עשה כלום, ודו"ק), ורק ע"ז אמרינן דחישב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, משא"כ בפרסומי ניסא שגם 'מעשה האדם' הוא רק בהפועל יוצא ובתוצאה ואין משמעות ל'פועל' בלא ה'פועל יוצא', בזה אין לומר כאילו עשאה כל שלא התפרסם בפועל, ולכן צריך למכור כסותו. וע"ע אתוון דאורייתא (כלל יג) שחילק על דרך זו בין מצוות דבין אדם למקום ובין מצוות דבין אדם לחבירו, דבאדם לחבירו המצוה היא הפועל יוצא ועל זה לא שייך פטור אונס (אמנם עמש"כ בזה הגהמ"ח לעיל מדה יא אות א), ועיי"ש עוד בענין מתו אחיו מחמת מילה אי חשיב ערל לענין פסול עבודה..
4