המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ל״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 34
א׳והנה כבר הבאנו508לעיל אות יג. שעל היסוד שהזמן הוא בבחינת עצם מופשט שבלתי ניתן להתחלק הניחו האחרונים שכל איסור זמני לא נחשב לאיסור חפצא.
1
ב׳אכן עדיין אנו צריכים להוסיף בזה עוד הנחה הגיונית, שכל זה רק אם עצם האיסור הוא תלוי בזמן, אבל אם האיסור תלוי באיזה דבר אחר, אעפ"י שהדבר הזה תלוי בזמן, בכ"ז מכיון שעצם האיסור איננו זמני לא נאמר על זה הכלל הנ"ל.
2
ג׳ואת זה אנו למדים מן התוספתא תרומות פ"ז ה"א: "נזיר ששגג ושתה יין של תרומה אינו משלם חומש, האוכל תרומה ביוהכ"פ משלם חומש"509והא דנזיר נפסק ברמב"ם הל' תרומות (פ"י הי"א), והראב"ד היתה לו גירסה בתוספתא שגם בנזיר חייב חומש והשיג עליו משם. והא דביוה"כ מתחייב פסק הרמב"ם שם (הלכה ז) ודימה זאת לאוכלין ומשקין נקורים או גלויים. - ולכאורה מה ההבדל בין איסור יין בנזיר לאיסור יום הכפורים הלא בשניהם האיסור הוא רק זמני510האחרונים האריכו ביישוב קושיא זו, ועיין גם במצויין להלן. ועוד יש להביא מש"כ הכתב סופר (חולין קג, ב) דשאני נזיר שהוא אסר על עצמו והפקיע ממנו שם אוכל משא"כ בשאר איסורים. ויש להעיר עליו מתרומת הקדש דהתם נמי הוא בדה האיסור מלבו, וראה בסברא שנכתבה לקמיה בהערות וכעי"ז יש לומר גם להכת"ס דהאיסור שבדה מלבו אינו כלפי המאכל שבו אלא כלפי שמוש חול שבו ושפיר מקרי 'אכילה', משא"כ בנזיר נהי שהאיסור שבדה מלבו הוא על התואר קדושה אבל התואר קדושה הזה מסיר מהיין והענבים שם אוכל ונפקע שם אכילה. ויש אחרונים שכתבו לחלק בין יוה"כ לשאר איסורים אם האיסור הוא בהנאת גרונו או מעיו (ראה כת"ס שם וצ"פ על הרמב"ם), אכן זה לא יהני לקושיות מחמץ ומהקדש., וע"כ אנו מניחים שמכיון שהאכילה הוא איסור רק לזמן זה נחשב בכלל אכילה, ה"נ אנו צריכים לומר ששתיה בנזיר שאסורה רק לזמן נחשבת בכלל שתיה511עיי"ש בכסף משנה שמחמת האיסור לא מקרי שתיה, וראה מש"כ הגהמ"ח במדת מציאות ודין (מדה יא אות סה-סו) מ"ט לא נימא דלסברא זו יקשה דלא שייך כלל מלקות על אכילה, וביותר מדוע לא נימא להיפך שנזיר ששתה יין של תרומה לא יתחייב על איסור נזירות. וראה לקמיה. וראה קרית ספר (הל' תרומות שם) מה שכתב לחלק ומה שהשיג באמרי בינה (דיני תרו"מ סי' יב).
וברדב"ז שם הק' מאי שנא יוה"כ מנזיר, וכן הק' הרש"ש (במקורי הרמב"ם) והמנחת חינוך (מצוה רפא סק"א), והק' נמי מתרומת חמץ דפטורו הוא רק משום דלאו בר דמים, ונשארו בקושיא. ותירץ הרדב"ז דהא דנחשב אכילה ביוה"כ משום שחייב עליה קרבן משא"כ בנזיר אינו מתחייב בכלום ואינו סותר נזירותו, ולכאורה צ"ע דהא גם בנזירות מתחייב מלקות, אמנם ראה אמרי בינה (שם) שכתב ג"כ לחילוק זה והוסיף דאחשיבה רחמנא לאכילתו הוא רק היכא שיש ע"ז כפרה כמו בחטאת או בחיוב חומש משא"כ נזיר דלא מצינו חיוב כפרה. וע"ע ארץ צבי (ביצה ט, א אות מו-מז).
ובפרי מגדים (סי' רב א"א ס"ק יא) הביא בשם החמד משה שיש לחלק בין זמן איסור למאכל איסור, ובדומה לזה כתב בחסדי דוד על התוספתא דשאני נזיר שהיין עצמו אסור לגבי דידיה ואינו אוכל, משא"כ האוכל ביוה"כ המאכל עצמו מותר הוא אלא שהיום הוא הגורם האיסור, ולכאורה היינו כדברי הגהמ"ח. וכחילוק זה כתבו אחרונים נוספים, ראה: בית אברהם (צ'כנוב בסוגיא דאוכל חמץ בפסח), וסמך לזה הא דכתבו התוס' (חולין ה, ב) דאין הקב"ה מביא תקלה הוא דוקא באכילת איסור; בית יצחק (שמעלקיש, סוף חלק חו"מ דרשת שבת הגדול אות ב), וציין נמי להא דחולין וכן להכפות תמרים (יומא ריש פרק ח); קובץ שיעורים (פסחים פ"ב אות קיב). אלא שעל כולנה אכתי צריך לברר מאי טעמא נזיר לא נחשב איסור לזמן, וע"ז קאי הגהמ"ח וכדלקמיה.
ובאמרי בינה (שם) כתב תחילה דדוחק לחלק בין אכילת איסור בעצם לאכילת היתר בזמן איסור ושוב הביא תי' הקרית ספר וכתב דאולי כוונתו לחלק בין איסור חפצא לאיסור גברא אלא שהקשה דהא דנזיר איסור חפצא לא ברירא מילתא, (וכן הבין הדרך אמונה על הרמב"ם שם בדעת פמ"ג והעיר עליו כן), ובזכר יצחק (סי' ז) כתב להדיא לחלק בין איסור חפצא לאיסור גברא אלא שהעיר דאיסור חמץ לא ברירא, וע"ע חלקת יואב (תנינא סי' כ); שו"ת צפנת פענח (ח"א סי' מד), אם יש לחלק בין חפצא לגברא ודין תרומת חמץ, ומש"כ על דבריו בשו"ת שרידי אש (סי' מב ענף שביעי), ואכמ"ל.
אמנם להגדרת הגהמ"ח אין כאן קושיא, שאין החילוק בין חפצא לגברא אלא על מהות האיסור אם הוא זמני או עולמי, ויוה"כ וחמץ אינם איסורים עולמיים (וע"ע בדרך אמונה שהק' מהקדש וראה לקמיה). וע"ע בהגהות רע"א על המשניות (פסחים פ"ג מ"ה) בשם בנו הגר"ש איגר שחילק בסברת אדם קץ באכילת איסור (וכן תי' בבית יצחק או"ח סי' נט סק"ה) ומה שהעיר על תי' זה באמרי בינה הנ"ל.?
וברדב"ז שם הק' מאי שנא יוה"כ מנזיר, וכן הק' הרש"ש (במקורי הרמב"ם) והמנחת חינוך (מצוה רפא סק"א), והק' נמי מתרומת חמץ דפטורו הוא רק משום דלאו בר דמים, ונשארו בקושיא. ותירץ הרדב"ז דהא דנחשב אכילה ביוה"כ משום שחייב עליה קרבן משא"כ בנזיר אינו מתחייב בכלום ואינו סותר נזירותו, ולכאורה צ"ע דהא גם בנזירות מתחייב מלקות, אמנם ראה אמרי בינה (שם) שכתב ג"כ לחילוק זה והוסיף דאחשיבה רחמנא לאכילתו הוא רק היכא שיש ע"ז כפרה כמו בחטאת או בחיוב חומש משא"כ נזיר דלא מצינו חיוב כפרה. וע"ע ארץ צבי (ביצה ט, א אות מו-מז).
ובפרי מגדים (סי' רב א"א ס"ק יא) הביא בשם החמד משה שיש לחלק בין זמן איסור למאכל איסור, ובדומה לזה כתב בחסדי דוד על התוספתא דשאני נזיר שהיין עצמו אסור לגבי דידיה ואינו אוכל, משא"כ האוכל ביוה"כ המאכל עצמו מותר הוא אלא שהיום הוא הגורם האיסור, ולכאורה היינו כדברי הגהמ"ח. וכחילוק זה כתבו אחרונים נוספים, ראה: בית אברהם (צ'כנוב בסוגיא דאוכל חמץ בפסח), וסמך לזה הא דכתבו התוס' (חולין ה, ב) דאין הקב"ה מביא תקלה הוא דוקא באכילת איסור; בית יצחק (שמעלקיש, סוף חלק חו"מ דרשת שבת הגדול אות ב), וציין נמי להא דחולין וכן להכפות תמרים (יומא ריש פרק ח); קובץ שיעורים (פסחים פ"ב אות קיב). אלא שעל כולנה אכתי צריך לברר מאי טעמא נזיר לא נחשב איסור לזמן, וע"ז קאי הגהמ"ח וכדלקמיה.
ובאמרי בינה (שם) כתב תחילה דדוחק לחלק בין אכילת איסור בעצם לאכילת היתר בזמן איסור ושוב הביא תי' הקרית ספר וכתב דאולי כוונתו לחלק בין איסור חפצא לאיסור גברא אלא שהקשה דהא דנזיר איסור חפצא לא ברירא מילתא, (וכן הבין הדרך אמונה על הרמב"ם שם בדעת פמ"ג והעיר עליו כן), ובזכר יצחק (סי' ז) כתב להדיא לחלק בין איסור חפצא לאיסור גברא אלא שהעיר דאיסור חמץ לא ברירא, וע"ע חלקת יואב (תנינא סי' כ); שו"ת צפנת פענח (ח"א סי' מד), אם יש לחלק בין חפצא לגברא ודין תרומת חמץ, ומש"כ על דבריו בשו"ת שרידי אש (סי' מב ענף שביעי), ואכמ"ל.
אמנם להגדרת הגהמ"ח אין כאן קושיא, שאין החילוק בין חפצא לגברא אלא על מהות האיסור אם הוא זמני או עולמי, ויוה"כ וחמץ אינם איסורים עולמיים (וע"ע בדרך אמונה שהק' מהקדש וראה לקמיה). וע"ע בהגהות רע"א על המשניות (פסחים פ"ג מ"ה) בשם בנו הגר"ש איגר שחילק בסברת אדם קץ באכילת איסור (וכן תי' בבית יצחק או"ח סי' נט סק"ה) ומה שהעיר על תי' זה באמרי בינה הנ"ל.?
3
ד׳אבל בזה ההבדל, שכיון שנזירות הוא תואר קדושה, כאשר כבר הארכנו בזה בכמה מקומות512ראה דרך הקודש (שמעתתא ג פרק א ושמעתתא ו פרק ג), וכן לעיל: מדה ז (אות יח-כ); מדה ח (אות ו-יב); מדה יא (שם), ועוד מקומות רבים., וכל הפרטים האסורים בנזירות זהו מפני התואר קדושה, קדושת הגוף, הנה עצם האיסור של נזירות הוא איסור עולמי, איסור על כל מי שיש לו קדושה שכזו, ואיסור זה הוא בלתי תלוי בזמן, אם כי הקדושה כשהיא לעצמה היא תלויה בזמן, ובשביל כך האיסור של נזירות הוא איסור עצמי, ושתיית יין לנזיר אין זו בכלל שתיה, משא"כ איסור אכילה ביוהכ"פ, מכיון שעצם האיסור הוא רק זמני אין זה איסור בעצם אלא רק איסור דבר אחר, ואין זה מבטל את שם אכילה שבזה513ולפי"ז יש ליישב גם את הקושיה מהקדש, דאף שהקדש הוא איסור עולמי, מכל מקום לא דמי לנזיר, דבהקדש אין המאכל אסור אלא הקדושה אוסרת ושפיר מקרי אכילה, משא"כ בנזיר אף שהתואר קדושה סיבת האיסור מכל מקום המאכל הוא שנאסר. ואכתי צ"ע מחמץ בפסח שאף שאסור גם בהנאה מ"מ כל ענין החמץ הוא ב'מאכל' שבו והלא כופת שאור שייחדה לישיבה אינו עובר עליה (אלא שאם יאכלנה יתחייב דהוא בכלל 'אחשביה'), מה גם שיש חילוק בין אוכל לנהנה, ודו"ק.
עוד יש לציין מה שכתב הגהמ"ח לעיל (מדה יא שם) בטעמא דמילתא שנזיר ששתה יין של תרומה מתחייב על הנזירות ואינו מתחייב על התרומה, וז"ל שם: "שאי אפשר להגיד שמכיון שהיין נאסר מצד תרומה אין זה בכלל שתיה כלפי נזיר, כי האיסור תרומה בא רק על השתיה ובכן בעת ששתה עדיין שם שתיה על זה, אך איסור נזירות שאני שהוא לדברינו הנ"ל כן מונע את האיסור תרומה, מפני כי נזירות, כאשר כבר הארכנו בזה בכמה מקומות, הוא תואר קדושה, כאן שם האיסור מתהוה עוד לפני הפעולה, כי התואר קדושה התהוה עליו תיכף בעת קבלו את הנזירות ובעת קבלו את הנזירות הוצא היין אצלו מכלל שתיה, כי אין סבת האיסור בהיין אלא בהתואר קדושה שלו, וזה הוקבע כבר קודם וע"כ כבר אינו עובר מצד שתיית תרומה", עיי"ש ודו"ק..
עוד יש לציין מה שכתב הגהמ"ח לעיל (מדה יא שם) בטעמא דמילתא שנזיר ששתה יין של תרומה מתחייב על הנזירות ואינו מתחייב על התרומה, וז"ל שם: "שאי אפשר להגיד שמכיון שהיין נאסר מצד תרומה אין זה בכלל שתיה כלפי נזיר, כי האיסור תרומה בא רק על השתיה ובכן בעת ששתה עדיין שם שתיה על זה, אך איסור נזירות שאני שהוא לדברינו הנ"ל כן מונע את האיסור תרומה, מפני כי נזירות, כאשר כבר הארכנו בזה בכמה מקומות, הוא תואר קדושה, כאן שם האיסור מתהוה עוד לפני הפעולה, כי התואר קדושה התהוה עליו תיכף בעת קבלו את הנזירות ובעת קבלו את הנזירות הוצא היין אצלו מכלל שתיה, כי אין סבת האיסור בהיין אלא בהתואר קדושה שלו, וזה הוקבע כבר קודם וע"כ כבר אינו עובר מצד שתיית תרומה", עיי"ש ודו"ק..
4