המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן מ׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 40

א׳אכן בכ"ז החידוש בדין שמחדש דבשותפות לזמן לא נגיד דקדושה לא פקעה בכדי, יש לנמק עפ"י מדה אחרת, עפ"י מדת "מציאות ודין" - ששם הוכחנו⁵⁴⁵מדה יא (אות ג-ז; אות טז ואות לח והלאה). דעל ממון של חברו אין רק דין איסור של לא תגזול, אלא שבעלות זוהי בעיקרה מציאות וממון של אחד כלפי השני כאילו אין הדבר במציאות כלל, וע"כ אם כי אין בעל הדבר גופא יכול להגביל את הדינים המסתעפים מהדבר, ובשביל זה לא יכול ג"כ להגביל את ההקדש רק לזמן ידוע, הנה כל זה בנוגע להדינים, אבל אם אחרי שעות ידועות נעשה קנינו של השני כמו בשותפין זה נחשב כאילו אחרי שעות ידועות אין כלל מציאות הדבר לגמרי, וממילא כמו שאי אפשר בזה הפשטת קדושה - וזהו הדין של בהמה של שני שותפין הקדישה חציה וכו' - כך אין בזה ג"כ הסתעפות קדושה - ורק לענין קדושת אשה יש לחלק בין הדברים הנ"ל, מפני ששמה אין העכוב מצד אחר, אלא מצד הבעלי דברים בעצמם שהמה אינם בעלים על ההסתעפות כנ"ל⁵⁴⁶כוונת הגהמ"ח, כי למרות שחילק בין הסתעפות להתפשטות ושבכח הבעלים למנוע רק את ההתפשטות ולא את ההסתעפות, עם כל זה, הן ההסתעפות והן ההתפשטות מוגבלים ל'בעלות' באותם דברים שמעיקרא לא נתנו אלא לבעלים, ולכן מי שהוא בעלים רק על חלק מהזמן והקדיש, אין ההקדש יכול להתפשט על הזמן השייך לשני, וכשם שאדם לא יכול להקדיש את החלק שבבעלות חבירו, כך לא יכול להקדיש את הזמן שבבעלות חבירו. וכל החילוק בין הסתעפות להתפשטות הוא במקום שהיה בכח הבעלות להחיל אותה על חלקה והוא הגביל אפשרות זו, או אז אמרינן שבכל הנוגע למה שנובע מהסתעפות אין לו יכולת הגבלה והוא מסתעף ממילא למרות שיש דעת אחרת, משא"כ במה שמצריך התפשטות - דעת אחרת מעכבת. ועל כן באשה אם קידש אותה לזמן - אמרינן קדושה לא פקעה בכדי וכיון שנתקדשה ליום אחד תו לא פקע שהרי בכח שניהם להחיל את הקידושין לעולם, ומה שהיא - דעת אחרת - מעכבת, אינו מונע את ההסתעפות, משא"כ כשקידש חצי אשה והוא נוגע להתפשטות, שם דעת אחרת מעכבת את ההתפשטות ולא אמרינן פשטה. וע"ע קוב"ש קידושין אות נד..

ב׳וממילא בכה"ג בשני שותפים כנ"ל, אם יקדיש אחד בהשעות המיוחדות לו לא יחול ההקדש בתור קדושת הגוף, אלא רק בתור קדושת דמים, ובזה דמיא ההסתעפות לההתפשטות. שכשם שבמקום שלא תוכל הקדושה קדושת הגוף להתפשט על כל הגוף, אין בזה קדושת הגוף, ככה ג"כ במקום שאי אפשר לקדושת הגוף להסתעף על כל הזמן העולמי, ג"כ אין קדושת הגוף, וכדברי הר"ן "דכל קנין הגוף שאינו רק לשעה קנין פירות מיקרי", או לפי הגדרתנו הנ"ל שכל איכות המוגבלת בזמן איננה איכות עצמית⁵⁴⁷נראה כוונת הגהמ"ח, שלמרות שמניעת ההסתעפות היא משום שכביכול אין מציאות זו קיימת ומדוע לא יהיה להקדש שלו כח של קדושת הגוף, והתשובה לכך כי אמנם כאשר אנו מביטים על חלות ההקדש בפועל שאינה יכולה לחול מכח מעשה הבעלים אלא על מה שהוא בעלים ולא כנגד בעלות אחרת (וכלפי בעלות אחרת מעולם לא היה כח לכך) ההקדש היה הקדש 'עולמי' כי הוא הקדיש כל מה שהיה ב'עולמו', אבל סוף סוף כאשר נדון את החפץ עצמו, אזי הוא קדוש רק לחלק מהזמן ואין קדושתו עולמית, וכיון שהזמן הוא 'אחד בלתי מתחלק' בהכרח שקדושה זו אינה אלא קדושת דמים ולא קדושת הגוף.
ונפק"מ יש בדבר, כי לכאורה לפי זה ישנה חלוקה בין 'עצם' מעשה ההקדש לחלותו בפועל, ומצד מעשה ההקדש היה כאן קדושת הגוף וכל מה שחל קדושת דמים הוא משום שבפועל לא חלה הקדושה על הכל, ובאם יתבטל החסרון הדרא ליה לקדושת הגוף, וראה מש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה יג אות מד)..

ג׳וראיה לכך גם מעבד של שני שותפין שעובד יום אחד לזה ויום אחד לזה, ולפי דברי הר"ן בנדרים בפ' השותפין הנ"ל דבזה אמרינן יש ברירה, א"כ אמאי לא יועיל שחרור של אחד מהשותפין לגמרי, דכמו דקי"ל דקדושת הגוף לא פקעה בכדי כך קי"ל ג"כ דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד, כמו שמבואר בירושלמי⁵⁴⁸פסחים (פ"ב ה"ב) וגיטין (פ"ד ה"ד). שזה הטעם מה דשחרור מפקיע מידי שעבוד⁵⁴⁹והביאו התוס' (גיטין מ, ב ד"ה הקדש). וראה מה שצויין לעיל בענין פשטה בשחרור. והאחרונים דנו אם השחרור הוא פעולת הקדש ושייך בזה פשטה, או דלמא שהוא פועל רק העדר כלומר שהוא משחרר אותו מעבדותו וממילא חל עליו קדושת ישראל, ושייך לנידון אם אמרינן פשטה רק בדיבור ופעולת המקדיש או שההתפשטות היא מצד המציאות, ואכמ"ל.?

ד׳אבל לפי זה מובן דלא קשה דבממון של חברו איננו בעלים אפילו בפרטים שכאלה שמסתעפים ממילא כנ"ל.

ה׳ועיין שם בגיטין (מב, א) "נגחו שור, יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו, אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה וכו'? באיסורא לא קאמרינן" - וההסבר בזה הוא ג"כ כדברינו הנ"ל, ששחרור הוא איכות עצמית מעין קדושת הגוף, וכמו שאמרנו שכל איכות המוגבלת בזמן איננה איכות עצמית, וממילא כיון שהשחרור מוגבל בזמן, רק ליום אחד, כבר אין זה שחרור גמור⁵⁵⁰ראה קצוה"ח (סי' קעא סק"א) שדן בהא דעובד את רבו יום אחד, אם באותו הזמן יש לו קנין הגוף גמור כמו כל עבד כנעני או דהוי רק שעבוד הגוף, דלכאורה יהיה תלוי בהר"ן הנ"ל, דלראב"י שזה נכנס בתוך שלו כלומר שבאותו היום אמרינן ברירה והוי שלו ממש, א"כ הוא הדין שיש לו קנין הגוף בעבד באותו יום שעובד לעצמו, אלא שהקשה דגבי עבד זה לא ייתכן דהלא בגמ' (גיטין הנ"ל) אמרינן שאינו יכול לישא שפחה ומבואר דאינו עבד גמור ורק כלפי הממון מתחלק. וביאר הקצוה"ח דבאמת גבי עבד לא שייך למימר הכי דאם כן כיון שנשתחרר שוב אינו חוזר ומשתעבד, ובע"כ שאין זה אלא שעבוד למעשי ידים. ושוב הקשה על עצמו אם כן גבי הקדש נמי נימא דשותף שהקדיש בזמן שלו חל לגמרי, דהא זה גופא הטעם דשחרור מפקיע מידי שעבוד והכי נמי גבי הקדש, כיון שחל שעה אחת תו לא פקע ואילו אנן אמרינן דכשעשה אחד מן השותפין קונם על חבירו - זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. ומתוך כך חידש דקונם פרטי פקע בכדי. וע"ע שם שכיון שבכל יום איכא ביה צד עבדות וצד בן חורין אסור לעבוד בו עבודת עבד גם ביום של עצמו.
ולדברי הגהמ"ח לא קשיא מידי, וזה גופא בא הגהמ"ח לדחות. דבאמת גם בעבד אין ספק שבאותו יום ששייך לבעלים יש לו בו קנין הגוף גמור והבעלות שלו קיימת על כל מה שאפשר, וביחס לבעלים זה הרי בעלותו עולמית, כשם שהחירות של העבד קיימת על כל מה ששייך לו, וביחס לעצמו באותו הזמן הינו בן חורין גמור, ועכ"ז כאשר באים לדון את האדם הזה לכשעצמו, הלא סו"ס אדם זה אין חירותו חירות עולמית וגם עבדותו אינה עולמית, וכל דבר שאינו עולמי אינו 'בעצם' אלא בגדר קנין פירות, (וכביכול גם צד העבדות וגם צד החירות הם 'בכח' ולא 'בפועל'), ודו"ק. ולפי"ז נראה שיכול האדון לעבוד בו עבודת עבד, דמצד האדון באותו יום הוא עבד עולם ואין בו צד בן חורין, ואע"פ שמצד המציאות יש בו צד חירות כנ"ל.
ובקצוה"ח במקום אחר (ס'י רמט סק"ב) דן בזה שנית, וכתב דהבבלי והירושלמי נחלקו בזה, ולדעת הירושלמי (גיטין פ"ד ה"ה) גם לענין איסור הוי צד חירות, דאמרינן התם דאם קידש ביום של עצמו הוי מקודשת, וכתב דנפק"מ לפי"ז אם אמרינן מה שקנה עבד ביום ראשון קנה רבו ביום שני, דלהירושלמי איה"נ אמרינן כן (וכן איתא להדיא שם) כיון שהעבדות נחלקת לגמרי מהחירות והוי כמו קנה חפץ ונעשה עבד, שהאדון קנה כל מה שיש לעבד, משא"כ להבבלי הרי בכל יום הוא גם חצי בן חורין וא"כ ביום שעבד לרבו 'קנה' את החצי 'עבדות' של יום שני במה שעבד לרבו בחלק החירות שלו וכבר שילם חלף עבודתו. ועיי"ש באריכות. אך לדברי הגהמ"ח יש לומר שאין בזה מחלוקת בבלי וירושלמי ולכו"ע הוא כנ"ל דביום של עצמו הוא לעצמו לגמרי, והיא גופא הטעם דחוששין לקידושין דביום זה מה שקנה הוא שלו לגמרי, ומכל מקום אינו יכול אלא לקדש ולא לבעול דסו"ס כלפי מציאותו בעצמו אינו לא עבד ולא בן חורין..

ו׳כל זה במקום שהשחרור מצד עצמו לא יוכל להסתעף לעולם אבל במקום שמצד עצמו יוכל להסתעף לעולם, שם אפילו אם נשתחרר רק לזמן הוא נשאר משוחרר לעולם. וציור זה אנו מוצאים בשכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, חוזר בנכסים ואינו חוזר מעבד שכבר יצא עליו שם בן חורין בגיטין (ט, א), ועי' ברש"י שם שהטעם הוא מפני "שנשתחרר שעה אחת כל זמן שלא חזר ושוב אינו יכול לחזור שקדשו השם". וכבר ביארנו במק"א⁵⁵¹הגהמ"ח בספרו דרכי הקנינים (שמעתתא ד פרק ז) האריך בזה וכתב שהוא מחלוקת ראשונים, ודעת רש"י היא כהנ"ל, וזה לשון הגהמ"ח (שם, ובקצרה ב'מבוא' בפרק 'המונחים והמושגים' פרק ח אות יט): "הנה יש לחקור בחזרה וקנין דמן הסתם הא בהא תליא, רצוני דהיכא דהוה קנין מועיל אז יועתק הדבר לרשות הקונה והמקנה לא יוכל לחזור, והיכא דהמקנה יכול לחזור מפני שלא היה קנין מועיל ממילא לא יועתק הדבר כלל לרשות הקונה, אם הוא מושג אחד כלומר דעצם גדר הקניני יתהוה מבלי היכולת לחזור או דהוא שני מושגים נפרדים ורק עפ"י רוב המה באים בבת אחת, ונ"מ אם נוכל לצייר דיהיה קנין כלומר דיועתק הדבר לרשות הקונה ובכ"ז יהיה ביכולתו של המקנה לחזור או בהיפך דלא יהיה קנין והדבר עודנו ברשות המקנה ובכ"ז יתהוה דלא יהיה ביכולתו לחזור, דמובן דלהצד הראשון לא יתכן זאת אחרי דהוא שם אחד, אבל להצד השני שפיר יתכן אם כי עפ"י רוב המה הא בהא תליא. והביא שם מדברי רש"י בכמה מקומות, והאריך שם ובפרקים הבאים לתלות מחלוקות נוספות בחקירה זו. וע"ע גדרים נוספים בכלל זה במש"כ הגהמ"ח בדרך הקודש (שמעתתא ה פרק יב-יד, ושמעתתא ח פרק יט). ועוד בזה ראה להלן מדת 'עצם ומקרה' (מדה יז אות נד-נה) ובהרחבה במדת ה'מושג בכח' (מדה יח אות עא-צה)., שרש"י סובר שחזרה וקנין המה שני מושגים, ובשכ"מ הקנין נעשה תיכף, אלא שאפשר בחזרה כשעמד, ובשחרור שזהו מעין קדושה לא שייך זה, ואעפ"י שלכתחילה נעשה השחרור רק עד זמן של העמידה, בכ"ז נמשך השחרור לעולם ג"כ מהטעם של "לא פקעה בכדי"⁵⁵²וכן ביאר הגהמ"ח בספרו דרכי הקנינים (שם), וע"ע במה שכתב לעיל במדת 'שתי סבות המתנגדות זו לזו' (מדה ה' אות כג) זה לשונו: דלצד השני אע"פ שע"י החזרה מתבטל הקנין למפרע אין זה בגדר של איגלאי מלתא למפרע, אלא בגדר עקירה, שהחזרה עוקרת את הקנין. וגם שם יש לנו הציור הזה, שהנ"מ הוא, שבמקום שע"י הקנין הסתעף גם דין של קדושה, אם תועיל החזרה לבטל את הדין המסתעף הנ"ל, והדבר מבואר ברש"י וכו', דכאן מסתעף מהקנין ממון גם דין של קדושה, ש'קדשו השם', והחזרה פועלת רק לבטולו של הקנין אך אין בכחה של החזרה לבטול הקדושה. ועיין שם שבודאי אין כוונת רש"י שם שבאמת 'נשתחרר שעה אחת', והוכיח כן מב"ב (קנג, ב) שלא היה משוחרר אפילו שעה אחת (דאל"כ אז במקום ספק בחזרה איכא חזקת מר"ק למקבלים ולא לשכיב מרע), אך כל זה רק בנוגע לקנין שאכן התבטל למפרע, משא"כ לענין תואר הקדושה, וכלשונו של הגהמ"ח שם: דהכוונה ב'נשתחרר שעה אחת' הוא רק בציור, כלומר דאי אפשר לצייר עקירה בלי התהוותו של הדבר מקודם, וכיון דע"י התהוות של השיחרור בעבד באה גם הקדושה שוב אין ביכולה של החזרה לעקרה. ועיי"ש מש"כ בדעת התוס', ואכמ"ל..

ז׳והא דמפקיע מידי שעבוד אעפ"י שהשעבוד הוא כבר ממונו של חברו⁵⁵³וא"כ אין להקדש כח לחול אלא על חלקו שלו, ושוב ל"ש בזה קדושה לא פקעה בכדי כיון שאין הקדושה עולמית.? עי' בתוס' גיטין (ד, מ' ב ד"ה הקדש), שזהו באמת דוקא לרבא דסובר דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, ומשום שיכול המלוה לסלקו בזוזי, והיכא דלא יכול המלוה לסלקו בזוזי גם רבא מודה, ובכן שם גם לאחר זמן לא נעתק השדה למלוה רק אם אין הלוה מסלק להמלוה בזוזי, ועכ"פ בשעה שהקדיש לא היתה בעלות של הלוה על השדה מוגבלת כלל בזמן, וכיון שההקדש חל בלי שום הגבלה אז אפילו אם הגיע הזמן של הפרעון ואינו מסלק להמלוה בזוזי ג"כ ההקדש מפקיע מידי שיעבוד, משא"כ בהקדש שכזה שבשעה שהקדיש היתה מוגבלת בזמן, שם אין אנו אומרים דלא פקעה בכדי כנ"ל⁵⁵⁴הנה בתוס' משמע דהא דבעינן ליכול לסלקו בזוזי משום דאל"ה לא יכל להקדיש כלל דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, ועיין בזה מערכת הקנינים (סי' יב). וראה מש"כ הגהמ"ח בדרך הקודש (שמעתתא ח פרק ג) בביאור דברי התוס' ודעת רש"י החולק ושמחלוקתם היא בגדר 'שעבוד', ע"ע להלן (מדה יח אות עט), וראה קצוה"ח (סי' קיז ס"ק ה-ו) באריכות, ובתו"ד שם דהא דהקדש מפקיע מידי שעבוד הוא משום דבאמת אינו שלו כלל רק עומד לו לגוביינא ולכך חייל, וראה לשון הר"ן (נדרים פו, ב) דהא שיכול להקריב קרבן זה ולא מקרי גזל משום דלא הוי קני ליה למלוה אלא לגוביינא, ויש לומר לפי"ז נמי הסברא בהא דבאמת חייל, כיון שעיקר הבעלות היא ללוה (ואמנם עיין בסוגיא שם וברש"י וקצוה"ח שם אי הוי 'ברשותו', ואכמ"ל)..