המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ל״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 38
א׳והנה הרמב"ם בפ"ח מהל' גירושין (הלכה ח) פוסק, "באומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי אינה מגורשת, ואעפ"י שכורת בינו לבינה היום". והמלמ"ל שואל שם, א"כ מדוע בקידושין אנו אומרים בפשיטות כל כך שבקידושין בכה"ג לא נפקא בלי גט532וראה אבני מילואים (סי' מ סק"ה) דקידושין לא פקעי בכדי גם בלא ההיקש לגירושין, אלא משום דקדושת הגוף לא פקעי בכדי. וע"ע במש"כ הגהמ"ח בספרו דרכי הקנינים (שמעתתא ח סוף פרק יז) לבאר ספק הגמ' (קידושין ט, א) אי הויות להדדי מקשינן או הויה ליציאה.?
1
ב׳אכן לפ"ד גם זה יבואר בנקל, דאמנם אם אנו מניחים בגיטין "כיון דפסקה פסקה" - שזה בודאי נכנס כנ"ל רק במסגרת של מדת זמן, הנה זהו הדין בודאי גם בקידושין, כי בנוגע למידת הזמן כשהיא לעצמה אין לחלק ביניהם - אבל אם אנו תופסים להיפך, שבגט בכה"ג לא הוה גט כלל והטעם הוא משום דאין זו כריתות גמורה, הנה בזה יחלקו לגמרי קדושין מגיטין - דבגיטין לרבנן דר"א אפילו אם יהיה שיור אפילו בהדברים המסתעפים מהגט ג"כ לאו כריתות הוא, וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ח מהל' אישות (הלכה ו) "אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מהפרת נדריך - וכו' - או לענין אכילת תרומה הרי זו ספק מגורשת", אעפ"י שאלו הדברים כבר מסתעפים ממילא, כי הגט בודאי לא בא במכוון לשלול את הפרת הנדרים, אלא שזה בא באופן של ממילא, ובכ"ז בשיור שכזה ג"כ יש מקום לומר דלא הוי בכלל כריתות - משא"כ לענין קדושין, ששם בודאי לא יכול המסתעף להשפיע על עצם הקדושין, כאשר ביארנו למדי במדת "סבה ומסובב ועצם והסתעפות"533מדה ח אותיות יב והלאה, ובעיקר באותיות טו, כג. - ובזה שאני קדושין מגיטין, שבזה האחרון אנו מקפידים בעיקר על הכריתות534כעין סברא זו כתב האבני מילואים שם (לדרכו) דבגט דוקא לא חל הגט כלל כיון דהוי שיור, משא"כ בקידושין הוא סברא הפוכה דקדושה לא פקעה בכדי, עיין שם..
2
ג׳ויש להסביר את זה עוד ביותר עפ"י מה דמבואר בסוגית הגמרא בקדושין (ז, א) שהגמרא מקשה בחציך מקודשת לי535דאינה מקודשת משום חצי אשה., שנימא פשטה קדושה בכולה כמו באומר רגלה של זו עולה דכולה עולה? וכל התירוץ הוא "מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת מקנה", אכן בדבר המסתעף לא שייך לבוא מצד עכוב של "דעת אחרת מקנה", כלומר, דכיון שס"ס שניהם גם הבעל וגם האשה מתרצים בעצם הקדושין, אין כאן עכוב מה שלא רוצים בהקדושין למחר, כיון שהמחר כבר מסתעף ממילא כנ"ל536מדבריו כאן מבואר דאמנם מה שהיא מקודשת לעולם הוא בגדר 'פשטה' רק דליכא חסרון דדעת אחרת מקנה (וזהו שתירץ אחר כך דבגירושין לא שייך פשטה), ועיין היטב במערכת הקנינים (סי' יב), ושם דן הגר"ש שקופ שיועיל פשטה בזמן גם מחלק אחד על חלקו של חבירו. אכן, משמעות דברי הגהמ"ח לעיל שבדבר המסתעף לא שייך כלל ענין 'פשטה' דאחר שכבר נתהווה אי אפשר לו להתבטל מצד רצון או בעלות רק בעינן לזה מעשה חדש. ובאמת כן מבואר להדיא בדברי הגהמ"ח בספרו דרך הקודש (שמעתתא ג פרק כב) שהביא קושית האבני מילואים (סי' לא ס"ק כב) על גמ' זו, מאי טעמא אמרינן פשטה בנתרצית לזמן ולא אמרינן פשטה בנתרצית לחציה, ותירץ הגהמ"ח כחילוקו הכא והוסיף זה לשונו: ולענ"ד נראה דצד אחד יש שהוא הבדל בולט וניכר ביניהם הוא ההבדל בין חצי דבר לבין דבר המסתעף, דבכל דבר טרם שנתהוה בשלימותו נחשב המוציא אותו מכח אל הפועל לבעל הדבר שבידו להגביל ולעשות בו כחפצו, אבל אחרי שכבר נתהוה - כל התוצאות ההכרחיות להסתעף מזה מסתעפים תו ממילא בלי ידיעתו כלל. וממילא מובן דה'מחר' באישות הוא אחרי שכבר נתהוה דהוא מהמושכלות הראשונות שהמחר א"א להיות לפני היום, ולכן אינו מועיל בזה העכוב לא מצדו ולא מצדה - שרוצים שניהם שלמחר "אי את אשתי" - דהנעשה אין לשנות ומה שנתהוה היום אי אפשר להמחר לבטל מבלי מעשה חדש, אבל בחציך מקודשת לי הלא הכתוב מדבר לפני התהוות הדבר בשלימותו דחסר עדיין מחצית, הרי עדיין שניהם גם המקדש וגם המקודשת בעלים בדבר לענין המחצית השני, וכיון דקי"ל דאין אישות לחצאין ממילא אינו מתהוה האישות כלל, עכ"ל הגהמ"ח. ומבואר כנ"ל דבדבר המסתעף לא שייך פשטה, וא"כ אין חילוק בין קידושין לגירושין, דגם בגירושין איכא סברא זו שאחר שנתהוה כריתות שוב אי אפשר לה להתבטל בלא מעשה חדש, ואדרבה, בכריתות הוא סברא פשוטה יותר מאשר בקידושין, וכדלעיל מהגר"ש שקופ בנדרים (שם), עיין עוד בחי' הגר"ש שקופ בקידושין (סי' א וסי' יא [יז])., משא"כ בגט דשם לא שייך המושג של התפשטות, וזה נכנס כבר להמדות של "חיוב ושלילה", ו"שלילה והעדר"537מדה יב ומדה יג, ושם במדה יג (אות ט) כתב הגהמ"ח: "וככה ג"כ קדשים וחולין הם בבחינת דבר והעדר הדבר, דין הקדשים זהו הדבר, והחולין – העדר הדבר, וכשאין דין הקדשים ממילא הוא חולין, באופן שגם את החולין אנו תופסים במושג של העדר דין מיוחד, אבל כמובן שלא נתפוס את הקדשים במושג של העדר חולין, ובשביל כך יש דין של "פשטה קדושה בכולה" ואם אמר "רגלה של זו עולה כולה עולה", ואפילו מי שחולק על זה מודה כשמקדיש אבר שהנשמה תלויה בה שפשטה קדושה בכולה כמבואר בקדושין, ומדוע לא נאמר להיפך, שפשטו חולין בכולה, אלא ג"כ כנ"ל, שאין העדר הדבר יכול לגרור את הדבר מפני שזהו תרתי דסתרי כי ההעדר לא יכול לגרור", עכ"ל. ועיין שם בהערות. - כי הדבר החיובי יכול להתפשט אבל בהעדר לא שייך התפשטות, ובשביל כך ג"כ רק בהקדש אפשר להקדש שיתפשט ג"כ על החולין אבל לא שייך להגיד להיפך שהחולין יתפשט ג"כ על הקדשים, כי חולין זהו בבחינת העדר, וה"נ ג"כ רק לענין הקדושין, שהוא בבחינת חיוב שייך להגיד שיתפשטו, ולא כן הכריתות, שהוא בבחינת שלילה, בזה לא שייך לומר התפשטות538ראה חי' הגר"ש שקופ (גיטין מהדו"ח סי' יב בהערה) שכתב נמי לסברא זו, בהא דלא אמרינן פשטה בשחרור, וכתב שם תרי טעמי לזה (עיין נמי שערי יושר שער ה סוף פרק יג), ובטעם השני שם כתב זה לשונו: דלא מצינו דין התפשטות רק היכא דלדין הקדושה בפועל צריך דבר שלם כגון במקדיש רגלה של בהמה דא"א להקריב רגל בפ"ע וכן אשה א"א שתהא חציה מקודשת וכו' אלא הוי חסרון בשעור הקדושין באשה, דבאשה דאפשר להתקדש כולה הוי חסרון במדת שעור הקניין ומשו"ה שייך דין פשטה, אבל בשחרור הוא להיפך דמה שנסתלק קנינו בחצי ליכא בזה החצי שום גרעון, דהסתלקות הקנין הוא שלילה והחסרון הוא רק מה שנשתייר משם כריתות ומשו"ה לא אמרינן בזה התפשטות וזה ברור. וע"ע בספר הזכרון וזאת ליהודה מהגר"ש שקופ (בסוגיא דעובר ירך אמו אות ד-ה). ועיין נמי בחוסן יוסף (להר"י ענגיל, אות עא) ז"ל: והמגרש חצי אשה משום הכי אינה מגורשת (כמבואר ביבמות נב, ב ובגיטין מא, ב) וה"נ בקידושין אינה מקודשת, ובזה לא מהני פשטה קידושי בכולה דלפי מה שכתבתי כמה פעמים דבהיקש מקשינן המעשה ולא האיכות, ע"כ נהי דבאיכות אם נאמר פשטה וכו' תהיה כולה מקודשת ויהיה האיכות טוב כמו כולה מקודשת, מ"מ המעשה שלו אינה מועלת דהא קידש חצי אשה, וכהאי גונא בגירושין המגרש חצי אשה אינה מגורשת דבגירושין לא שייך פשטה וכו', ורק הפסול שמכח כי יקח איש אשה ולא חצי אשה בזה שייך פשטה דלא אמרה תורה דהמקדש חצי אשה דאינה מקודשת רק דהכתוב אמר דרך סיפור דכי יקח איש אשה ובעלה וגו' יהיה הדין כך וכך, ונלמד ממילא דלא משכחת שתהיה חצי אשה לקוחה לאיש, וא"כ כיון דאמרינן פשטה הרי כולה לקוחה, ועוד דכיון דאמרינן פשטה וכו' הוי פסיק רישי' וחשיב שלקחה כולה מפאת הפסיק רישי' וכמו שכתבתי כבר, ועכ"ז אין המעשה דומה לגירושין דכיון דבגירושין לא משכחת כהאי גונא דבגירושין לא שייך פשטה וכו', ואי אפשר שתתגרש אשה ע"י מעשה כזאת ולכן ג"כ אינה מתקדשת ע"י מעשה כזאת דבהיקש מקשינן המעשה, ועיי"ש בהמשך דבריו. וראה בציונים לתורה (כלל לט ד"ה ואולם יש לעיין), שכלל לא שייך התפשטות בגירושין, דאדרבה אחר שנעדר האישות מאין תבוא עוד, עיין שם שהאריך בגדרי 'היקש'..
3