המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא ס״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 69

א׳ונחזור למה שהתחלנו בהתחלת המדה הזו³²⁹אות א. במצוות ועבירות, שלפעמים נופל הספק אם ההדגשה של המצוה והעבירה היא בהפועל והפעולה או שהיא בהפועל יוצא.

ב׳למשל, במצות קבורת המת ג"כ יש לחקור אם המצוה הוא בעצם פעולת הקבורה, או שהמצוה היא בהפועל יוצא שבדבר, שיהיה קבור.

ג׳והנ"מ אם כבר נקבר המת והוציאוהו אח"כ אם יש חיוב לקבור אותו שנית או לא. ואת החקירה הזו אנו מוצאים בס' של אחד מאחרוני האחרונים, ס' "נר אהרן" להגאון מטווריג ז"ל³³⁰לר' אברהם אהרן הכהן בורשטיין, נלב"ע י"ט כסלו תרפ"ו., שמאריך בזה בדברי טעם³³¹סימן ה..

ד׳כי לכאורה דבר פשוט הוא שחיוב הקבורה הוא אפילו פעמים הרבה, כמבואר בתשב"ץ³³²ח"ב סי' קיא. לענין בעל שחייב לקוברה גם בפעם שניה, אך באמת יש במצות קבורה משום שני דברים: א) עצם חיוב הקבורה כשהיא לעצמה, שאת זה אנו למדים מהכתוב³³³דברים כא, כג."קבור תקברנו". ב) מצד כבוד המת, שזה מוטל רק על הקרובים. והנה בנוגע להדבר השני בודאי שזהו חיוב נמשך, ואפילו אם נקבר פעם אחת חייב לקוברו שנית³³⁴כן הוא להדיא בסברת התשב"ץ שם, עיין שם לחלק בין פדיון לקבורה., אכן הספק הוא בנוגע לדבר הא' שבזה עדיין הספק במקומו עומד³³⁵האחרונים דנו אם לדרוש את כפל לשון הכתוב "קבור תקברנו" - כדרך שדורשת הגמ' (ב"מ לא, א) לשונות כפולים דומים לזה (השב תשיבם, שלח תשלח וכדומה) שהכוונה היא אפילו מאה פעמים. וראה משך חכמה (פרשת כי תצא) דכתב דאיה"נ דרשת הגמ' שם יכולה להידרש גם כאן ומצות קבורה היא אפילו מאה פעמים, ושם כתב, דהפעם הראשונה (של מי שמת בסקילה) מוטלת על בית דין, ושאר פעמים מוטל על כל אדם. וכן נקט הראי"ה קוק בשו"ת דעת כהן (יו"ד סי' רכא), דרק בכיסוי הדם (ראה להלן) איכא מיעוט דכסהו ונתגלה פטור, הא בלא"ה המצוה היא אפילו מאה פעמים. אמנם בשו"ת טוטו"ד (קמא סי' רפה); דברי מלכיאל (ח"א סי' סז); דעת קדושים (הל' אבלות סי' קס) כתבו להיפך, דממה שלא הביאה הגמ' דרשה זו (ואדרבה דרשה מכאן לארון וקבורה) מוכח דליכא מצוה (עיין שם). וראה שו"ת קול מבשר (ח"א סי' א) שהעיר על הטוטו"ד, וכתב להקשות מגולגולת יהויקים שקברוה כמה פעמים. וע"ע בזה בשו"ת מחנה חיים (ח"ג יו"ד סי' מב); אהל משה (צוייג, סי' שמט); בית יצחק (ח"ב סי' קס). וע"ע במלבי"ם (אילת השחר כלל לח) ובחידושיו על הש"ס (זבחים מד, א), ושרידי אש (ח"א סי' מב) בהרחבה. מאידך גיסא ראה גשר החיים (פרק טז בהערה), דלהיפך ממה שלא דרשה הגמ' דאפילו מאה פעמים חזינא דמסברא יש לקוברו מאה פעמים כל שלא נתעכל הבשר, והיא בדומה לסברת הגהמ"ח..

ה׳אכן נראה לי להביא ראיה שעיקר המצוה בזה הוא בהפעולה ובהפועל יוצא, כלומר שיהיה מת קבור, מהא דקי"ל שהמוציא את המת עמ"נ לקוברו פטור למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, ואם נימא דעצם פעולת הקבורה היא מצוה, מדוע זה נקרא מלאכה שאצל"ג, מ"ש זה מהמוציא ס"ת עמ"נ לקרוא בה? אלא משום דבס"ת עצם הקריאה היא מצוה, משא"כ בקבורה כפי שמבארים שכל המצוה הוא "ואקברה את מתי מלפני", כלומר "שעיקר המצוה הוא שלא יהיה המת כאן", ועכ"פ רואים מזה שעיקר המצוה הוא שיהיה המת קבור, ולא שבעצם פעולת הקבורה תהיה המצוה.

ו׳ועי' במדת "אמצעי ותכלית" (מדה י אות מז) שביארנו שם שאמנם יש בקבורה לא רק ענין שלילי לבד, כנ"ל להוציא את המת מכאן, אך גם תכלית חיובית משום בזיוני או משום כפרה³³⁶ראה סנהדרין מו, ב., אך זהו רק בדרך אגב, ומכיון שעיקר התכלית הוא מצד "ואקברה את מתי מלפני", בשביל כך נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה כנ"ל³³⁷אך עיין בשרידי אש (שם) שכתב לתלות נדון זה בספק הגמ' אם קבורה משום בזיוני או משום כפרה..

ז׳ויוצא מזה לפ"ד הנ"ל שכיון שהמצוה הוא שיהיה מת קבור, אז אפילו אם הוציאוהו אחרי הקבורה, יש חיוב לקוברו שנית, שזאת אומרת, שכל מצוה שהיא בהפועל יוצא, אז כל זמן יש מצוה שהפועל יוצא יתקיים ולא די בזה שפעם אחת יצא אל הפועל.

ח׳ואמנם בס' הנ"ל מביא סתירות בכללא זו; למשל בחולין (פז, א) במשנה "כסהו ונתגלה פטור מלכסות, כסהו הרוח חייב לכסות", ובגמרא שם "מאי שנא מהשבת אבדה דאמר מר התם אפילו מאה פעמים? אמר ליה התם לא כתיב מיעוטא הכא כתיב מיעוטא וכסהו" - ואמנם בודאי בשני הדברים הללו בכסוי הדם והשבת אבדה, הנה עיקר המצוה הוא בודאי בהפועל יוצא שיהיה הדם מכוסה ושהאבדה תוחזר לבעליה - ואנו רואים שלולי המיעוט המפורש בכסוי הדם היה מחויב לכסות כשנתגלה, וזהו כדברינו הנ"ל שהמצוה שהיא בהפועל יוצא אז עליו לראות שזה יתקיים וככה ג"כ המצוה של שילוח הקן שבודאי ג"כ המצוה בפועל יוצא שג"כ החיוב הוא אפילו במאה פעמים, וג"כ בצפור המשתלחת פוסק הרמב"ם בפי"א מהלכות צרעת (ה"א) דצריך לשלחה אפילו הרבה פעמים, אבל קשה מדברי הראב"ד בס' האשכול³³⁸הל' מילה (סי' לז) וז"ל: "משוך אוכל תרומה ד"ת ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל". שכתב דלהכי משוך מדאורייתא פטור דלא חייבה התורה במילה רק פעם אחת, ומ"ש מילה מכל הענינים הנ"ל, והלא מילה ג"כ המדה הוא בהפועל יוצא שיהיה מהול? והתירוץ שיש על זה בספר הנ"ל הוא דחוק מאוד³³⁹זה לשונו שם: "ויראה לי שדעת הראב"ד היא לחלק בין מצוה שעיקרה והתחלתה על האדם, ובין מצוה שהתחלתה מדבר ומחפץ. וזה הכלל, דבר שעיקר מצותו על האדם, דרך משל השבת אבדה או שלוח הקן שאף על פי שהם צריכים לחפץ אבל אין התחלת החיוב ממנו שהרי שלוח האם זו היא פעולה רק מצד האדם וכן בהשבת אבדה, במצוות כאלו אמרינן שהחיוב הוא אפילו פעמים הרבה. מה שאין כן במצוה שעיקרה מן החפץ, דרך משל - מילה, בזה אנו אומרים כיון שאין על האדם חיוב מצד עצמו אלא מצד החפץ, כל שהחפץ גרם לו להתחייב ותקונו של החפץ הוטל עליו, בזה אנו אומרים כיון שעשה את חובתו שוב אין לו עסק עם החפץ ואחריותו מסולקת מן האדם. וזה ביאור דברי הגמרא שאני הכא דאמר קרא וכסהו, היינו דבכסוי הדם נוכל לפרש שני פרושים, או דהחיוב הוא מצד האדם והדם הוא בבחינת ציצית, כלומר שהאדם מקיים על ידו מצות גופו, או שאין זה מצות גופו אלא שזה חובתו לתקן את הדם ולכסותו, אבל כיון שאמרה תורה 'וכסהו' מורה להדיא שזו מצוה מצד הדם וממילא אינו חייב רק פעם אחת". עכ"ל. עיין שם עוד..

ט׳אכן נ"ל להבדיל בין פועל יוצא שתכליתו הוא בחיוב ובין פועל יוצא שתכליתו הוא בשלילה, למשל, קבורה כפי שאמרנו מקודם תכליתו העיקרית היא בשלילה, כמ"ש "ואקברה את מתי מלפני" שלא יהא מוטל בבזיון, הנה ממילא אף אם קברו אותו כבר פעם והוציאוהו, הנה שוב יש המצוה של "ואקברה את מתי מלפני" - וככה כל דבר שמצוה בא לשלול את האופן שבו נמצא הדבר, הנה אפילו אם אותו האופן הולך ונשנה כמה פעמים חוזרת וניעורה אותה הסבה המחייבת אותו לשלול את אותו האופן, וזהו הדבר ג"כ בהשבת אבדה, שהאבדה, כ"ז שהיא בכלל אבדה מחייבת אותו בהשבה כדי שלא תהיה בכלל אבדה, וע"כ אין הבדל בין פעם אחת להרבה פעמים, אבל במקום שמצות הפועל יוצא הוא בשביל תכלית חיובית, אז אפשר שפיר שבפעם אחת כבר יצא ידי חובתו, כמו למשל מילה, אע"פ שכאמור ג"כ שם המצוה בהפועל יוצא שיהיה מהול, אבל המצוה הוא בהתכלית החיובית שיהיה מהול ולא רק מצד השלילי שבדבר שלא יהיה ערל, אז הוא יוצא ידי חובתו בהפועל יוצא שפעל בפעולתו הראשונה, ושלוח הקן בודאי שייך להסוג הראשון שזהו תכלית שלילית - כמו שהתורה בעצמה מדגישה, "לא תקח אם על הבנים שלח תשלח" וכו', כל מה שהשלוח בא מצד הלא תקח, אז אין מספר לפעולות השלוח, וכל מה שחזר הוא צריך לשלוח עוד פעם.

י׳אבל בכסוי הדם יש באמת להסתפק, אם התכלית הוא בשלילה שלא יהיה הדם מגולה, או יש בזה תכלית חיובית שיהיה הדם מכוסה, וע"ז בא המעוט "וכסהו" ללמד שבאמת המצוה היא בשביל תכלית חיובית שיהיה הדם מכוסה, וכיון שכסה פעם אחת והיה כבר הדם מכוסה כבר יצא בזה³⁴⁰ראה רשב"ם עה"ת (ויקרא יז, יג) דטעמא דקרא דמהני כיסוי הוא משום שעי"ז נפסד מאכילה, ולפי זה אתי שפיר מה שצריכים את ה'פועל יוצא' ואעפ"כ סגי בפעם אחת. וע"ע רמב"ן עה"ת (דברים יב, כב) דכיסוי הדם בדבר הנצוד בשדה הוא משום שהיו רגילים לזובחם לשעירים וע"י כיסוי הדם שוב אין הדם נראה, ונראה דאף לדבריו הגדר הוא שדם שכוסה שוב אינו ראוי להקרבה לשעירים, וגם לדבריו אין המצוה ב'פועל' אלא ב'פועל יוצא' אלא שהפועל יוצא מתקיים בכיסוי פעם אחת.
ובזה יש לבאר את מש"כ האור זרוע (כיסוי הדם סי' שצו) דאי אפשר לכסות בשלג, וחלק בזה על הגאון המובא נמי במרדכי חולין (רמז תרנד, וע"ע בב"י יו"ד סי' כח), ואף שנאמר (איוב לו, ו) ולשלג יאמר הוי ארץ, לא מהני, דלמחר יתחמם השלג ויעשה מים ונמצא הדם מעורב במים ויבטל הכיסוי שלו, והקשה עליו ביד שאול (יו"ד סי' כח) מה בכך שבטל הכיסוי, הא כיון שכיסה יכול לכתחילה לקחת את העפר. ולדברי הגהמ"ח אתי שפיר, דאיה"נ אם היו צריכים את ה'פועל' היה סגי במה שהדם כוסה פעם אחת, אבל הלא אנו צריכים את ה'פועל יוצא' דהיינו שיהיה הדם מכוסה, והגדרת כיסוי היא רק כשמצד הכיסוי הוא יש לו חשיבות של כיסוי, ולא כאשר הוא עתיד להתמזג עם הדם (ויש לדקדק בזה גם מה שהוסיף האו"ז ש'יתערב עם הדם' ודו"ק). וע"ע בפרי מגדים (משב"ז שם ס"ק יט) דלא בעינן שיכסה כיסוי הראוי להיות לעולם, דהא נוהגים לכסות בשוק אף שבודאי יחזור ויתגלה, אלא כלומר דלא חשיב כיסוי אף עתה, והוא כנ"ל.
מאידך מצינו מי שדימה כיסוי דם בעפר למצות קבורה, ראה אלשיך (ויקרא שם) שענין הכיסוי בעפר הוא בגדר קבורה, עפר למעלה ועפר למטה, וע"ע ילקוט (תהילים ע״ט:ג׳) שעונש ישראל שנשפך דמם כמים ולא זכו לקבורה היה משום שלא כיסו דם צבי ואיל אלא שפכו דמו כמים, ועיין באלשיך על תהלים (שם). וע"ע במדרש תנחומא (בראשית סי' י) דכיסוי הדם בעופות וחיות משום שהם לימדו את קין לקבור את הבל..

י״אובעצם הדבר אם מילה באה בעיקר מצד השלילה שבדבר שלא יהיה ערל, או מצד החיוב שבדבר שיהיה מהול, נראה שבזה יש מחלוקת התנאים במשנה נדרים (לא, ב) "ר' אליעזר בן עזריה אומר, מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר כי כל הגויים ערלים, ר' ישמעאל אומר, גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות, ר' יוסי אומר, גדולה מילה שדוחה את השבת" וכו' - נראה שלדברי ר' אליעזר בן עזריה המילה באה להסיר את השלילה, להסיר את מאוס הערלה, ולכל שאר התנאים שמה יש במילה בעיקר הנמוק החיובי³⁴¹וכיוצא בזה כתב הבית הלוי (בראשית יז, א) בשם בעל העקידה שהביא גם הוא את שתי המימרות הנ"ל, אלא שלדעתו שני הענינים נמצאים בכל מילה, וזה לשונו שם: הנה בעיקר מצות מילה חקרו הראשונים ז"ל אם הוא בגדר הסרת החסרון, דהערלה הוא מום באדם הישראלי ובמילה מפרידים את החסרון ממנו, או אם הוא הוספת מעלה וקדושה וכמו כל מצות עשה שהם בקום ועשה שהם להוסיף מעלה וקדושה לאומה הישראלית. ובאמת דיש בה הני שני ענינים אלו יחד וכמו שכתב בעל העקידה ז"ל בפרשה זו וראייתו ברורה מהא דאיתא במשנה מסכת נדרים (שם) מאוסה היא הערלה כו' שנתגנו בה הכותים שנאמר כי כל הגוים ערלים, הרי דהיא מום ודבר המאוס עד דמגנים בה לכותים. עוד איתא שם במשנה גדולה היא מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות כו', הרי דהוא עוד הוספת מעלה לישראל וגדולה היא. והוסיף הבית הלוי שם, דזהו שאמר הכתוב התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי, א"ל שני דברים, דמשמעותו של תמים הוא בלא מום ואמר לו שבמילה יוסר ממנו המום של הערלה וטומאתה ויהיה תמים, ואמר עוד ואתנה בריתי ביני וביניכם דעל ידה יתוסף להם עוד קדושה ומעלה דבה יהיה כריתת ברית בין האומה ובין ה' יתברך שמו, והוא הוספת קדושה. וזהו דאיתא במסכת מנחות (נג, ב) דאברהם אבינו אמר היה לך לזכור להם ברית מילה והשיב לו ובשר קודש יעברו (ירמי' יא, טו), הרי דהמל נקרא דיש לו בשר קודש והמבטלה הוא בבחינת מעביר מעצמו הקודש ההוא, ומוכרח להדיא דהיא הוספת מעלה וקדושה.. ונמוקו של הראב"ד בס' האשכול הנ"ל הוא רק לאלה הסבורים שיש במילה נמוק חיובי כנ"ל³⁴²ראה שרידי אש (שם) שכתב ליישב הקושיה מהאשכול הנ"ל, דגם 'ערלה' אין כאן, וזה לשונו: משום דבמילה יש מקום לומר דמשוך פטור למול שנית משום דאין זו ערלה, דגדר ערלה שהיא מתחלת בריאתו, אבל אם נימול והוסרה הערלה ואח"כ נעשה משוך אין זו חשובה ערלה. והיינו דלא רק ד'מצות מילה' אין כאן כדברי הגהמ"ח שהעיקר הוא במילה, אלא שהיא הנותנת ש'ערלה' כזו שנחתכה שוב אינה חשובה 'ערלה' וממילא שאין תכלית בהסרתה. ולפי זה אין צורך למש"כ הגהמ"ח כי אפילו אי נימא שהמצוה היא מצד השלילה שלא יהא 'ערל', אך כאמור בכהאי גוונא ה'פועל יוצא' שלא יהיה ערל מתקיים גם הוא בפעם אחת, דתו לא חשיב 'ערל' אלא 'מהול'.
ובספר משנת הרב רמ"א עמיאל (להג"ר כתריאל טכורש, עמ' כד) הוסיף בזה ביאור, זה לשונו: שהרמב"ם תופס עיקר הטעם של ראב"ע שמאוסה היא הערלה, לפי שמביא הוא את הטעם הזה ראשונה (בפ"ג מהל' מילה ה"ח), א"כ אין כאן מצוה חיובית משום כך אינו חייב כרת בכל יום שעובר עליו שהרי עד שימות יכול הוא עוד להסיר את הערלה, אבל הראב"ד תופס כטעמו העיקרי של ר' ישמעאל שגדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות, א"כ הרי מצות מילה היא חיובית ובכל יום הוא חייב למול, לפיכך הריהו עומד באיסור כרת בכל יום ויום. ועיי"ש עוד בספר הנ"ל שבשני הטעמים הללו תהיה תלויה המחלוקת אי מהני שליחות במילה (ראה לעיל אות טו-טז) וכן יש לתלות בנדון זה אי מהני שליחות בפדיון הבן (לעיל אות יז), וציין גם לספר משפטי עוזיאל (סי' כח), ועיין עוד בספרו כתר אפרים (סי' יג) בהרחבה. וראה ב'כתבים' (להגרא"י זסלנסקי, ח"ב 'עניני מילה' עמ' קיג) בהשגתו למחבר הנ"ל, כותב: צודק הוא בתוכן החקירה "אם המצוה באה בעיקר מצד השלילה שבדבר שלא יהיה ערל", אבל אין זה כפי הסברת כת"ר שליט"א (הרב טכורש הנ"ל) - מצוה שלילית - שהסרת הערלה יכולה להיות ע"י מישהו בלי שום תנאים וגדרים, שי' תלמודא דילן היא שעיקר המצוה שלא להניחו ערל, אבל המצוה היא חיובית - מצות עשה ככל מצוות עשה של קום ועשה שיש בה כרת (והפרטים תלויים במח' הראשונים). ז.א. החיוב הוא להסיר את הערלה וכו', עיי"ש שהאריך..