המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן כ״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 28
א׳יש זמן המגביל וזמן הגורם. זמן הגורם נקרא כשהזמן משמש בתור סבה לחיוב המעשה. לפעמים בתור הסבה היחידה ולפעמים בהצטרפות עם עוד סבה, בתור "זה וזה גורם"; וזמן מגביל נקרא כשהזמן איננו אפילו בתור "זה וזה גורם" וסבה אחרת לגמרי יש לחיובו של המעשה, אלא שהזמן רק מגביל את האפשרות, מתי אפשר למלאות את החובה הזו.
1
ב׳והבחינה לדעת אם הזמן משמש בתור מגביל או בתור גורם הוא בזה, שאם החיוב של המעשה הוא חיוב נמשך בכלל, ובכ"ז יש זמן ידוע לחיובו - זהו סימן שלכה"פ גם הזמן משמש בתור סבה להחובה, אם אפילו איננו בתור הסבה היחידה. אבל אם החיוב של המעשה הוא חד פעמי, אז אם אי אפשר לו לעשות את המעשה רק בזמן ידוע, אין זה אומר שהזמן משמש בזה בתור גורם אלא יותר קרוב לאמר שמשמש בתור מגביל, להגביל שמוכרח לעשות את המעשה החד פעמי הזה רק בגבולות זמן ידוע.
2
ג׳ובזה אפשר לתרץ את קושית התוס' בקדושין (כט, א ד"ה אותו), שמקשים, למה לן קרא דנשים פטורות ממילה משום דכתיב: אותו ולא אותה, תיפוק לן דמצות עשה שהזמן גרמא היא, משום דאין מלין אלא ביום? - וקושיתם שם (לו, א), שלמה לן קרא שעבודות הקרבנות אין נוהגות אלא באנשים ולא בנשים, תיפוק דמ"ע שהזמן גרמא הן דאין מקריבין אלא ביום?
3
ד׳אך לפ"ז התירוץ הוא, דרק מצוות עשה ש"הזמן גרמא" נשים פטורות, וזמן גרמא פירוש הדבר שהזמן משמש בתור הסבה להמצוה - ואם לא בתור הסבה היחידה, עכ"פ בתור "זה וזה גורם" כנ"ל, למשל סוכה, לולב ושופר, ששם בודאי הזמן משמש בתור הסבה היחידה לחיוב, כי אין סבה לחייבן זולת סבת הזמן.
4
ה׳ותפלין וציצית, אע"פ שבזה אי אפשר להגיד שסבת חיובם היא רק הזמן, כי אלה לא באים רק מסבת הזמן, כמו סוכה, לולב ושופר, אבל עכ"פ גם אלה נחשבות למ"ע שהזמן גרמא, כי ס"ס הזמן משמש בזה לכה"פ בתור "זה וזה גורם" כנ"ל471דשבת לאו 'זמן' תפילין ולילה לאו 'זמן' ציצית הוא בעצם חיוב המצוה, והגהמ"ח כאן מבאר שהנידון תלוי אם המצוה נמשכת או לאו, וראה בהערה דלקמיה.. כי החיובים הללו: תפלין וציצית, המה חיובים הנמשכים, ואם המה נמשכים רק ביום ולא בלילה זהו סימן שגם הזמן משמש כאן בתור גורם לחיוב, מה שאין כן במצוות מילה וקרבנות, שהן רק מצוות חד פעמיות, ואם הן נוהגות רק ביום, הנה גם ביום גופא אינן נמשכות כל היום אלא רק פעם אחת. וההבדל בין יום ולילה הוא בזה, שכשעושין ביום הוא יוצא די חובתו ובלילה לא יוצא, וזה גופא מראה דוקא שאין הזמן משמש כאן בתור גורם אלא בתור מגביל, להגביל את הזמן שהוא יוצא ידי חובתו במעשה שעושה, אבל הסבה גופא איננה כלל בזמן אלא בגוף הדבר, כמו במילה, שהסבה היא מה שהאב מצוה למול את ערלת בנו, או בקרבנות הסבה היא הנדר והנדבה בעולה ובשלמים, או החטא שעשה בחטאת ואשם472זה לשון הגהמ"ח (לעיל מדה ד אות טז): 'ולפי דרכנו ההבדל הוא בולט, דהמושג של מ"ע שהזמן גרמא הוא שהזמן זהו סבת החיוב - כי בלשון הגמ' גורם או גרמא זהו סבה - אבל לא במקום שהזמן משמש לנו רק בתור הגבלה, להגביל את ה"בשעת" שעל האדם להוציא את המצוה מכח אל הפועל. וזהו ההבדל בין כל המצוות שפרט שם בקדושין, שהן בכלל מ"ע שהזמן גרמא, כמו סוכה, לולב, תפילין וכדומה שאין סבה אחרת לחיובו של האדם אלא הזמן בלבד, מה שאין כן במילה, שעצם סבת החיוב היא בודאי הבן, שהוא צריך להיות מהול, והזמן מיום השמיני והלאה, ומה שצריך להיות דוקא ביום ולא בלילה, זהו רק הגבלת זמן קיום המצוה. ועי' בתוס' קדושין (לד, א ד"ה מעקה) שמצות שריפת קדשים יש אף בנשים אע"פ שג"כ השריפה היא דוקא ביום, ובכ"ז לא נחשבת בשביל כן למ"ע שהזמן גרמא, ומזה ג"כ ראיה שאם הזמן מגביל רק את ה"אימתי" של המצוה זה לא הוי בכלל מ"ע שהזמן גרמא', עכ"ל הגהמ"ח.
והנה במצות שריפת קדשים המצוה היא נמשכת (כל זמן שיש נותר) ומ"מ מגדיר אותה הגהמ"ח כהגבלה בזמן החיוב. ובאמת שבמילה עצמה דנו האחרונים אם המצוה היא להיות 'מהול' ומצוה זו בודאי מצוה נמשכת היא, וכן דחה באתוון דאורייתא (כלל כב), עיי"ש שהתחבט בזה. (אלא שחלק זה במצוה בודאי שאינו תלוי דוקא ביום ומתקיים גם בלילה, ודו"ק).
ונראה בעומק סברת הגהמ"ח, כי החילוק הוא בין זמן החיוב לזמן הקיום, וראה מש"כ הגהמ"ח במדת אמצעי ותכלית (לעיל מדה י אות כה) ומה שנתבאר שם בהערות מהקרן אורה מנחות (סב, א) שתמה על התוס' הנ"ל דא"כ קרבן לא ליתי, דכל קרבן מצות עשה שהז"ג הוא, אלא נראה דכל הני לאו בכלל זמן גרמא הוא, ולא מיקרי זמן גרמא אלא חובה הקבוע לה זמן, כמו שופר ולולב וציצית ותפילין וכל כיוצא בזה, אבל כל הני אינו למצוה זמן קבוע, אלא דלהכשירה יש זמן ביום ולא בלילה לא מיקרי זמן גרמא, דאין הזמן גורם לחיובא, וסיים הקרן אורה דבראשונים לא משמע כן, ועיי"ש בהערות שהביאור הוא כנ"ל, דמי שנדר או נתחייב להביא קרבן אין הזמן גורם לחיוב המצוה דהמצוה היא בכל רגע ורגע, אלא שאם רוצה שהקרבן יהיה כשר ועל ידי זה לצאת ידי חובתו, מתחייב לעשותה ביום, ובזה לא אמרינן דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. ועיי"ש שיש להעמיס כוונתו בתירוץ הריטב"א שם.
ולפי"ז יש לדון במצוות רבות שדנו בהן האחרונים דהוי זמן גרמא (ובפרט באותן מצוות שמוגבלות לזמן רק מחמת איסור כגון מלחמה בשבת או פרו ורבו ביוה"כ) שלפי גדר זה פשיטא שאין זה בכלל זמן גרמא, דהזמן לא גורם לחיוב אלא שהוא זמן הקיום, ודו"ק. וידועה נמי מח' המקנה ורע"א במילה בשבת, אם בעינן שעכ"פ בדיעבד יהיה מילה או אפי' אם גם בדיעבד לא מהני אך עכ"פ סגי במה שגם בשבת הוא מחוייב רק שאינו יכול לקיים, עיין במה שצויין להלן (אות לב), ואכמ"ל.
והגהמ"ח כאן נקיט לכללא על דרך הכלל, שהמודד לבדוק אם הזמן גורם או מגביל הוא במשך המצוה אבל איה"נ דאינו תלוי בזה לגמרי..
והנה במצות שריפת קדשים המצוה היא נמשכת (כל זמן שיש נותר) ומ"מ מגדיר אותה הגהמ"ח כהגבלה בזמן החיוב. ובאמת שבמילה עצמה דנו האחרונים אם המצוה היא להיות 'מהול' ומצוה זו בודאי מצוה נמשכת היא, וכן דחה באתוון דאורייתא (כלל כב), עיי"ש שהתחבט בזה. (אלא שחלק זה במצוה בודאי שאינו תלוי דוקא ביום ומתקיים גם בלילה, ודו"ק).
ונראה בעומק סברת הגהמ"ח, כי החילוק הוא בין זמן החיוב לזמן הקיום, וראה מש"כ הגהמ"ח במדת אמצעי ותכלית (לעיל מדה י אות כה) ומה שנתבאר שם בהערות מהקרן אורה מנחות (סב, א) שתמה על התוס' הנ"ל דא"כ קרבן לא ליתי, דכל קרבן מצות עשה שהז"ג הוא, אלא נראה דכל הני לאו בכלל זמן גרמא הוא, ולא מיקרי זמן גרמא אלא חובה הקבוע לה זמן, כמו שופר ולולב וציצית ותפילין וכל כיוצא בזה, אבל כל הני אינו למצוה זמן קבוע, אלא דלהכשירה יש זמן ביום ולא בלילה לא מיקרי זמן גרמא, דאין הזמן גורם לחיובא, וסיים הקרן אורה דבראשונים לא משמע כן, ועיי"ש בהערות שהביאור הוא כנ"ל, דמי שנדר או נתחייב להביא קרבן אין הזמן גורם לחיוב המצוה דהמצוה היא בכל רגע ורגע, אלא שאם רוצה שהקרבן יהיה כשר ועל ידי זה לצאת ידי חובתו, מתחייב לעשותה ביום, ובזה לא אמרינן דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. ועיי"ש שיש להעמיס כוונתו בתירוץ הריטב"א שם.
ולפי"ז יש לדון במצוות רבות שדנו בהן האחרונים דהוי זמן גרמא (ובפרט באותן מצוות שמוגבלות לזמן רק מחמת איסור כגון מלחמה בשבת או פרו ורבו ביוה"כ) שלפי גדר זה פשיטא שאין זה בכלל זמן גרמא, דהזמן לא גורם לחיוב אלא שהוא זמן הקיום, ודו"ק. וידועה נמי מח' המקנה ורע"א במילה בשבת, אם בעינן שעכ"פ בדיעבד יהיה מילה או אפי' אם גם בדיעבד לא מהני אך עכ"פ סגי במה שגם בשבת הוא מחוייב רק שאינו יכול לקיים, עיין במה שצויין להלן (אות לב), ואכמ"ל.
והגהמ"ח כאן נקיט לכללא על דרך הכלל, שהמודד לבדוק אם הזמן גורם או מגביל הוא במשך המצוה אבל איה"נ דאינו תלוי בזה לגמרי..
5