המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ל״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 31

א׳ידועה היא שיטת ה"אגודה"⁴⁸²גיטין פ"ז סי' קלב, ראה לעיל (אות כט)., ד"אונס ביום האחרון לא הוי אונס", כלומר: כשהיה לו לאדם לעשות איזו פעולה במשך זמן מסויים, ואם לא היה אונס בכל הזמן רק ביום האחרון הוי אונס - אין זה ולא כלום.

ב׳אולם נראה לי בזה לחדש, שכל זה רק במקום שהיום האחרון משמש רק להגביל את זמן הפעולה, כמו למשל, המקור שממנו מביא ראיה לכך, מבתי ערי חומה שצריך הלוקח לפדות עד שנים עשר חודש, אבל לא במקום שכל הדין מתהוה רק מאיזור הזמן, שאז הרגע האחרון זהי כל הפעולה שמזה אנו רוצים להוציא איזה דין, וכיון שברגע זה היה אונס - ממילא לא מתהוה הדין.

ג׳למשל, הלאו ד"בל תאחר" בקרבנות, שכל העבירה על הלאו הזה באה מהזמן - מאיחור הזמן - כי הלא עובר את העבירה אף אם מביא הקרבן אח"כ שהוא מרצה באמת, באופן שהוא עובר את הלאו הזה לא מצד שלילת הפעולה כשהיא לעצמה, אלא כאמור, רק מצד איחור הזמן, שם אם נאנס ברגל האחרונה כו"ע יודו שהוא פטור מטעם אונס רחמנא פטריה⁴⁸³באמת האחרונים הביאו מהירושלמי ראיה להיפוך דגם בכה"ג לא מקרי אונס, דאיתא בירושלמי (ר"ה פ"ה ה"א) שאם שלמו ג' רגלים בעצרת עובר בבל תאחר אף שבעצרת גופא הוא אנוס שאינו יכול להקריב, ראה: אור שמח (הל' שכירות פי"א ה"ב), לענין בל תלין כשנשלם הזמן בשבת לתמוה על החינוך (מצוה תקפח) שאם כלה הזמן בשבת פורע לו מדאורייתא ביום ראשון; נזר הקודש (שו"ת סי' כז). והגהמ"ח לקמיה הביא ירושלמי זה וכתב דאדרבה מירושלמי זה ראיה להיפוך..

ד׳וההבדל בין הגאולה של בתי ערי חומה שהזמן הוא עד י"ב חודש, ובין "בל תאחר", ההבדל מורגש, כי שם אם לא גאל עד י"ב חודש ונחלט הבית להמוכר, הנה בודאי הסבה הגורמת העיקרית לחליטת הבית היא: אי הגאולה, והזמן ניתן רק להאפשרות של הגאולה, שלאחר י"ב חודש אין לו אפשרות כזו וממילא נחלט הבית מצד לא גאל וגם לא יגאל עוד, משא"כ ב"בל תאחר", שכאמור, כל הסבה של עבירת הלאו היא האיחור, ואם היה אונס באיחור - סוף סוף אי אפשר לחייבו⁴⁸⁴בעיקר הדין גבי בל תאחר לכאורה תלוי במה שדנו האחרונים (ראה חי' הגרנ"ט נדרים סי' מח) אם החיוב הוא מיד רק יש משך זמן לאיחור, או דהוא משך זמן לאיחור, דלצד קמא אין סברא כלל שיהני אונס שהרי זמנו היה מיד. וע"ע בית אברהם (להג"ר אברהם מצ'כנוב, נדרים ג, ב) שדימה דינא דבל תאחר לאונס ביום אחרון..

ה׳ויש להביא ראיה על כך מירושלמי ר"ה (פ"א הל' א): ר' בון בר חייה בעי, שלמה שנתו בעצרת אפשר לומר הוא אינו כשר ועובר? כהדא "לא ילין חלב חגי עד בקר"; ואימורי חול קריבין ביום טוב? א"ר אבהו, קיימתיה בשחל י"ד להיות בשבת, אין חגיגה באה עמו? אמרה תורה, הקריבהו מבעוד יום שלא תבוא לידי בל תלין והכא הקריבהו מבעוד יום שלא תבוא לידי בל תאחר", כלומר: שמסיק לבסוף, שאע"פ שהרגל השלישית היתה בחג העצרת, ובעצרת הרי אי אפשר לו להביא ובכ"ז עובר, מפני שכיון שידע שבעצרת אי אפשר לו להקריב, עליו היה להקריבהו מקודם. ומשמע, שרק מפני זה שיודע מקודם שבעצרת אי אפשר לו להקריב ואם לא הקריב עד העצרת הוא נחשב לפושע גמור, הא לולא זה נראה, שאם היה באמת אונס ביום אחרון ולא ידע על זה מקודם - שכן היה בכלל אונס, דאל"כ היה לו להגיד בפשטות, שאונס ביום אחרון לא הוי אונס⁴⁸⁵וכן דחה הגר"י ענגיל בבית האוצר (מערכת א-ו כלל כה), ולפי זה בנדון האור שמח איה"נ דעובר כיון שידע מעיקרא שזמן התשלום הוא בשבת, אך מאידך גיסא הלא קודם לשבת לא נתחייב כלל ולא דמי לבל תלין דקרבנות ובל תאחר, וכן דחו הפוסקים (הערות להגריש"א ב"מ קי, ב; שבט הלוי ח"ז סי' רלא). ואמנם באו"ש הנ"ל ציין נמי לדברי השו"ע (סי' עג ס"ז) בנשבע לפרוע ביום פלוני והיה שבת שצריך לפרוע קודם, הרי שאף שלא הגיע הזמן קודם שבת מחוייב לדאוג שלא יעבור. ועיין בהערות להגריש"א שם שאמדינן דעתיה שמתחייב לפרוע באופן שלא יעבור הזמן וא"כ גם קודם לכן הוא זמן חיובו. אמנם עיין ספר הזכרון להגר"י הוטנר (סי' נב) שס"ל דעיקר החיוב הוא בזמן הפעולה ואם היה לו מעות אז אע"פ שנאנס בלילה ה"ז עובר ולפי"ז אתי שפיר ראית האור שמח, ודו"ק.!

ו׳ואמנם, אין מזה כל כך ראיה ברורה, שאפשר לומר שבנדון זה אין אנו צריכים כלל לבוא מצד אונס, אלא פשוט, מפני שאין כאן עבירת איחור של שלש רגלים. כי שלש רגלים פירושן, רגלים שאפשר בהן להקריב, ואם עצרת היא הרגל האחרונה עדיין לא עבר הזמן, ושאני זה מאונס סתם, שרק הוא אנוס ולא יכול להביא את קרבנו, אבל עבירת שלש רגלים יש כאן, מפני שהזמן הוא כן זמן של הקרבה אבל בכ"ז ס"ס מעין ראיה יש בזה והסברא כשהיא לעצמה היא צודקת⁴⁸⁶ועיין לקמן סוף אות לב..

ז׳ומהאי טעמא נראה לי עוד לחדש, דאף גם בהלאו של "לא תותירו ממנו עד בקר" אין הדין של ה"אגודה" הנ"ל, ואם יהיה באונס ברגע האחרון יהיה פטור, ואע"פ ששם כבר אין הנקודה הזו של "בל תאחר" כנ"ל, דהא בזה כבר אי אפשר לו לקיים את מצות האכילה אחר הזמן, אבל ס"ס עצם הלאו לא נאמר על שלילת האכילה בלילה אלא על "לא תותירו ממנו עד בקר", ובכן - כל עצם הלאו מתחיל רק ברגע האחרון, וכיון שברגע האחרון היה אונס זהו בכלל של אונס רחמנא פטריה⁴⁸⁷עיין קובץ תשובות (ח"ד סי' קעג) אם איסור נותר הוא חיוב אכילה קודם לכן או שהוא איסור ברגע אחרון, ושם אודות חילוק הלשונות ברמב"ם, שבהל' קרבן פסח כתב (פ"י הי"א) שחייב להשתדל שלא יותיר מבשר הפסח, ומשמע שהחיוב עליו קודם לכן, אבל בשאר קדשים כתב הרמב"ם (הל' פסוהמ"ק פי"ח ה"ט) שאסור להותיר, ועיי"ש מה שהשיב הגריש"א..

ח׳וה"נ משמע ג"כ מהירושלמי הנ"ל, שגם בנוגע ל"לא ילין חלב חגי עד בקר" הוא מדגיש ביחוד את הטעם: "אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תלין" הא לולא זה הוא נחשב בכלל אונס, אלמא דבזה לא אמרינן הכלל שאונס ביום אחרון לא הוי אונס, והטעם הוא כנ"ל⁴⁸⁸לולי דברי האחרונים היה מקום לחלק בין גדרי אונס בכל מקום ומקום, כי בגוונא דהאגודה בבתי ערי חומה וכן מה שלמד מזה לדין נשבע (המובא ברמ"א יו"ד סי' רלב סי"ב), הלא התם כדי להפטר מטעם אונס, אין הנדון אם ה'גברא' הזיד או נאנס, אלא רק אם יכל לקיים את חיובו, והנדון הוא האם 'אי קיום הדבר' היה מוכרח מחמת אונס או שהיה אפשר לקיימו, ובכה"ג רק אם נאנס במשך כל הזמן הוי אנוס אבל כל שהיתה לו אפשרות לקיים (אף דאין בזה תביעה לגברא), לא חשיב אונס שהרי סו"ס לא קיים מה שנתחייב והיתה היכולת לקיימו. משא"כ במצוות או באיסורים שהנדון הוא כלפי הגברא, שם יש לנו לדון אם היה יכול לדחות את קיום המצוה או את מניעת האיסור, וכיון שהיה לו זמן לדחות, אף שלבסוף נאנס ברגע אחרון לא מקרי פושע אלא אנוס ואינו עובר. ובזה היה מקום לחלק בין מש"כ הנמוק"י (ב"ק י, ב מדה"ר) לענין אונס דיום אחרון בתפילה ובשבועה, דהתם קאי על הגברא לכך מקרי אנוס, משא"כ האגודה אם כי גם הוא מיירי לענין נדר, מ"מ יש לומר שהנדון אינו מצד הגברא, אלא כגון שאם לא קיים נדרו שצריך לשלם קנס וכיו"ב, שהנדון הוא כלפי הנדר והשבועה עצמם, ובהם לא היה אונס כיון שאפשר היה לקיימם. ואמנם מדברי הרמ"א (יו"ד שם) והמג"א (סי' קח סק"י) שכתבו דדברי הנמוק"י גבי תפילה סותרים את דברי האגודה, מוכח שלא כחילוק זה, וצ"ע. וע"ע בשערי חיים (כתובות סי' ח)..