המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן כ״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 29
א׳אם שלילת המעשה, באיזה זמן שהוא, מביאה לתוצאות חיוביות, אז אפילו אם המעשה הוא מעשה חד פעמי נחשב הזמן בתור זמן גורם. כי אם אפילו המעשה הוא רק חד פעמי, אבל שלילת המעשה בזמן ידוע פירוש הדבר, השלילה של כל הזמן, מן ההתחלה ועד הסוף. ועוד דבר, כי איך יוצא לכאורה, חיוב משלילה? אם לא שיש בזה גם מציאות חיובית וזהו הזמן.
1
ב׳וזהו היסוד ההגיוני בתירוצי שתירצתי - ושהובא התירוץ גם במדת "סבה אריכתא" (מדה ד אות יג) על קושית הקצוה"ח473סי' נה (סק"א). ועיין נמי במש"כ הגהמ"ח במדת סבה והעדר סיבה (מדה ב אות לה)., בהא שחידש האגודה474גיטין פ"ז סי' קלב. דאונס ביום האחרון לא היה אונס, מקשה מריש כתובות (ב, ב) ב"ההוא גברא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין להוי גיטא, ופסקא מברא ואמרו חזו דאתאי", שמשמע, שאי לאו התקנה שאין אונס בגיטין היה הגט בטל, אע"פ שנאנס ביום אחרון? ותירצתי שמה שהזמן שהאגודה מדבר, הוא זמן שבא רק בתור "מאימתי" שמגביל את הפעולה, אימתי היא צריכה להעשות, בעוד שבזה דאמר "אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש", הנה כל הי"ב חודש משמשים לנו בתור סבה אריכתא. ועי' שם שהרחבתי בזה את הדברים475ז"ל הגהמ"ח שם: יש לפעמים סבה אריכתא בזמן, כלומר, דיש זמן מוגבל וידוע להתהוות הסבה, וגם שם יש לחקור כמו כן אותה החקירה: אם כל הזמן נחשב בתור סבה גורמת.
ואנו מוצאים דיש הבדל בין זמן שבא רק לסמן את ה"אימתי" של הפעולה באיזה משך זמן היא צריכה להעשות, ובין זמן שהוא בעצמו מסבב את הפועל יוצא, דבאופן הראשון בודאי לא שייך לומר דכל הזמן משמש בתור סבה, אבל באופן האחרון משמש באמת כל הזמן מתחלתו ועד סופו בתור סבה, ואם איזה חלק מן הזמן לא יוכל לשמש באופן ידוע בתור סבה גורמת, מעכב זה לחלות התוצאות. והביא שם את קושית הקצוה"ח הנ"ל וכתב בהמשך, אבל, באמת, ההבדל בולט וניכר, אחרי ההנחה דכל הגדר דאונס רחמנא פטריה הוא רק בשלילה ולא בחיוב, כלומר, שכל מעשה או אי-מעשה שבא ע"י אונס אינו מביא לשום תוצאות וישאר המצב כמו שהיה בלי המעשה או אי-המעשה, אבל אי אפשר שהאונס יחדש איזו תוצאות חדשות וכו', וממילא, באומר הר"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, הנה כל הזמן הזה, מתחלתו ועד סופו, משמש בתור סבה של קיום התנאי, כלומר, דשלילת ביאתו בכל משך של י"ב חודש זו היא הסבה התנאית לקיום המעשה של הגט, וכשחלה או מת באמצע, הלא מזמן הזה, מזמן החולי או המיתה, נשללות כל התוצאות הצריכות לבוא מאי-הביאה שלו, וממילא הלא חסרה הסבה של קיום התנאי שזהו י"ב חודשים תמימים, וכמו באומר עמ"נ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו רק קצ"ט דלא נתקיים התנאי, ה"נ כאן שקיום התנאי הוא זמן של י"ב חודש צריך להיות זמן מלא דוקא, משא"כ בדינא דהאגודה, כשנדר לעשות דבר בתוך י"ב חודש ומת באמצע, דשם הזמן הזה בא רק להגביל את ה"אימתי" של המעשה, הנה שם אי אפשר להשתמש בגדר דאונס רחמנא פטריה רק כשהוא אונס בעצם המעשה, אבל לא במקום שהוא אונס רק בחלק של הזמן, בשלמא כשהוא אונס בכל הזמן מתחלתו ועד סופו, הוא נחשב לאונס בעצם המעשה, מאחרי דס"ס יש גבול בזמן למעשה ולא היתה לו יכולת, מטעם האונס, לעשות זאת במשך הזמן ההוא, אבל כשהוא אונס רק בחלק מן הזמן, אפילו במקום שהחלק הזה הוא החלק האחרון, אי אפשר לבוא בזה מטעם "אונס רחמנא פטריה", שזאת אומרת, שאינו מביא לידי תוצאות, דס"ס לא הזמן הוא המביא להתוצאות, אלא הוא משמש רק בתור "אימתי".
בקיצור: יש הבדל בין זמן שבא רק לסמן את ה"אימתי" של הפעולה, באיזה משך זמן היא צריכה להעשות, ובין זמן שהוא בעצמו מסבב את הפועל יוצא..
ואנו מוצאים דיש הבדל בין זמן שבא רק לסמן את ה"אימתי" של הפעולה באיזה משך זמן היא צריכה להעשות, ובין זמן שהוא בעצמו מסבב את הפועל יוצא, דבאופן הראשון בודאי לא שייך לומר דכל הזמן משמש בתור סבה, אבל באופן האחרון משמש באמת כל הזמן מתחלתו ועד סופו בתור סבה, ואם איזה חלק מן הזמן לא יוכל לשמש באופן ידוע בתור סבה גורמת, מעכב זה לחלות התוצאות. והביא שם את קושית הקצוה"ח הנ"ל וכתב בהמשך, אבל, באמת, ההבדל בולט וניכר, אחרי ההנחה דכל הגדר דאונס רחמנא פטריה הוא רק בשלילה ולא בחיוב, כלומר, שכל מעשה או אי-מעשה שבא ע"י אונס אינו מביא לשום תוצאות וישאר המצב כמו שהיה בלי המעשה או אי-המעשה, אבל אי אפשר שהאונס יחדש איזו תוצאות חדשות וכו', וממילא, באומר הר"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, הנה כל הזמן הזה, מתחלתו ועד סופו, משמש בתור סבה של קיום התנאי, כלומר, דשלילת ביאתו בכל משך של י"ב חודש זו היא הסבה התנאית לקיום המעשה של הגט, וכשחלה או מת באמצע, הלא מזמן הזה, מזמן החולי או המיתה, נשללות כל התוצאות הצריכות לבוא מאי-הביאה שלו, וממילא הלא חסרה הסבה של קיום התנאי שזהו י"ב חודשים תמימים, וכמו באומר עמ"נ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו רק קצ"ט דלא נתקיים התנאי, ה"נ כאן שקיום התנאי הוא זמן של י"ב חודש צריך להיות זמן מלא דוקא, משא"כ בדינא דהאגודה, כשנדר לעשות דבר בתוך י"ב חודש ומת באמצע, דשם הזמן הזה בא רק להגביל את ה"אימתי" של המעשה, הנה שם אי אפשר להשתמש בגדר דאונס רחמנא פטריה רק כשהוא אונס בעצם המעשה, אבל לא במקום שהוא אונס רק בחלק של הזמן, בשלמא כשהוא אונס בכל הזמן מתחלתו ועד סופו, הוא נחשב לאונס בעצם המעשה, מאחרי דס"ס יש גבול בזמן למעשה ולא היתה לו יכולת, מטעם האונס, לעשות זאת במשך הזמן ההוא, אבל כשהוא אונס רק בחלק מן הזמן, אפילו במקום שהחלק הזה הוא החלק האחרון, אי אפשר לבוא בזה מטעם "אונס רחמנא פטריה", שזאת אומרת, שאינו מביא לידי תוצאות, דס"ס לא הזמן הוא המביא להתוצאות, אלא הוא משמש רק בתור "אימתי".
בקיצור: יש הבדל בין זמן שבא רק לסמן את ה"אימתי" של הפעולה, באיזה משך זמן היא צריכה להעשות, ובין זמן שהוא בעצמו מסבב את הפועל יוצא..
2
ג׳והיסוד ההגיוני שבדבר הוא זה הנ"ל, דהאגודה מדבר לענין בתי ערי חומה שצריך המוכר לגאול בתוך י"ב חודש. כי משם הוא מביא ראיה דאונס ביום אחרון לא הוי אונס ששם זהו מעשה חד פעמי שצריך לעשות את זה במשך זמן ידוע, במשך י"ב חודש, וכנ"ל שם הזמן משמש לנו רק בתור מגביל ולא בתור סבה, וכיון שאונס משמש לשלילת הסבה, הנה זה לא שייך באונס ביום אחרון לבד, שהיום הזה הוא רק המגביל את הזמן אבל לא הגורם שבדבר. אבל כשאמר אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, שהסבה לקיום התנאי הוא שלילת המעשה, אע"פ שזהו רק מעשה חד פעמים, אבל כנ"ל שכאן השלילה של כל הזמן זהו הגורם, כלומר: שזהי הסבה, סבה אריכתא, וכשהיה נאנס אפילו ביום אחרון והאונס מבטל את הסבה, הלא ס"ס חסרה הסבה לקיום התנאי והוה כמו אחד שנתן גט לאשתו והתנה עמ"נ שתתני לי מאתיים זוז והיא נתנה רק קצ"ט, וה"נ כנ"ל476ובחי' הגר"ח (כתובות ב, א) הובאה סברא זו בתוספת ביאור, עיי"ש שחקר בבתי ערי חומה מה גורם שייחלט ללוקח, אם אם זה משום דהדין זכות שנתנה התורה למוכר לגאול היא שנה ראשונה, ולאחר שנה אין לו הזכות בזה, או דנימא דזה גופא מה שאין גואל בי"ב חודש שיש לו דין גאולה הוא המחליט, דהמעשה דאי גאולה י"ב חודש הוא המחליט ללוקח, וכתב לדייק מדברי הרמב"ם (בפרק יב מהל' שמיטה ויובל הל"ח) 'המקדיש בית ערי חומה וגאלו אחר מיד ההקדש כיון שעלתה לו שנה משעה שנגאל מיד ההקדש ולא גאלו בעליו נחלט ביד הגואל, שאין ההקדש חולט אלא הלוקח שנאמר לקונה אותו לדורותיו', עכ"ל. והנה מה שהוסיף הרמב"ם טעם, הוא ליישב מה בין מקדיש למוכר שמוזכר שם (בהלכה ד) דאילו מכר לאחר והלוקח מכר בתוך י"ב חודש לשני, דמונין מן המכירה הראשונה, ולמה בהקדש מונין משעת הפדיה. ולכאורה היה אפשר לומר דאין ההקדש חשיב מכירה ולכן מחשבין משעת הגאולה ולא משעת ההקדש, אכן מדכתב הרמב"ם שאין ההקדש חולט, הרי דסובר דגם ההקדש חשיב מכירה, והא דאין זמן ההקדש נחשב לי"ב חודש, משום דלהקדש לא ניתן דין חליטה ומהקדש יכול לגאול לעולם, וע"כ אין מחשבין הזמן שהי' ביד ההקדש לזמן הי"ב חודש שהי' בידו לגאול ולא גאל שיחלט הבית לפודה, וזהו טעם שאין ההקדש חולט, וע"כ רואים אנו מזה דהאי גאולה מהמוכר משך שנה תמימה הוא המחליט הבית ללוקח, דאי נימא דהוא זכות גאולה למוכר בשנה ראשונה א"כ מה לי שהיה ביד הקדש הרי גם הקדש מכירה היא ועבר הי"ב חודש משעת ההקדש ואיבד את זכותו. וביאר לפי"ז וכחילוק הגהמ"ח מאי שנא בתי ערי חומה מהא דכתובות בההוא גברא וכו'. וכעי"ז בחי' העילוי ממיצ'יט (סי' צ) דלא אמרינן אונס ביום אחרון ל"ה אלא אונס אלא במתנה לעשות בתוך ל' יום פעם אחת, משא"כ בגוונא שמשך הזמן הוא על כל הל' יום גם אונס על רגע אחד מקרי אונס. וראה מש"כ הגהמ"ח בענין זה לעיל (מדה ב אות לה).
ועיין בכל זה במש"כ בשערי חיים (כתובות סי' ח) דרך אחרת בהבנת האגודה..
ועיין בכל זה במש"כ בשערי חיים (כתובות סי' ח) דרך אחרת בהבנת האגודה..
3