המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ב׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 2
א׳המושג איסור אכילה והנאה יכול להיות ג"כ מושג זמני, שאחרי הזמן עובר האיסור, אם ע"י זמן הקשור בפעולה ידועה, כמו למשל, איסור אבר מן החי שהשחיטה מתרת אפילו בזמן שעדיין שם חי על הבהמה, בשעה שהיא מפרכסת, כמבואר בחולין (ל, א), או שהזמן כשהוא לעצמו מסלק את האיסור, כמו חמץ בפסח356מש"כ הגהמ"ח שאבר מן החי הוא איסור תלוי בזמן, צ"ע, דלכאורה בין להצד ש'פעולת' השחיטה מתירה ובין להצד שה'פועל יוצא' – מה שהיא 'שחוטה' גורמת ההיתר (ראה לעיל מדה יא אות א), מכל מקום אין זה ענין ל'זמן', ואף שגם לאחר השחיטה הבהמה בגדר 'חי' אין זה שיש זמן שה'חי' אסור ויש זמן שה'חי' מותר, אלא הכל תלוי בהיתר דשחיטה.
ובמושכל ראשון לכאורה לא מצאנו כלל דבר התלוי ב'זמן' שהיתרו או איסורו באים על ידי פעולה, כי כל דבר התלוי בפעולה הנה הפעולה (או הפועל יוצא שלה) הם אלו הגורמים, כי אחר הפעולה משתנה ה'מהות' או ה'איכות' של האיסור. אכן מצינו אופנים אשר הפעולה משנה את ה'זמן' גופא, כדוגמת איסור מלאכה לפני הבדלה. (ויש לדון באיסור אכילת חדש קודם לעומר ואיסור אכילה קודם זריקה והקטרה אם הוא שינוי הזמן או שינוי האיסור, ואכמ"ל)..
ובמושכל ראשון לכאורה לא מצאנו כלל דבר התלוי ב'זמן' שהיתרו או איסורו באים על ידי פעולה, כי כל דבר התלוי בפעולה הנה הפעולה (או הפועל יוצא שלה) הם אלו הגורמים, כי אחר הפעולה משתנה ה'מהות' או ה'איכות' של האיסור. אכן מצינו אופנים אשר הפעולה משנה את ה'זמן' גופא, כדוגמת איסור מלאכה לפני הבדלה. (ויש לדון באיסור אכילת חדש קודם לעומר ואיסור אכילה קודם זריקה והקטרה אם הוא שינוי הזמן או שינוי האיסור, ואכמ"ל)..
1
ב׳המושג טומאה הוא מושג עולמי בכל הדברים שיש בהם טומאה עצמית שאין בהם ציור שהטומאה תעבור זולת אם נתבטלו הדברים בעצמם, אם באופן מציאותי - שנעשו כעפרא דארעא - או באופן דיני, שנתבטלו ברוב, זולת בטומאה באדם357לכאורה מצינו כן גם בכלים ובטומאת נגעים, עיין שאילתות (שאילתא פח) דנגעים מקרי טומאה היוצאת מגופו (ונפק"מ לאסור עליו לאכול חלת חו"ל), ע"ע העמק דבר (ויקרא יג, מז) שציין גם לגמ' זבחים (צד, א) על נגעי בגדים "דמגופיה פרחה ליה". וע"ע מקור ברוך (ח"ב סי' כ) שבטומאת נגעים ל"א שבע לה טומאה כיון דהוי מגופו (וציין לתוס' חולין עב, ב). ועכ"ז טומאת נגעי בגדים ובתים נמשכת לזמן גם לאחר הסתלקות הנגע וצריך כיבוס וצפרים.
ונראה שהגהמ"ח מחלק בין נגעים שעיקר הטומאה נובעת ממציאות הנגע והטהרה באה גם היא בסילוק מציאות הנגע (ועמד בעיניו ב' שבועות חשיב כסילוק הנגע, וצ"ת), אלא שגם לאחר שמסתלקת סיבת הטומאה נמשכת הטומאה וכעין טומאת מגע עד שיעשה מעשה המטהר, לא כן בטומאת אדם אשר לא המציאות טמאה אותו אלא ה'ראיה' ואעפ"כ טומאתו נמשכת.
וע"ע אור החיים (ויקרא יד, ז) שאפילו בנגעי אדם כתב לחלק בין טומאת נגע הצרעת הפוקעת לאחר שמסתלק הנגע לבין טומאת ה'מצורע' שנמשכת עוד שבעה ימים, ודו"ק. אף בטומאה היוצאת מגופו כמו נדה וזבה, תמיד הטומאה היא רק זמנית, אם כי גם אחרי הזמן איננה עוברת בלי פעולה ידועה, פעולת הטהרה במקוה358ואופני טהרה נוספים כגון הזיה, תגלחת, קרבנות וכדומה..
ונראה שהגהמ"ח מחלק בין נגעים שעיקר הטומאה נובעת ממציאות הנגע והטהרה באה גם היא בסילוק מציאות הנגע (ועמד בעיניו ב' שבועות חשיב כסילוק הנגע, וצ"ת), אלא שגם לאחר שמסתלקת סיבת הטומאה נמשכת הטומאה וכעין טומאת מגע עד שיעשה מעשה המטהר, לא כן בטומאת אדם אשר לא המציאות טמאה אותו אלא ה'ראיה' ואעפ"כ טומאתו נמשכת.
וע"ע אור החיים (ויקרא יד, ז) שאפילו בנגעי אדם כתב לחלק בין טומאת נגע הצרעת הפוקעת לאחר שמסתלק הנגע לבין טומאת ה'מצורע' שנמשכת עוד שבעה ימים, ודו"ק. אף בטומאה היוצאת מגופו כמו נדה וזבה, תמיד הטומאה היא רק זמנית, אם כי גם אחרי הזמן איננה עוברת בלי פעולה ידועה, פעולת הטהרה במקוה358ואופני טהרה נוספים כגון הזיה, תגלחת, קרבנות וכדומה..
2
ג׳ואגב אורחא: מכאן מוסר השכל, שהאדם יכול לקדש את עצמו לעולם, ואפשר לו לקבוע על עצמו את התואר "קדוש יהיה" לעולם, אבל אינו יכול בשום אופן להביא על עצמו טומאה עולמית.
3