המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ל״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 37
א׳ועי' במלמ"ל בפ"ז מהל' אישות (הלכה י) שמעיר בזה ד"האומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי", שפשוט לה להגמרא כנ"ל, דבודאי לא נפקא בלי גט, והר"ן אומר על זה בשם הרשב"א שדבר זה מוסכם מהכל, והרא"ש מנמק את זה משום דבגט מושכל ראשון הוא באומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי דכיון שפסקה פסקה כמבואר בגיטין (פג, ב), ואיתקיש הויה ליציאה שגם בקידושין כן, שבאומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי שהדין כנ"ל, והוא המלמ"ל מעיר על זה "הא שם בגיטין (פב, ב) מסתפקא הגמרא לענין המחלוקת של ר' אליעזר ורבנן במגרש את אשתו חוץ מפלוני בקדושין האיך", והספק הוא, אם מקשינן בכל דבר הויה ליציאה, ואעפ"י שאמרינן שם ש"הדר פשטה בין לר' אליעזר ובין לרבנן בעינן ויצאה והיתה", ובכ"ז פוסק הרמב"ם בפ"ז מהל' אישות (הל' יג) דהויא ספק מקודשת528ועוד מקשה, דבגיטין אם אמר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי באמת לא הויא מגורשת כלל, ואילו בקידושין כה"ג הוי מקודשת לעולם, ועמד בזה הגהמ"ח לקמן (אות לח)., וא"כ הרי אנו רואים דלאו לכל מילי מקשינן הויה ליציאה, ובכן קשה מאין לנו כל כך הפשיטות שבקידושין בכה"ג לא נפקא בלי גט?
1
ב׳אכן לפי דרכנו אפשר לישב את הקושיה הזו בקל, כי אמנם גם להדין של קדושין הנ"ל, באומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי, וגם להדין של גיטין, באומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מדה אחת יש בזה, והיא מדה במהות הזמן, וזהו, שבכל איכות עצמית נחשב הזמן בתור דבר המסתעף מהעצמיות הזו וע"י כך אנו אומרים כשמגרש אשה והוא מסבב על האשה איכות של גרושה, הנה אין הפירוש שהוא המסבב של האיכות הזו הנ"ל גם להיום וגם למחר ולמחרתיים ולאחר שנה וכו' - אלא הוא המסבב רק של עצם האיכות הנ"ל, והמשכת האיכות הזו בזמן כבר מסתעף ממילא. בקיצור, שאיננו בעל הזמן, אלא רק בעל האיכות, וע"כ אם כי הוא בעל על עצם הדבר לגרש או שלא לגרש, איננו בעל כלל של ההמשכה של הזמן, שזה כבר בא ממילא.
2
ג׳וככה הוא ג"כ בקידושין, שאף שהוא הבעל, הוא בעל האיכות של האישות שעל ידו היא נעשית אשת איש, איננו בעל כלל על המשכת הזמן להגביל את ההמשכה ע"י "היום את אשתי ולמחר אי את אשתי" - כי גם איכות האישות שהיא איכות עצמית נחשב הזמן בתור דבר המסתעף, וכשמקדש אשה ג"כ אין הפירוש שהוא מקדשה להיום ולמחר ולמחרתיים וכו', אלא שהוא מטיל על האשה איכות עצמית של אישות, והמשכת הזמן כבר מסתעף ממילא כנ"ל.
3
ד׳ומכיון שאינו בעל על המשכת הזמן, ממילא נשארה האיכות העצמית לעולם גם בקדושין וגם בגט529ובאות הבאה (אות לח) מבאר הגהמ"ח את דעת הרמב"ם שבגירושין אינו גט ובקידושין הוי גט..
4
ה׳וכאן לא שייך להגיד שיש ספק אם מקשינן הויה ליציאה, כי המדה הזו איננה מדה לא ביציאה ולא בהויה, אלא בזמן כנ"ל ומדת הזמן אחת היא בכל מקום כמובן530והנה בחי' הגר"ש שקופ (נדרים סי' כ [כא]) העיר, דהראשונים כתבו דמקישין קידושין לגירושין והיינו דבגירושין יותר פשיטא דהוי כריתות ובקידושין צריכים למילף מגירושין, והלא כל מה שבגירושין הוי כריתות הוא רק מסברא וכמו שאמרה הגמ' (גיטין פד, א) מסתברא וכו' כיון דפסקה פסקה, ואם היא סברא כנ"ל מה ההבדל בין גיטין לקידושין, וקושיא זו תקשי כמובן גם על הגהמ"ח, שהרי סברת הגמ' שם היא באבעיא זו גופא דהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי. והגר"ש שקופ (שם) כתב לחלק דאף דאמרינן כיון דפסקה פסקה, מ"מ סברא היא בגירושין שאחר שפסקה מהיכ"ת שיחולו קידושין (ועיין באמת רש"י כיון דפסקה מיניה היום לגמרי אצל כל אדם, פסקה לכל אדם לעולם ושוב אינה אשתו עד שיחזור ויקדשנה וכו', אמנם רש"י פי' כן בס"ד דגמ' ואפשר דמאי דקאמרה הגמ' שוב מסתברא כיון דפסקה פסקה הוא סברא נוספת, עיי"ש בתוס' גבי ר"א ודו"ק), מה שאין כן בקידושין, אדרבה, מהיכי תיתי לומר שלא יוכל לקדש לזמן ומאיזה טעם יפקעו הקידושין, ולזה בעינן היקשא דויצאה והיתה. ולכן לולי ההיקש אי אפשר היה להקשות מסברא דכאמור שאני קידושין מגירושין, ורק דמההיקש אמרינן דלא שייך לעשות אישות לחצאין. וע"ע במש"כ הגר"ש שקופ בקידושין (סי' יא [יז]), וראה נמי קובץ הערות (סי' נו סק"ז) שכתב כעין זה.
ולסברת הגהמ"ח נצטרך לומר, לפמש"כ להלן שהרמב"ם סובר דבגיטין לא הוי גט משום שסו"ס הוא שיור, ונמצא שספק הגמ' אינו על עצם ההלכה אי מהני בכה"ג או לא, אלא שספק הגמ' הוא אם בכה"ג מקרי שיור, ובאמת ברש"י שם כתב כיון דפסקה מיניה היום לגמרי אצל כל אדם, פסקה לכל אדם לעולם ושוב אינה אשתו עד שיחזור ויקדשנה הלכך אין תנאי זה כלום, ומבואר דזהו הנידון אי הוי שיור או לאו, והגמ' קאמרה דמסתבר שכיון שפסקה פסקה ממילא כאילו לא אמר כלום ושוב אין זה שיור (והרמב"ם לא ניחא ליה בהאי 'מסתברא' ופסק דאדרבה לא הוי גירושין כלל), וא"כ עצם הדין דלא שייך לזמן הוא סברא כנ"ל וכהגהמ"ח דל"ש לפעול בזמן כיון שהזמן הוא מסתעף, משא"כ לענין 'שיור' יש מקום לחלק ביניהם..
ולסברת הגהמ"ח נצטרך לומר, לפמש"כ להלן שהרמב"ם סובר דבגיטין לא הוי גט משום שסו"ס הוא שיור, ונמצא שספק הגמ' אינו על עצם ההלכה אי מהני בכה"ג או לא, אלא שספק הגמ' הוא אם בכה"ג מקרי שיור, ובאמת ברש"י שם כתב כיון דפסקה מיניה היום לגמרי אצל כל אדם, פסקה לכל אדם לעולם ושוב אינה אשתו עד שיחזור ויקדשנה הלכך אין תנאי זה כלום, ומבואר דזהו הנידון אי הוי שיור או לאו, והגמ' קאמרה דמסתבר שכיון שפסקה פסקה ממילא כאילו לא אמר כלום ושוב אין זה שיור (והרמב"ם לא ניחא ליה בהאי 'מסתברא' ופסק דאדרבה לא הוי גירושין כלל), וא"כ עצם הדין דלא שייך לזמן הוא סברא כנ"ל וכהגהמ"ח דל"ש לפעול בזמן כיון שהזמן הוא מסתעף, משא"כ לענין 'שיור' יש מקום לחלק ביניהם..
5
ו׳אכן הספק בגיטין הנ"ל במחלוקת של ר"א ורבנן, שם הגמרא בעצמה מנמקת מאין בא מקור הספק, וזהו "תיבעי לר"א תיבעי לרבנן, תיבעי לר"א, עד כאן לא קאמר ר' אליעזר הכא אלא משום דכתיבי קראי, אבל התם קנין מעליא בעינן - וכו' - תיבעי לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דבעינן כריתות וליכא אבל התם קנין כל דהוא או דלמא ויצאה והיתה", כלומר שאעפ"י שמקשינן הויה ליציאה, אבל ס"ס יש הבדל עיקרי בין הויה ליציאה, וזהו הנגוד ההחלטי שביניהם, כי הויה בעיקרה זהו קנין, והיציאה זוהי כריתות, ההפך הגמור מהקנין.
6
ז׳וממילא ההלכות המיוסדות על יסוד של כריתות בגיטין יתכן שאי אפשר לקחת את זה בתור יסוד לקידושין ששם בא במקום כריתות דבר נגוד וזהו הקנין531ומכל מקום הגמ' עצמה דנה לדמות קידושין לגירושין גם בענין 'חוץ' שהוא דינא דשיור וכתבה גם דמסתברא דויצאה והיתה הוא לגמרי, ומזה גופא למדו הרשב"א והרא"ש דגם דינא דכריתות יש לדמות להדדי. אכן, לענין מש"כ הגהמ"ח לקמיה בשיורא דהפרת נדרים וכו' יש לחלק בין שני סוגי 'כריתות', כריתות שהיא מצד עצם האישות (דהיינו אישות לזה ולא אישות לזה) שם יש סברא לדמותם להדדי ולומר שכשם שאי אפשר 'כריתות משויירת' כך אי אפשר 'אישות משויירת', משא"כ על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייך וכדומה, התם הוא סברא באגידא גביה ושפיר יש לחלק בין קידושין לגירושין, ודו"ק..
7