המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא ט׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XV 9
א׳ועי' ברמ"א יו"ד בהלכות פדיון בכור (סי' שה סעיף י) ש"אין האב יכול לפדות ע"י שליח". ועי' בש"ך60ס"ק יא. שתמה על זה הפלא ופלא דהא קיי"ל בכל התורה כולה שליח של אדם כמותו ומ"ש כאן61האחרונים האריכו טובא ביישוב הקושיא, מהם שכתבו דמקרי מצוה שבגופו, ראה: לבוש (יו"ד שם); בינת אדם (סי' ז) ועוד. וראה ערוך השולחן (יו"ד שם) שדימה פדיון הבן להפרה דלא מהני אלא על ידי הבעל. ויש שכתבו דהוי גזירת הכתוב מיוחדת משום שהוקש לראיית פנים (ראה באחרונים המצויינים בספר אוצר פדיון הבן פ"ט סעיף א), וע"ע חת"ס (יו"ד סי' רצג-רצד) שכתב הטעם שכיון שפדה הקב"ה את בניו בעצמו ולא על ידי שליח ה"ה למצות פדיון הבן, וסיים שאע"פ שדברי אגדה הם מכוונים הם להלכה. וע"ע זוכר הברית (הל' פדיון הבן סי' לא אות ג) שכל הנדון הוא רק בכסף של השליח אבל בכסף של הפודה לכו"ע מהני, שאינו אלא הגעת הכסף מיד הפודה לכהן וא"צ על זה שליחות.?
1
ב׳אכן לפי דברינו הנ"ל יש למצוא גם נמוק לכך. דהא נתבאר62לעיל (אות ג). דלכן לא שייך בחליצה גדר שליחות אע"פ שגם בחליצה יש פעולה ופועל יוצא, אך מטעם שאיננו הוא הפועל של הפועל יוצא, כי הפועל יוצא כבר בא ממילא עפ"י דין ד"ת, ולעולם אנו צריכים בחליצה רק את הפועל מצדו, ועל פועל לבד לא שייך הגדר שליחות כנ"ל.
2
ג׳וזהו גם כן הציור בפדיון הבן, כי אין הפירוש בפדיון הבן פדיון ממש שנגיד שמקודם נקנה הבן להכהן והפדיון הוא כמו כל קנינים דעלמא שאבי הבן מקנה את הכסף להכהן והכהן מקנה תמורת זה את הבן להאב, שמובן שאם היה זה בבחינת קנין הרי המקנה והקונה הם הם הפועלים את הפועל יוצא, את התהוות הקנין, אך באמת אינו כן, כאשר כבר דברו בזה האחרונים63ראה פרי חדש (מים חיים סי' ד) וקצוה"ח (סי' רמג סק"ד) אם מהני נתינה בעל כרחו בפדיון הבן או דדין 'נתינה' הוא דוקא מדעתו, ושם בקצוה"ח דבפשוטו מצד עצם החוב מהני בע"כ ואפילו היכא דבחוב דעלמא בעינן לדעתו, ולפי"ז נראה שהמצוה היא בעצם 'פעולת' הנתינה (אלא דאפשר דנתינה בע"כ לאו שמה נתינה אבל לא מצד ה'פועל יוצא', ודו"ק). ועיין באמרי בינה (דיני פדיון הבן סי' ב). וע"ע לקמיה ובמש"כ הגהמ"ח בדרכי הקנינים (שם)., אלא שזהו רק דין התורה שע"י פעולת הנתינה של האב להכהן נעשה הבן פדוי, ולעולם לא בעינן בזה גמירת דעת לקנות ולהקנות לא מצד האב ולא מצד הכהן כי כל זה כבר נעשה מדין התורה כנ"ל, ומצדו דרוש רק שיהיה הוא הפועל של הנתינה, וע"ז לא שייך הגדר של שליחות.
3
ד׳ובמק"א64ראה להלן (מדה טז אות כו) ומה שצויין שם מ'המבוא' (פרק ו אות י), וע"ע במדת אמצעי ותכלית (מדה י אות מא). הבאנו את חקירת האחרונים אם פדיון הבן הוא בבחינת פריעת חוב או בבחינת קנין. וביותר האריך בזה המנ"ח (במצוה שצב) שמביא ראיות לכאן ולכאן, למשל, מהא דכתב הפר"ח65הנ"ל. דיכולים לפדות אף בע"כ של כהן, משמע דזה הוי כמו פריעת בע"ח, דקנין לא שייך בע"כ של הקונה. אך לפי"ז היה צריך להועיל בזה גם מחילה, שאם ימחול הכהן את החמשה סלעים כבר יוצא אבי הבן את חובתו, וזה בודאי לא יתכן. ועוד ראיה דאין זה מטעם פריעת בע"ח, דא"כ היה יכול לפדות גם במלוה שיש לו על הכהן, ומהגמרא בבכורות (מט, א) כשפדה את בנו לפני שלשים יום ונתאכלו המעות, במחלוקת של רב ושמואל, משמע דכו"ע מודים דבמלוה אין בנו פדוי, והמחלוקת היא רק משום שס"ס נתן לשם פדיון, וגם מהדין דטורפים את הה' סלעים ממשועבדים משמע דזהו בגדר פריעת חוב, כי בקנינים אין ציור שיוגבה בע"כ.
4
ה׳אכן באמת אין בפדיון הבן לא מהותו של פריעת חוב ולא מהותו של קנין, כי בשניהם, גם בפריעת חוב וגם בקנין בא הפועל יוצא שבדבר ע"י הפועל, בעוד שבפדיון הבן בא הפועל יוצא ממילא ע"י דין התורה והוא צריך להיות רק הנותן, וממילא לא שייך בזה הגדר שליחות כנ"ל66אלא שאם זהו הגדר ופדיון הבן דמי לחליצה, יש להקשות דלפי"ז לא יהני תנאי בפדיון הבן, דהא מתוך סברא זו גופא הוא הטעם דלא מהני תנאי בחליצה וכמש"כ הגהמ"ח לקמיה (אות י). וכבר עמדו בזה האחרונים. ולכאורה הדבר יתבאר מתוך דברי הגהמ"ח עצמו ב'מבוא' בחלק 'ההרכבה ההפרדה וההגדרה' (פרק ד אות ד), שביאר באריכות את הכלל כל מלתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי כדלהלן: "דוגמא לדבר: תנאי ושליחות, שלכאורה לא רק שאי אפשר לכללם יחד, אך אין גם קשר ביניהם, שהרי לכל אחד מהם יש תפקיד מיוחד, ובכל זאת המה תלויים זה בזה כמו שאמרו ביבמות (עד, א) מכדי וכו' וכפי שהסבירו הראשונים ובהרחבת הסבר של האחרונים הנה זהו לא הוה רק גזירת הכתוב בעלמא, אלא שיש בזה יסוד הגיוני חזק, והוא, דגם הגדר תנאי וגם הגדר שליחות לא יצוירו רק בדברים שכאלה שהם בנויים מפעולה ומחשבה ביחד, אבל דברים שכאלה הבנויים על יסוד פעולה לבד, שם לא שייכים לא תנאי ולא שליחות.
וההסבר הוא כך: דאי אפשר להכחיש את המציאות, ובמקדש על תנאי למשל ולא נתקיים התנאי האם אפשר להכחיש את הפעולה שנעשתה נתינת הקדושין, אלא מאי שאם לא נתקיים התנאי אין רצון מצד המקדש שיחולו הקדושין, ובכן זהו מועיל רק בדברים שלא הפעולה בעצמה מביאה לחלות אלא הנעשה ביחד עם המחשבה זהו הרצון, כמו: קדושין, גיטין, מכירה, מתנה, תרומה, אבל דברים המתהוים ע"י פעולה לבד כמו חליצה מאי יועיל התנאי הלא סוף חלצה את נעלו וירקה בפניו.
וכן שליחות שאנו אומרים "שלוחו של אדם כמותו", גם שם אי אפשר להכחיש את המציאות שראובן השליח עשה את הפעולה ולא שמעון המשלח, אלא בדברים המתהוים מפעולה ומחשבה ביחד אנו אומרים שפעולת השליח היא עפ"י מחשבתו ורצונו של המשלח, אבל בדברים המתהוים ע"י פעולה לבד, אי אפשר להכחיש את המציאות שהפעולה עשה ראובן השליח ולא שמעון המשלח". ע"כ דברי הגהמ"ח שם. וע"ע לקמן (אות טו) ובספרו דרכי הקנינים (שמעתתא ד פרק יט).
ולפי זה הכלל ד"כל מלתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי" אינו משום שהאפשרות לשליחות היא סיבה לאפשרות התנאי אלא שהוא בגדר הוכחה, כלומר כל מקום שאין שליחות והוא מצד מה שהדבר מועיל בפעולה לבד בלא מחשבה גם תנאי לא מהני.
והשתא יש לחלק בין עצם דין שליחות להכלל דכל מלתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, כי למרות הדמיון שבין שליחות לחליצה שבשניהם הדבר נעשה על ידי הפעולה והפועל יוצא בא ממילא, מכל מקום שונה פעולת החליצה שהיא פעולה סתמא שהתורה החילה על ידה את היתר הזיקה, ואין בה תוכן ומשמעות מצד עצמם, לכן הפעולה לא טעונה 'מחשבה' אלא 'כוונה', ושפיר לא מהני שליחות וגם איכא לכללא דליתא בתנאי, לא כן פעולת פדיון שהיא פעולה של 'קנין כסף' והעברת הבעלות מהפודה אל הכהן, דבר שיש לו משמעות גם ללא הלכות פדיון, ואם כי וכפי שאנו אומרים ה'פדיון' לכשעצמו לא חל כתוצאה מהעברת הכסף והקנין אלא כתוצאה מהפעולה גרידא (ואפשר דמטעם זה גם מהני בע"כ, מה שלא היה מועיל בשאר קנין כסף וכדלעיל), אכתי ה'מעשה' אינו מעשה גרידא אלא מעשה שיש בו תוכן והוא צריך למחשבה ולפעולה, אלא שלא התוכן הוא שפועל. ומעתה, נהי שפדיון 'ליתא בשליחות' משום שה'פועל יוצא' נעשה ממילא ע"י התורה, מכל מקום לענין תנאי מהני ומקרי 'איתיה בתנאי' שהרי סוף סוף נצרכת ל'פעולה' גם 'מחשבה' ולא סגי ב'כוונה' בלבד, ודו"ק. אמנם עיין להלן (סוף אות טו) שמדברי הגהמ"ח משמע דגם בפדיון הבן אין צריך מחשבה..
וההסבר הוא כך: דאי אפשר להכחיש את המציאות, ובמקדש על תנאי למשל ולא נתקיים התנאי האם אפשר להכחיש את הפעולה שנעשתה נתינת הקדושין, אלא מאי שאם לא נתקיים התנאי אין רצון מצד המקדש שיחולו הקדושין, ובכן זהו מועיל רק בדברים שלא הפעולה בעצמה מביאה לחלות אלא הנעשה ביחד עם המחשבה זהו הרצון, כמו: קדושין, גיטין, מכירה, מתנה, תרומה, אבל דברים המתהוים ע"י פעולה לבד כמו חליצה מאי יועיל התנאי הלא סוף חלצה את נעלו וירקה בפניו.
וכן שליחות שאנו אומרים "שלוחו של אדם כמותו", גם שם אי אפשר להכחיש את המציאות שראובן השליח עשה את הפעולה ולא שמעון המשלח, אלא בדברים המתהוים מפעולה ומחשבה ביחד אנו אומרים שפעולת השליח היא עפ"י מחשבתו ורצונו של המשלח, אבל בדברים המתהוים ע"י פעולה לבד, אי אפשר להכחיש את המציאות שהפעולה עשה ראובן השליח ולא שמעון המשלח". ע"כ דברי הגהמ"ח שם. וע"ע לקמן (אות טו) ובספרו דרכי הקנינים (שמעתתא ד פרק יט).
ולפי זה הכלל ד"כל מלתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי" אינו משום שהאפשרות לשליחות היא סיבה לאפשרות התנאי אלא שהוא בגדר הוכחה, כלומר כל מקום שאין שליחות והוא מצד מה שהדבר מועיל בפעולה לבד בלא מחשבה גם תנאי לא מהני.
והשתא יש לחלק בין עצם דין שליחות להכלל דכל מלתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, כי למרות הדמיון שבין שליחות לחליצה שבשניהם הדבר נעשה על ידי הפעולה והפועל יוצא בא ממילא, מכל מקום שונה פעולת החליצה שהיא פעולה סתמא שהתורה החילה על ידה את היתר הזיקה, ואין בה תוכן ומשמעות מצד עצמם, לכן הפעולה לא טעונה 'מחשבה' אלא 'כוונה', ושפיר לא מהני שליחות וגם איכא לכללא דליתא בתנאי, לא כן פעולת פדיון שהיא פעולה של 'קנין כסף' והעברת הבעלות מהפודה אל הכהן, דבר שיש לו משמעות גם ללא הלכות פדיון, ואם כי וכפי שאנו אומרים ה'פדיון' לכשעצמו לא חל כתוצאה מהעברת הכסף והקנין אלא כתוצאה מהפעולה גרידא (ואפשר דמטעם זה גם מהני בע"כ, מה שלא היה מועיל בשאר קנין כסף וכדלעיל), אכתי ה'מעשה' אינו מעשה גרידא אלא מעשה שיש בו תוכן והוא צריך למחשבה ולפעולה, אלא שלא התוכן הוא שפועל. ומעתה, נהי שפדיון 'ליתא בשליחות' משום שה'פועל יוצא' נעשה ממילא ע"י התורה, מכל מקום לענין תנאי מהני ומקרי 'איתיה בתנאי' שהרי סוף סוף נצרכת ל'פעולה' גם 'מחשבה' ולא סגי ב'כוונה' בלבד, ודו"ק. אמנם עיין להלן (סוף אות טו) שמדברי הגהמ"ח משמע דגם בפדיון הבן אין צריך מחשבה..
5
ו׳ועי' שם במנ"ח הנ"ל שהביא את דברי המחנ"א67זכיה ומתנה (סי' לג). ועיין גם במש"כ בנתיה"מ (סי' רמג סק"י)., שגם הכהן לא יכול לעשות שליח שיהיה כמותו בהפדיון, משום דבעינן שליחו של בעל הממון68ראה ירושלמי (גיטין פ"ו ה"א) ומה שנכתב להלן (אות טז; יח ואות ל-לב) ובהערות.. והוא משיג עליו, דזה לא שייך רק כשיש בעל הממון, אבל אבי הבן לא נקרא בעל הממון כיון דאין לו בזה רק טובת הנאה. אך לפ"ד אין אנו צריכים להסברא של בעל הממון, אלא שכמו שאבי הבן לא יכול לעשות שליח כנ"ל כך גם לא יכול גם הכהן, כי טעם אחד לשניהם. ולא מטעם החסרון שאיננו בעל הממון, אך החסרון הוא מצד שאינם בעלי הפועל יוצא כנ"ל69וע"ע חת"ס (יו"ד סי' רצב); אמרי בינה (דיני פדיון הבן סי' א ד"ה עוד כתב וסי' ו)..
6