המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ל״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 33
א׳ועי' בתוס' יבמות (עב, א ד"ה שלא בזמנו) שכתבו - "ואם תאמר, הא דרשנין ליתן בקר שני על שריפתו, וכיון דשלא בזמנו הוא למה צריך להמתין עד בקר, ישרפנו במוצאי יו"ט דכבר נעשה נותר מקודם? וי"ל, דכיון דלא אפשר לשורפו ביו"ט קבע זמנו בבקר שני". ונראה, שהשקלא וטריא בתוס' הוא בחקירה אם האיסור מפקיע את שם הזמן. בקושיא סברו דהאיסור לא מפקיע את שם הזמן, ואע"פ שאסור לשורפו ביו"ט בכ"ז כששורפין אח"כ לאחר יו"ט זה נקרא שלא בזמנו, ובשביל כך הקשו שישרפו בלילה? ובתירוצם סברו, דהאיסור מפקיע את שם הזמן, ובכן - הזמן מתחיל דוקא ממוצאי יו"ט, וזה בכלל של "נותר בזמנו שאינו נשרף אלא ביום"498בשעשועי רעיונים שם (אות ו) הוסיף, שהרי הא דאין שורפין קדשים ביו"ט הוא גם בלא איסור יו"ט וכשמדליק בערב יום טוב, וא"כ בודאי איסור זה שלא לשרוף קדשים מפקיע שם הזמן. אכן לכאורה היא גופא הילפותא דליתן לו בוקר שני לשריפתו. ועיי"ש מה שהק' על עצמו משריפת חלה ביו"ט דפסח ומה שפלפל בדברי התוס' (יבמות ה, ב ד"ה כולה)..
1
ב׳ויוצא מזה, שאמנם גם הבבלי וגם הירושלמי סוברים שהאיסור מפקיע שם הזמן, אלא שהירושלמי בא מתוך כך למסקנא שמשום כך נקרא שעבר הזמן עוד מבעוד יום: "אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תלין"499צ"ע כנ"ל שיעבור על בל תלין עוד קודם הלילה (ובפרט שאם עבר והקטיר בליל שבת לכאורה אינו עובר), [ואולי הוא טעות סופר והיה כתוב ב"ת בראשי תיבות ונתכוין הגהמ"ח לבל תאחר, וצ"ע.]. והבבלי בא מזה למסקנא הפוכה ממש, שדוקא מתוך כך בא זמן השריפה דוקא במוצאי יו"ט, מכיון שיום היו"ט דאסור לא בא בחשבון הזמן500והחילוק פשוט, כי בשריפת נותר לא שייך לומר שישרפהו קודם לכן, דאדרבה מצווה הוא לאכול שלא להותיר עד בוקר, ורק כשנותר 'עד בוקר' יום טוב אמרינן דהשתא לאו זמן שריפה הוא, וזמן שריפתו נדחה לבוקר יום שני, משא"כ בבל תאחר (ולהגהמ"ח כן הוא גם גבי בל תלין) שהזמן כבר החל קודם אלא שלא נסתיים וע"י האיסור מסתיים הזמן קודם..
2
ג׳אולם במכילתא (פ' בא501מסכתא דפסחא (פרשה ו).) איתא: "ולא תותירו ממנו עד בקר מה תלמוד לומר עד בקר, מגיד שאין נשרף אלא לאור ששה עשר; ר' ישמעאל אומר, מה ת"ל? הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה בהם שריפה מעין מלאכה ומה ת"ל עד בקר? אלא אם חל ט"ז להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא לאור י"ז". ועכ"פ שניהם סוברים ששורפים בלילה, ונראה דטעמם משום דזה נחשב לשריפה שלא בזמנה, כי לדעתם האיסור אינו מסלק שם הזמן והזמן כבר היה מדאתמול502באתוון דאורייתא (שם) הביא נמי את הראיה מדברי התוס' ובית האוצר ציין שהוא מחלוקת בין הבבלי למכילתא. ועיין מה שהובא להלן (בהערות) בשם הבית הלוי, דמש"כ שם 'אור' אין הכונה ללילה אלא לבוקר ממש. ועין בהערה לקמן שמדברי הבית הלוי מוכח לכאורה שיסוד זה דהתוס' הוא דין מסויים בשריפת קדשים וא"א ללמוד ממנו לכל התורה.
ובעיקר הדבר יש לציין עוד למש"כ הר"י ענגיל בספרו ציונים לתורה (כלל כח) שדן בכה"ג והוסיף בזה דברים, זה לשונו: ויש לי להעיר בזה מש"ס ב"מ (דף קיא, א) "הני שוקאי דסורא לא עברו משום בל תלין, מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמיכי, אבל משום בל תשהא ודאי עובר" ע"כ. וברש"י, הני שוקאי דסורא שאין מגיעין למעות עד יום השוק לא עברו על שכר פועלין, מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמיכי להגיע למעות הלכך אפי' אית לי' מעות גבי' לא עבר דאדעתא דהכי איתגר, ומכיון דיומא קמא לא עברו תו לא עברו כדאמרי' לעיל שאינו עובר אלא בוקר ראשון עכ"ל, ולפי דברי תוס' (יבמות) הנ"ל אין זה דומה לדלעיל כלל, דלעיל בב"מ (דף קי, ב) דאמר דאינו עובר אלא בוקר ראשון איירי כשחייב לפרוע מיד דאז הוי בבוקר ראשון זמנו, וע"כ אינו עובר אלא בוקר ראשון ואחרי בוקר ראשון מאי דעבר עבר ואינו עובר עוד בכל בוקר משום בל תלין, אבל כאן לא נתחייב לפרוע רק ביום השוק דהפועלים עצמן ירדו על דעת כן וכדברי רש"י הנ"ל, א"כ הרי יום השוק זמנו וא"כ יום השוק הוא הבוקר ראשון. ועל כרחך כיון דהפעולה כלה כבר לפני יום השוק ע"כ בוקר דכתי' גבי פעולה וכדכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר קאי רק אבוקר ראשון שאחרי כלות הפעולה, ואעפ"י שחיוב הפרעון איננו אז רק אחרי כן, וא"כ בנותר נמי דכתיב והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, ראוי לומר שאין זמנו רק בבוקר ראשון אחרי שנעשה נותר ואעפ"י שא"א לשרפו אז, וק"ו הדברים, דמה בשכיר שאין חיוב פרעון כלל רק ביום השוק עכ"ז לא חשיב בוקר שאחרי יום השוק זמנו כ"א בוקר ראשון שאחרי כלות הפעילה, כל שכן בנותר שחיוב השריפה ג"כ היה ביו"ט הראשון אלא דאריא דאיסורא רביע עליה שלא לשרוף, דודאי ראוי שיוחשב רק הבוקר הראשון אחרי שנעשה נותר - זמנו.
וקושייתו מבבא מציעא הנ"ל תקשי לכאורה גם על דרכו כאן, דלכאורה ק"ו הדברים, אם איסור גרידא מפקיע שם הזמן, כל שכן כשמעיקרא נקבע הזמן ליום השוק, ומ"ט לא יעבור, ומכל מקום מדבריו התם (שכתבם בימי חורפו) מבואר דגם בנותר אין האיסור מפקיע שם הזמן, עיין שם לקמיה.
ובציונים לתורה שם כתב דצריך לחלק ולומר דרק בפעולת שכיר מפרשינן דקרא דבוקר קאי אחרי כלות הפעולה, משא"כ בנותר שמצינו בקדשים הנאכלין לשני ימים ולילה אחד דנעשים נותר בשקיעת החמה ואעפ"כ מצות השריפה היא רק בבוקר כמבואר בזבחים (נו, ב) עי"ש, ולכן גם בקדשים הנאכלין ליום ולילה אין הבוקר של חיוב שריפה תלוי עוד בזמן שנעשה נותר ושפיר נחשב בוקר שני זמנו לענין מצות שריפה ואף שנעשה נותר עוד בבוקר ראשון, עכ"ל.
וגם אחר תירוצו דבריו שם סותרים לסברתו כאן, דלדבריו התם היא סברא מסויימת בשריפת קדשים ורק שם ניתן 'להעביר את הזמן'. וביותר יש לומר, דלסברתו כאן יש ליישב קושייתו מבל תלין הנ"ל, דרק 'איסור' מפקיע שם הזמן, משא"כ התם אין הכונה שהפועלים קבעו זמן אחר לפרעון, אלא שמחלו את 'זכות תביעה' עד ליום השוק, אבל עיקר זמן הפרעון נשאר כפי שקבעה התורה דהיינו בבוקר שאחרי כלות הפרעון, ולכך אינו עובר על בל תלין. ודו"ק..
ובעיקר הדבר יש לציין עוד למש"כ הר"י ענגיל בספרו ציונים לתורה (כלל כח) שדן בכה"ג והוסיף בזה דברים, זה לשונו: ויש לי להעיר בזה מש"ס ב"מ (דף קיא, א) "הני שוקאי דסורא לא עברו משום בל תלין, מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמיכי, אבל משום בל תשהא ודאי עובר" ע"כ. וברש"י, הני שוקאי דסורא שאין מגיעין למעות עד יום השוק לא עברו על שכר פועלין, מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמיכי להגיע למעות הלכך אפי' אית לי' מעות גבי' לא עבר דאדעתא דהכי איתגר, ומכיון דיומא קמא לא עברו תו לא עברו כדאמרי' לעיל שאינו עובר אלא בוקר ראשון עכ"ל, ולפי דברי תוס' (יבמות) הנ"ל אין זה דומה לדלעיל כלל, דלעיל בב"מ (דף קי, ב) דאמר דאינו עובר אלא בוקר ראשון איירי כשחייב לפרוע מיד דאז הוי בבוקר ראשון זמנו, וע"כ אינו עובר אלא בוקר ראשון ואחרי בוקר ראשון מאי דעבר עבר ואינו עובר עוד בכל בוקר משום בל תלין, אבל כאן לא נתחייב לפרוע רק ביום השוק דהפועלים עצמן ירדו על דעת כן וכדברי רש"י הנ"ל, א"כ הרי יום השוק זמנו וא"כ יום השוק הוא הבוקר ראשון. ועל כרחך כיון דהפעולה כלה כבר לפני יום השוק ע"כ בוקר דכתי' גבי פעולה וכדכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר קאי רק אבוקר ראשון שאחרי כלות הפעולה, ואעפ"י שחיוב הפרעון איננו אז רק אחרי כן, וא"כ בנותר נמי דכתיב והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, ראוי לומר שאין זמנו רק בבוקר ראשון אחרי שנעשה נותר ואעפ"י שא"א לשרפו אז, וק"ו הדברים, דמה בשכיר שאין חיוב פרעון כלל רק ביום השוק עכ"ז לא חשיב בוקר שאחרי יום השוק זמנו כ"א בוקר ראשון שאחרי כלות הפעילה, כל שכן בנותר שחיוב השריפה ג"כ היה ביו"ט הראשון אלא דאריא דאיסורא רביע עליה שלא לשרוף, דודאי ראוי שיוחשב רק הבוקר הראשון אחרי שנעשה נותר - זמנו.
וקושייתו מבבא מציעא הנ"ל תקשי לכאורה גם על דרכו כאן, דלכאורה ק"ו הדברים, אם איסור גרידא מפקיע שם הזמן, כל שכן כשמעיקרא נקבע הזמן ליום השוק, ומ"ט לא יעבור, ומכל מקום מדבריו התם (שכתבם בימי חורפו) מבואר דגם בנותר אין האיסור מפקיע שם הזמן, עיין שם לקמיה.
ובציונים לתורה שם כתב דצריך לחלק ולומר דרק בפעולת שכיר מפרשינן דקרא דבוקר קאי אחרי כלות הפעולה, משא"כ בנותר שמצינו בקדשים הנאכלין לשני ימים ולילה אחד דנעשים נותר בשקיעת החמה ואעפ"כ מצות השריפה היא רק בבוקר כמבואר בזבחים (נו, ב) עי"ש, ולכן גם בקדשים הנאכלין ליום ולילה אין הבוקר של חיוב שריפה תלוי עוד בזמן שנעשה נותר ושפיר נחשב בוקר שני זמנו לענין מצות שריפה ואף שנעשה נותר עוד בבוקר ראשון, עכ"ל.
וגם אחר תירוצו דבריו שם סותרים לסברתו כאן, דלדבריו התם היא סברא מסויימת בשריפת קדשים ורק שם ניתן 'להעביר את הזמן'. וביותר יש לומר, דלסברתו כאן יש ליישב קושייתו מבל תלין הנ"ל, דרק 'איסור' מפקיע שם הזמן, משא"כ התם אין הכונה שהפועלים קבעו זמן אחר לפרעון, אלא שמחלו את 'זכות תביעה' עד ליום השוק, אבל עיקר זמן הפרעון נשאר כפי שקבעה התורה דהיינו בבוקר שאחרי כלות הפרעון, ולכך אינו עובר על בל תלין. ודו"ק..
3
ד׳ועי' בתוס' מנחות (נא, א ד"ה אפי לה מאתמול): "ותימא, היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול איפסלה בלינה, הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן? וכו' וי"ל, כיון דלא דחו שבת א"כ מאתמול נמי הוי זמנן". וגם כאן אנו רואים שקלא וטריא בחקירה הנ"ל, שבקושיתם תפסו שהאיסור אינו מפקיע שם הזמן, ואע"פ שאסור לאפותם בשבת, אבל ס"ס הזמן שלהם הוא בשבת, וממילא כיון שאין כלי שרת מקדשין אלא בזמנן, אם אפו מאתמול לא נפסלים בלינה. ובתירוצם תפסו, שהאיסור מפקיע את שם הזמן, וממילא כיון שאסור לדחות את השבת זה מפקיע את הזמן של שבת וזמנן הוי מערב שבת503ועיין שעשועי רעיונים לדרכו שם (באות ג), דאם איסור אפיה ביו"ט הוא מטעם לכם ולא לגבוה, האיסור מפקיע שם הזמן דהוא מיעוט בהל' יו"ט גופא, משא"כ אם האיסור הוא רק בשבת ומצד מלאכה בשבת אין האיסור מפקיע שם הזמן.
באתוון דאורייתא הביא ראיה נוספת, ממה שדימו בית הלל (כריתות ז, ב) המפלת בלילה למפלת בשבת, ומבואר דשבת הוי כמו לילה דלא מקרי זמן הקרבן, ואם כי בית שמאי פליגי בסברא זו גופא, אך עכ"פ כך ס"ל לבית הלל (אמנם יש לדחות דאדרבה הגמ' מדמה לילה לשבת, דגם לילה אינו הפקעה גמורה מזמן הקרבן אלא דין הוא להקריב דוקא ביום). וציין שם שעיקר הראיה כבר כתבה בטורי אבן (חגיגה ט, א). ועיין אבני נזר (שם) שציין לגמ' זו וכתב שגם מדברי ב"ש יש להביא ראיה זו. ועיי"ש באתוון דאורייתא שהעיר ממש"כ רש"י במגילה (ה, א) דרק כיון שתקנו החכמים שאחרי כנסת הגדולה שלא לקרות מגילה בשבת - ערב שבת הוא זמן המגילה, ומשמע שמשום איסורא לבד לא הוי זמנו. ובשעשועי רעיונים (שם) כתב דאדרבה מתחילת דברי רש"י שם משמע לחלק בכלל זה, דאם כך היתה התקנה מעיקרא היה האיסור מפקיע שם הזמן כי כך הוא צורת התקנה שלא לקרות בשבת ומה אכפ"ל אם הוא דבר צדדי או לאו, משא"כ אם התקנה אינה שייכת לקביעת המצוה אלא שב'מקרה' יש איסור, אין האיסור מפקיע שם הזמן. וע"ע תוס' חולין (מ, א ד"ה חייב שלש) דשבת לא מקרי מחוסר זמן. וע"ע חי' הגר"א גוטמכר (חגיגה ט, א) שדן לדמות סוגיא זו דהמפלת למח' הראשונים (ראה רא"ש מו"ק פ"ג סי' צו) בקטן שנעשה גדול בתוך ימי אבלות, ודו"ק. אמנם בחי' הגר"מ זמבא (סי' לו ס"ק יב) כתב לחלק בין 'ראוי' ל'זמן', דאף דאיסור אינו מסלק שם הזמן מ"מ שבת מקרי 'אינו ראוי' לקרבן. ועע"ש לענין צליית הפסח בליל שבת (לר"א דמכשירין דוחין את השבת). וע"ע בחי' הגר"מ זמבא (ח"ב סי' ב ס"ק יד) דאף אם אסור להפר בשבת מ"מ מקרי זמן הפרה.
ובגליוני הש"ס (יבמות עב, ב) אחר שהביא את דברי התוס' הנ"ל כתב להביא מש"כ בשו"ת מהר"י ברונא (סי' קכא) "שמעתי שמהר"י מרופורק המתין עד יום א' ופדאו. ואין זה משום דאין מחמיצין את המצוה כיון דביום ל' בע"ש אינו בר פדיון דלא חל קודם זמנו. ונ"ל ישראל להביא לו ראיה מכל טבילות של נשים שלנו דטובלות בלילי שבת משום דחשיבי טבילה בזמנה משום דלא הוו מצו למטבל מקמי הכי משום חומרא דר' זירא". (וצ"ע דהא בדיעבד אם פדה בשבת פדוי ובכה"ג מסברא הוי זמנו, ואולי תלוי באחרונים הנ"ל גבי זמן גרמא).
ומצינו אחרונים נוספים שדנו בזה: הנה האור שמח (הובא בזרע אברהם לחתנו הגר"א לופטביר סי' ג אות ט, וראה גם בחי' רמ"ש ח"ב סי' מז) כתב זה לשונו: ע"ד אשר הערות ברש"י יבמות (דף סד, ב בד"ה איסורא וסכנתא) שאם חזקה בשני פעמים והשלישי ניתן לידחות ממנה הויא מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת יעו"ש דמבואר מזה דכל דין איסור מפקיע ממנו דין הזמן ונחשב כמילה שלא בזמנה והערות לענין כמה דברים כן. ועיי"ש שהאור שמח דחה דבריו, דמילה שאני שכל התירה הוא מדין פקו"נ דאבר אחד וא"כ בספק פקו"נ לאידך גיסא תו הוי שלא בזמנו.
וע"ע מנחת אברהם (ריינהולד, סי' לט אות ד) שדן בהא דתמיד דוחה טומאה אי ילפינן לה ממשמעותא או מגזירה שוה, דאם נאמר דהאיסור מפקיע שם הזמן לא נוכל למילף ממשמעותא ד'מועדו - אפילו בשבת אפילו בטומאה', דאדרבה אם נאמר דלא דחי שבת וטומאה א"כ לא מקרי תו 'מועדו' דהאיסור מפקיע שם הזמן וע"כ יליף מגזירה שוה, עיין שם. והוסיף עוד דפלוגתא הנ"ל תליא בפלוגתת ר"ע וראב"ע בברכות (ט, א) אם פסח נאכל כל הלילה או עד חצות, דלר"א וראב"ע שנאכל עד חצות דרשינן שם הקרא "שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים", דבערב אתה שוחט כבא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף, וכתב שם רש"י דהגיע אז זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קרשים ביום טוב ממתינין לו עד בקר שני, וא"כ לר"א ולראב"ע ע"כ דאיסור אין מפקיע שם זמן, אבל לר' יהושע דסובר כרע"ק דפסח נאכל כל הלילה אמרינן שם דמועד צאתך ממצרים קמ"ל ועד מתי אתה אוכל עד מועד צאתך ממצרים, וא"כ לדידהו י"ל דאיסור מפקיע שם זמן ואין הכרח דאיסור אין מפקיע שם זמן. ותמה על הבית האוצר שלא הביא מכל הנ"ל, והוסיף עוד לפרש עפי"ז בדרך פלפול פלוגתת ר"א ור"ע בפסחים (סו, ב) אם הזאה דוחה שבת, עיין שם..
באתוון דאורייתא הביא ראיה נוספת, ממה שדימו בית הלל (כריתות ז, ב) המפלת בלילה למפלת בשבת, ומבואר דשבת הוי כמו לילה דלא מקרי זמן הקרבן, ואם כי בית שמאי פליגי בסברא זו גופא, אך עכ"פ כך ס"ל לבית הלל (אמנם יש לדחות דאדרבה הגמ' מדמה לילה לשבת, דגם לילה אינו הפקעה גמורה מזמן הקרבן אלא דין הוא להקריב דוקא ביום). וציין שם שעיקר הראיה כבר כתבה בטורי אבן (חגיגה ט, א). ועיין אבני נזר (שם) שציין לגמ' זו וכתב שגם מדברי ב"ש יש להביא ראיה זו. ועיי"ש באתוון דאורייתא שהעיר ממש"כ רש"י במגילה (ה, א) דרק כיון שתקנו החכמים שאחרי כנסת הגדולה שלא לקרות מגילה בשבת - ערב שבת הוא זמן המגילה, ומשמע שמשום איסורא לבד לא הוי זמנו. ובשעשועי רעיונים (שם) כתב דאדרבה מתחילת דברי רש"י שם משמע לחלק בכלל זה, דאם כך היתה התקנה מעיקרא היה האיסור מפקיע שם הזמן כי כך הוא צורת התקנה שלא לקרות בשבת ומה אכפ"ל אם הוא דבר צדדי או לאו, משא"כ אם התקנה אינה שייכת לקביעת המצוה אלא שב'מקרה' יש איסור, אין האיסור מפקיע שם הזמן. וע"ע תוס' חולין (מ, א ד"ה חייב שלש) דשבת לא מקרי מחוסר זמן. וע"ע חי' הגר"א גוטמכר (חגיגה ט, א) שדן לדמות סוגיא זו דהמפלת למח' הראשונים (ראה רא"ש מו"ק פ"ג סי' צו) בקטן שנעשה גדול בתוך ימי אבלות, ודו"ק. אמנם בחי' הגר"מ זמבא (סי' לו ס"ק יב) כתב לחלק בין 'ראוי' ל'זמן', דאף דאיסור אינו מסלק שם הזמן מ"מ שבת מקרי 'אינו ראוי' לקרבן. ועע"ש לענין צליית הפסח בליל שבת (לר"א דמכשירין דוחין את השבת). וע"ע בחי' הגר"מ זמבא (ח"ב סי' ב ס"ק יד) דאף אם אסור להפר בשבת מ"מ מקרי זמן הפרה.
ובגליוני הש"ס (יבמות עב, ב) אחר שהביא את דברי התוס' הנ"ל כתב להביא מש"כ בשו"ת מהר"י ברונא (סי' קכא) "שמעתי שמהר"י מרופורק המתין עד יום א' ופדאו. ואין זה משום דאין מחמיצין את המצוה כיון דביום ל' בע"ש אינו בר פדיון דלא חל קודם זמנו. ונ"ל ישראל להביא לו ראיה מכל טבילות של נשים שלנו דטובלות בלילי שבת משום דחשיבי טבילה בזמנה משום דלא הוו מצו למטבל מקמי הכי משום חומרא דר' זירא". (וצ"ע דהא בדיעבד אם פדה בשבת פדוי ובכה"ג מסברא הוי זמנו, ואולי תלוי באחרונים הנ"ל גבי זמן גרמא).
ומצינו אחרונים נוספים שדנו בזה: הנה האור שמח (הובא בזרע אברהם לחתנו הגר"א לופטביר סי' ג אות ט, וראה גם בחי' רמ"ש ח"ב סי' מז) כתב זה לשונו: ע"ד אשר הערות ברש"י יבמות (דף סד, ב בד"ה איסורא וסכנתא) שאם חזקה בשני פעמים והשלישי ניתן לידחות ממנה הויא מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת יעו"ש דמבואר מזה דכל דין איסור מפקיע ממנו דין הזמן ונחשב כמילה שלא בזמנה והערות לענין כמה דברים כן. ועיי"ש שהאור שמח דחה דבריו, דמילה שאני שכל התירה הוא מדין פקו"נ דאבר אחד וא"כ בספק פקו"נ לאידך גיסא תו הוי שלא בזמנו.
וע"ע מנחת אברהם (ריינהולד, סי' לט אות ד) שדן בהא דתמיד דוחה טומאה אי ילפינן לה ממשמעותא או מגזירה שוה, דאם נאמר דהאיסור מפקיע שם הזמן לא נוכל למילף ממשמעותא ד'מועדו - אפילו בשבת אפילו בטומאה', דאדרבה אם נאמר דלא דחי שבת וטומאה א"כ לא מקרי תו 'מועדו' דהאיסור מפקיע שם הזמן וע"כ יליף מגזירה שוה, עיין שם. והוסיף עוד דפלוגתא הנ"ל תליא בפלוגתת ר"ע וראב"ע בברכות (ט, א) אם פסח נאכל כל הלילה או עד חצות, דלר"א וראב"ע שנאכל עד חצות דרשינן שם הקרא "שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים", דבערב אתה שוחט כבא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף, וכתב שם רש"י דהגיע אז זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קרשים ביום טוב ממתינין לו עד בקר שני, וא"כ לר"א ולראב"ע ע"כ דאיסור אין מפקיע שם זמן, אבל לר' יהושע דסובר כרע"ק דפסח נאכל כל הלילה אמרינן שם דמועד צאתך ממצרים קמ"ל ועד מתי אתה אוכל עד מועד צאתך ממצרים, וא"כ לדידהו י"ל דאיסור מפקיע שם זמן ואין הכרח דאיסור אין מפקיע שם זמן. ותמה על הבית האוצר שלא הביא מכל הנ"ל, והוסיף עוד לפרש עפי"ז בדרך פלפול פלוגתת ר"א ור"ע בפסחים (סו, ב) אם הזאה דוחה שבת, עיין שם..
4
ה׳ואמנם, גם החקירה הזו תלויה בחקירה הכללית במהות הזמן. דהנה כבר הארכנו למדי במדת "בעצם ובפועל"504מדה יד, וראה שם (אות א) לענין אריה דאיסורא רביע עליה, ובהמשך המדה דוגמאות נוספות., שלפעמים הרבה מתחלק הדבר, שמצד ה"בעצם" שבו הוא מותר ומצד ה"בפועל" שבו הוא אסור; ולפעמים ג"כ להיפך505ראה שם (אות ב-ג) לענין אין איסור חל על איסור, וכן דין חצי שיעור, ובהמשך המדה דוגמאות נוספות., אך הספק הוא, אם החלוקה הזו שייכת גם בזמן, שנגיד למשל כאן שבעצם הדבר הזמן של אפית הלחם הוא בשבת אע"פ שבפועל צריכים לאפות בע"ש; ולענין כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן אנו מביטים על הזמן שבעצם ולא על הזמן שבפועל; או לענין שריפת קדשים להגיד, שעצם הזמן של שריפת קדשים הוא ביו"ט אע"פ שבפועל אי אפשר עד לאחר יו"ט וממילא כיון שלא בזמנה השריפה בין ביום ובין בלילה אפשר לעשות את השריפה במוצאי יו"ט בלילה506בבית הלוי (ח"א סי' לג ובה"ל עה"ת פרשת בא) כתב לחלק בזה בין מוצאי יום טוב למוצאי שבת, והוא סבירא ליה דודאי בין לת"ק ובין לרי"ש אין שורפין קדשים בלילה והכונה היא על בוקר ממש (ופירוש 'אור' היינו עלות השחר או הנץ עיי"ש בהרחבה), ואעפ"כ הלא בוקר ראשון שבכל שנה חל ביו"ט וא"כ בהכרח 'זמנו' הוא רק בבוקר ט"ז דאין שורפין קדשים בלילה, משא"כ דרשת ר' ישמעאל הוא כשחל בשבת ושם היה מקום לומר ד'זמנו' הוא כבר בט"ז, והנה דעת ר' ישמעאל בירושלמי שבת (פ"ב ה"א) דשלא בזמנו שורפין קדשים בלילה, ומוכח דהקרא דבא לחדש שתהיה השריפה בבוקר דוקא חדית לן ד'זמנו' הוא לא בליל שבת אלא במוצאי שבת.
אכן נראה שמדברי הבית הלוי מבואר שהוציא מדברי התוס' הנ"ל דלא כהגהמ"ח והר"י ענגיל, לא מבעיא לדעת ת"ק דלא ס"ל הכי, אלא אפילו לרי"ש הרי לולי קרא היינו אומרים דהאיסור אינו מפקיע שם הזמן, ודוחק לומר דמכאן ילפינן לכל התורה כולה, ויותר מסתבר שהוא גזיה"כ מסויים בשריפת נותר דוקא שהתורה קבעה לו זמן אחר, אבל בכה"ת כולה אין האיסור מפקיע שם הזמן, וצ"ע..
אכן נראה שמדברי הבית הלוי מבואר שהוציא מדברי התוס' הנ"ל דלא כהגהמ"ח והר"י ענגיל, לא מבעיא לדעת ת"ק דלא ס"ל הכי, אלא אפילו לרי"ש הרי לולי קרא היינו אומרים דהאיסור אינו מפקיע שם הזמן, ודוחק לומר דמכאן ילפינן לכל התורה כולה, ויותר מסתבר שהוא גזיה"כ מסויים בשריפת נותר דוקא שהתורה קבעה לו זמן אחר, אבל בכה"ת כולה אין האיסור מפקיע שם הזמן, וצ"ע..
5
ו׳והספק הוא, כי כמובן כל החלוקה הנ"ל שייכת רק בדברים שיש להם עצמיות, כמו למשל, מתי אנו יכולים להגיד שעצם הדבר הוא באמת אסור ורק בפועל הוא מותר, אם האיסור הוא איסור בעצם הדבר, אבל אם כל האיסור הוא רק בפועל, אזי ממילא כמובן אי אפשרית החלוקה הזו, וממילא רק אז אפשר לחלק את החלוקה הנ"ל בזמן, אם נתפוס שהזמן הוא ג"כ מושג של עצם, אז אפשר ג"כ בזה לחלק את הזמן מצד עצמו ומצד הבפועל שלו, אבל אם נימא שמושג הזמן הוא רק בהכרת בני אדם, לא תצוייר חלוקה שכזו כמובן507כוונת הגהמ"ח היא שהחלוקה הזאת בין 'בעצם' ל'בפועל' ביחס לזמן (כלומר ש'בעצם' - בזמן זה ישנו הדין, אבל בפועל - איננו) - אפשרית בשני אופנים: א. ביחס לדין עצמו. ב. ביחס לזמן. ואמנם כאשר את הדין גופא ניתן לחלק בין בפועל לבעצם - אזי אין אנו צריכים לדון את הזמן, כי אפילו נימא שהזמן אינו דבר עצמי וכל כולו אינו אלא בתפיסת בני אדם - מ"מ יש לחלק כנ"ל (שבעצם הדין הוא כך, ובפועל - בזמן זה - אחרת), משא"כ באם כל הדין הוא רק 'בפועל', אזי אם אנו רוצים לחלק כנ"ל אנו מוכרחים לומר שגם הזמן הוא דבר בעצם, ואז אנו אומרים ש"בעצם בזמן זה הדין הוא כך, ובפועל הדין אחרת". אבל אם הזמן הוא רק בתפיסת בני אדם, כלומר שגם הוא רק בחינת 'בפועל', א"כ גם הדין וגם הזמן הוא רק 'בפועל' ואיך נחלק בזה בין בעצם לבפועל, ודו"ק..
6