המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ל״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 32
א׳ויש ג"כ לחקור, אם האיסור מפקיע שם הזמן, כלומר: דבר שיש לו זמן קבוע לעשייתו אך בחלק מן הזמן ההוא יש איסור שאוסר לעשות הדבר, אם ע"י האיסור נחשב כאילו החלק הזה איננו לגמרי בכלל הזמן, או זמן לחוד ואיסור לחוד, וכמו בכל איסור חפצא אין האיסור מפקיע את החפצא לגמרי, ככה ג"כ האיסור בזמן אינו מפקיע את שם הזמן489לכאורה כל האחרונים שדנו בכמה מקומות שייחשב מצות עשה שהזמן גרמא מחמת איסור לעשות המצוה בזמן מסויים ס"ל שהאיסור מפקיע שם הזמן, ואילו לסברת הגהמ"ח דלעיל במצות עשה שהזמן גרמא, אין בכח איסור צדדי להפקיע שם הזמן. ועיין באתוון דאורייתא (המובא לקמיה) שאכן דן במצות פו"ר למ"ד דאיסור ביאה ביוה"כ הוא מה"ת, מ"ט לא נדון אותה כמ"ע שהזמן גרמא משום שע"י האיסור יסולק הזמן (אלא שפלפל שם בגדרי פו"ר), וע"ע אבני נזר (או"ח סי' תקט) שפי' להדיא דמטעם זה גופא מחיית עמלק הוי מ"ע שהזמן גרמא, וציין להך דכריתות המובא לקמיה בדברי הגהמ"ח.
וביותר קשה מהנך מצוות שבדיעבד מתקיימים גם אם עבר על איסור, ואם בדיעבד כשר הרי שהא גופא זמנו, וכבר עמד על כך באתוון דאורייתא הנ"ל. ועיין עוד שעשועי רעיונים (כלל ט) שדן בהרחבה בכל הנ"ל והעיר מהא דשבת (פט, ב) דקרי ליה ר' יהושע למי שמל בשבת את של ערב שבת שהוא ב'קום מול' ומקרי בשל זה שלא החליף את 'זמנו'. עיי"ש. וכבר העיר משם הר"י ענגיל בגליוני הש"ס (קידושין כט, א), עיי"ש עוד.
וראה בכל זה: עצמות יוסף (קידושין כט, א) דמילה שלא בזמנה הוי זמן גרמא; מחיית עמלק מקרי זמן גרמא שאסור להרגו בשבת; שם אריה (יו"ד סי' יד וסי' לז) לענין מ"ע דשחיטה וכתיבת ספר תורה, וכן בספרו ערוגת הבשם (יו"ד סי' א); ערוך לנר יבמות (ה, ב) לענין בנין בית המקדש; מהר"י אסאד (יו"ד סי' רעט) לענין כתיבת ספר תורה; שדי חמד (מערכת כלל קלו) בשם זכר ישעיהו לענין טומאת קרובים, וכן דנו אחרונים נוספים בענינים אלו ובעוד ענינים שונים.
מאידך, דעת רבים מהאחרונים ש'זמן גרמא' הוא רק כשמצד המצוה עצמה אי אפשר לעשותה בזמן מסויים ולא במקום שהאיסור הוא צדדי, עיין מהרי"ט (קידושין כט, א) דמעקה ושילוח הקן לא מקרי זמן גרמא אף שאסור לעשותן בשבת (ומשיג על העצמות יוסף), ועיי"ש שמוכיח דהא אם עבר ומל כשר בדיעבד, אכן לסברת הגהמ"ח אין צריך לזה דדי אם החיוב בשבת אף אם אינו יכול לקיים, ודו"ק; שער המלך (פסוהמ"ק פי"ט ה"ה) לענין מילה ושריפת קדשים (וגם הוא כתב משום שבדיעבד קיים); שאלת יעבץ (ח"א סי' לו); רע"א (החדשות סי' יז) דמילה לא חשיבא מ"ע שהז"ג (וגם הוא כתב משום שבדיעבד כשר), ראה טורי אבן (חגיגה טז, ב); שאגת אריה (סי' לה לענין כתיבת ספר תורה); אתוון דאורייתא (כלל כב) לענין מילה ופו"ר; קהלות יעקב (שבועות סי' י) דבנין בית המקדש הוי זמן גרמא (אלא שגם הוא כתב משום דבדיעבד כשר, ודו"ק).
והנה כמעט כל ראיות הגהמ"ח (וכן ראיותיו של הר"י ענגיל) מיירי באופן שהאיסור הוא צדדי, אכן יש לומר דברוב הראיות אנו דנים על כוונת התורה במושג, כגון 'זמן אסיפה', 'זמן תבואה', 'עד בוקר' וכו', ברם מהוכחת הר"י ענגיל מקידוש שתי הלחם בעצרת שחל בשבת (וכן ראייתו ממגילה בשבת), קשה דבכה"ג שהאיסור צדדי, דמי למש"כ האחרונים דכמו דלא מקרי 'זמן גרמא' הכי נמי לא מפקיע שם הזמן. ויש לעיין בראייתו של הגהמ"ח מבל תאחר בעצרת, דהא ג' רגלים אמר רחמנא וחד מנהון עצרת וא"כ הוא בהגדרת הזמן דג' רגלים ואינו במקרה..
וביותר קשה מהנך מצוות שבדיעבד מתקיימים גם אם עבר על איסור, ואם בדיעבד כשר הרי שהא גופא זמנו, וכבר עמד על כך באתוון דאורייתא הנ"ל. ועיין עוד שעשועי רעיונים (כלל ט) שדן בהרחבה בכל הנ"ל והעיר מהא דשבת (פט, ב) דקרי ליה ר' יהושע למי שמל בשבת את של ערב שבת שהוא ב'קום מול' ומקרי בשל זה שלא החליף את 'זמנו'. עיי"ש. וכבר העיר משם הר"י ענגיל בגליוני הש"ס (קידושין כט, א), עיי"ש עוד.
וראה בכל זה: עצמות יוסף (קידושין כט, א) דמילה שלא בזמנה הוי זמן גרמא; מחיית עמלק מקרי זמן גרמא שאסור להרגו בשבת; שם אריה (יו"ד סי' יד וסי' לז) לענין מ"ע דשחיטה וכתיבת ספר תורה, וכן בספרו ערוגת הבשם (יו"ד סי' א); ערוך לנר יבמות (ה, ב) לענין בנין בית המקדש; מהר"י אסאד (יו"ד סי' רעט) לענין כתיבת ספר תורה; שדי חמד (מערכת כלל קלו) בשם זכר ישעיהו לענין טומאת קרובים, וכן דנו אחרונים נוספים בענינים אלו ובעוד ענינים שונים.
מאידך, דעת רבים מהאחרונים ש'זמן גרמא' הוא רק כשמצד המצוה עצמה אי אפשר לעשותה בזמן מסויים ולא במקום שהאיסור הוא צדדי, עיין מהרי"ט (קידושין כט, א) דמעקה ושילוח הקן לא מקרי זמן גרמא אף שאסור לעשותן בשבת (ומשיג על העצמות יוסף), ועיי"ש שמוכיח דהא אם עבר ומל כשר בדיעבד, אכן לסברת הגהמ"ח אין צריך לזה דדי אם החיוב בשבת אף אם אינו יכול לקיים, ודו"ק; שער המלך (פסוהמ"ק פי"ט ה"ה) לענין מילה ושריפת קדשים (וגם הוא כתב משום שבדיעבד קיים); שאלת יעבץ (ח"א סי' לו); רע"א (החדשות סי' יז) דמילה לא חשיבא מ"ע שהז"ג (וגם הוא כתב משום שבדיעבד כשר), ראה טורי אבן (חגיגה טז, ב); שאגת אריה (סי' לה לענין כתיבת ספר תורה); אתוון דאורייתא (כלל כב) לענין מילה ופו"ר; קהלות יעקב (שבועות סי' י) דבנין בית המקדש הוי זמן גרמא (אלא שגם הוא כתב משום דבדיעבד כשר, ודו"ק).
והנה כמעט כל ראיות הגהמ"ח (וכן ראיותיו של הר"י ענגיל) מיירי באופן שהאיסור הוא צדדי, אכן יש לומר דברוב הראיות אנו דנים על כוונת התורה במושג, כגון 'זמן אסיפה', 'זמן תבואה', 'עד בוקר' וכו', ברם מהוכחת הר"י ענגיל מקידוש שתי הלחם בעצרת שחל בשבת (וכן ראייתו ממגילה בשבת), קשה דבכה"ג שהאיסור צדדי, דמי למש"כ האחרונים דכמו דלא מקרי 'זמן גרמא' הכי נמי לא מפקיע שם הזמן. ויש לעיין בראייתו של הגהמ"ח מבל תאחר בעצרת, דהא ג' רגלים אמר רחמנא וחד מנהון עצרת וא"כ הוא בהגדרת הזמן דג' רגלים ואינו במקרה..
1
ב׳ומצאתי שכבר העירו בזה האחרונים490הר"י ענגיל בספרו אתוון דאורייתא (כלל כב), וכפל דבריו בבית האוצר (אות א-י כלל קכא), ובאתוון דאורייתא הביא כמה ראיות (ראה אות לג ובהערות) ובבית האוצר הביא את הראיות שמזכירם הגהמ"ח. וע"ע בית האוצר (אות א-ו, כלל כג) שם דן בחלק מהראיות כאן מצד אחר, והוא, דאיסור משוי ליה אינו ראוי ובסו"ד ציין נמי לאתוון דאורייתא הנ"ל. והביאו אילו ראיות לכך491באתוון דאורייתא (שם) הביא ראיות נוספות, ראה להלן (אות לג)., כמו למשל: א) מהא דפסחים (ה, א) "זמן שחיטה אמר רחמנא", כלומר שמחצות יום י"ד ואילך נקרא זמן שחיטת הפסח, אע"פ שאסור להקריב הפסח קודם לתמיד של בין הערבים. אכן, כמובן שמכאן אין ראיה, דס"ס זהו איסור שאינו מעכב ואפשר רק ללמוד מזה דבנוגע לזמן אנו מביטים על הדיעבד ולא על הלכתחילה492כן דחה בבית האוצר (הנ"ל כלל קכא), וציין ללקח טוב (כלל ד).. ב) מסנהדרין (יג, ב), שיש מחלוקת של תנאים אם יו"ט ראשון דחג בעי תקופה חדשה, דכתיב - חג האסיף תקופת השנה, או רק שהחוה"מ בעי תקופה חדשה. והמחלוקת היא בזה משום דכתיב חג האסיף, בזמן שיש אפשרות לאסוף וזה דוקא בחוה"מ שמותר בדבר האבוד. ומקשינן שם, לאלה שסוברים שגם יו"ט הראשון בעינן תקופה חדשה: "יו"ט הראשון חג האסיף כתיב - חג הבא בזמן אסיפה". ונראה שבזה גופא המה חולקים, אם האיסור מסלק שם הזמן או לא493עיין רש"י שם, חג הבא בזמן אסיפה דהיינו סוכות יהא בתקופה חדשה, ובפשוטו משמע מדבריו שהכוונה היא שחג סוכות שבא בזמן אסיפה (והיינו חלק ממנו) יהיה (כולו) בתקופה חדשה. ולפי"ז ליכא ראיה כלל.. אך מובן שזה לגמרי לא מן השם הוא, כי שם לא מדובר על הזמן כשהוא לעצמו אלא על הפעולה, על פעולת האסיף, והמחלוקת היא בזה גופא, אם כוונת התורה על הפעולה של אסיפה וזה אינו ביו"ט ראשון, או שהכוונה על הזמן של האסיף וזהו גם ביו"ט הראשון494נראה להוכיח כסברת הגהמ"ח, דבגמ' חגיגה (יח, א) סברה הגמ' דאסיפה בחוה"מ לא שרי ואעפ"כ קאמרה הגמ' דכשם שחג הסוכות הוא חג הבא בזמן אסיפה, הכי נמי עצרת הוא חג הבא בזמן קצירה (ולא דרשינן ליה לתשלומין), והתם ליכא למימר דהאיסור מסלק שם הזמן, דהא עצרת כולו יום טוב הוא, וע"כ שהכוונה היא ל'זמן' גופא ומשמש בזה אותו מטבע לשון דחג הבא בזמן מסויים, ודו"ק.. ג) מב"מ (קו, א), לענין מוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג דאינו מותר לגאול פחות מב' שנים, דכתיב "במספר שני תבואות ימכר לך", ובכ"ז כשיש שדפון במקום אחד ג"כ עולה מן המנין, משום דכתיב "במספר שני תבואות ימכר לך - שנים שיש בהן תבואה בעולם". ומקשינן שם: "אלא מעתה שביעית תעלה לו מן המנין דהא איכא תבואה בחוצה לארץ? אמר ליה, שביעית אפקעתא דמלכא היא"; וברש"י שם: "המלך בטלו מלזורעה והרי היא כמו שאינה ולא קראה הכתוב לישראל שנת תבואה", ואלמא, דהאיסור מפקיע את הזמן. וכמובן שגם מכאן אין ראיה, דגם כאן אין אנו דנים על הפקעת הזמן כשהוא לעצמו אלא על הפקעת התואר של הזמן, דמפקיע את התואר של שנת תבואה495והיא סברא הפוכה מהסברא דלעיל, דלעיל אמרינן שאף שיש איסור מכל מקום מקרי 'זמן אסיפה' מצד המציאות, וכאן הוא להיפך דאף שמצד המציאות הוא 'זמן תבואה', מ"מ כיון שהתורה אסרה לזרוע אינו נחשב 'זמן תבואה'.
2
ג׳אכן, את החקירה הזו אפשר למצוא בהירושלמי בר"ה הנ"ל, לענין "שלמה שנתו בעצרת", דבזה היתה השקלא וטריא, דכאמור בזה כו"ע מודים דאונס ביום אחרון הוי אונס496צ"ע, דהא לעיל כתב שכיון שידוע לו בודאי שייאנס לכו"ע בכה"ג לא הוי אונס, וכל מה שהוכיח דאונס ביום אחרון הוי אונס הוא מהא גופא שהוצרך הירושלמי להא דידוע לו שעצרת לאו זמן הקרבה.. ואם אנו אומרים שהאיסור לא מפקיע את שם הזמן הנה גם יום העצרת הוא בכלל הזמן, ונמצא שלא נשלם הזמן עד לאחר העצרת, ובעצרת הוא אנוס שלא יכול להקריב ולא יעבור על בל תאחר. והמסקנא היא שלהיפך, האיסור מסלק שם הזמן, וכיון שאסור בעצרת להקריב הנה זה לא נכנס לגמרי בהזמן ונמצא שהזמן נגמר עוד לפני עצרת וכבר עבר מערב עצרת497צ"ע לפי"ז דימוי הירושלמי לבל תלין, הא התם לא שייך הנדון של סילוק שם הזמן, דפשיטא שאין לומר שהדין הוא להקטיר בלילה שאחר ההקרבה עד שנימא שליל שבת (שאסור בהקטרת אברי חול) אינו חלק מהזמן ועובר קודם לכן, רק הגדר הוא שלא יבואו לידי לינה, ומבואר שהנדון הוא רק בחיוב ההקדמה כדי שלא ייאנס אחר כך. אמנם לקמיה ציין הגהמ"ח את סברת הירושלמי גבי בל תלין כהמשך לשיטה הנ"ל, ומבואר לכאורה דס"ל שאיסור בל תלין משנה את זמן ההקטרה, ועובר על בל תלין עוד לפני הלילה, וצ"ע..
3