המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ה׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 5
א׳ועי' ביו"ד ס' מד (סעיף ו): "יש מי שכתב שבאמרו ניטלו הכליות כשירה, היינו שנטלו ביד או שנבראו כך, אבל אם נטלו ע"י חולי, כגון שהקטינה לפחות מכשיעור, כבר נאסרה ואיך תחזור להכשירה כשגמר לכלות ולהמק". אכן, הרש"ל חולק גם ע"ז ומביא ראיה מריאה שנקבה ונסרכה בבשרה אחרי כך שכשירה, וכאן משמע שבאמת חולקים בזה, אם גם באיסורים יש מעין הכלל של כיון שנדחה אינו חוזר ונראה.
1
ב׳אכן, גם מכאן אין כל כך ראיה לכל האיסורים, ואפשר שזהו דין מיוחד בטריפות לאלה שאומרים "ואיך תחזור להכשרה", כי הטריפות מקורן ב"כל שאין כמוה חיה", וס"ל כיון שבאה הבהמה עד כדי כך ל"כל שאין כמוה חיה" - אין רפואה לזה ממה שהמחלה התפשטה עוד יותר364הנה אותם הסוברים כן הביאו ראיה מחולין (סח, ב) דאמרינן התם לענין פסול אבר היוצא שאינו ניתר גם לאחר שחזר, דמקשינן לטריפה, מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר שיצא חוץ למחיצתו כיון שיצא שוב אין לו היתר, ולכאורה אם היה זה רק ענין של סברא אינו מובן ההיקש, דאין זה דין בטריפה שאינה 'חוזרת' להכשירה אלא דלא שייך כלל שתחזור להבריא.
ועיין בית שמואל אחרון (יו"ד סי' ט) שכתב דמהגמ' שם ליכא ראיה שאין מציאות של טריפה החוזרת להכשירה, דשפיר י"ל דיש טריפות החוזרות אלא דבע"כ כשהקיש הכתוב בשר יוצא לטריפה היינו דוקא לטריפה שאינה חוזרת להכשירה, דאל"ה מאי קמ"ל, אלא ששוב הוכיח מדברי הר"ן (חולין כד, ב מדה"ר) שכתב דלפי"ז אם נחתכו רגליה בצוה"ג ושוב נחכתכו למעלה, אף דאם מעיקרא הוי כך היתה כשירה, אך בהכרח דל"א כן דא"כ מצינו לטריפה שחוזרת להתירה. ועיין בר"ן שם (כו, א מדה"ר) שחזר על דבריו וביאר כהגדרת הגהמ"ח זה לשונו: דנהי שאם נחתכו רגליה מתחלה למעלה מצומת הגידין כשרה כל שנחתכו במקום צומת הגידין מחמת שהחתך מכאיב לה באותו מקום היא נטרפת בכך ושוב אין לה היתר. ודכותה נמי בטחול וכליות שאע"פ שאם נחתכו בתחלה כשרים, ניקב הטחול בסומכיה טרפה, וכן לקתה בכוליא אחת טרפה, אילו ניטלו אחר כך אינן חוזרין להכשרן שהנקב בטחול והלקותא בכוליא מכאיב הבהמה יותר מנטילתן עד שהיא נטרפת בהן ושוב אין לה תקנה. ועיין עוד שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' לה) שלפי זה בחסר ויתר שאין לה חולשה מצד עצמה אלא דגזיה"כ הוא דכל שאם היה נוצר כשאר בהמות לא היה יכול לחיות - טריפה, ע"כ בנמצא בשור הגדול ב' וורדות ושורש אחד כעובי אצבע, אף שבוודאי בשעה שנולד לא היה שיעור אצבע והיה טריפה, מ"מ הכא חוזר להכשירו, שאין חסרון האצבע מחלישו כיון שהוא טבעו שנולד כך וכל טריפותו הוא רק שלא היה יכול לחיות אם היה נוצר כשאר בהמות והשתא שגדל לשיעור אצבע יכול לחיות..
ועיין בית שמואל אחרון (יו"ד סי' ט) שכתב דמהגמ' שם ליכא ראיה שאין מציאות של טריפה החוזרת להכשירה, דשפיר י"ל דיש טריפות החוזרות אלא דבע"כ כשהקיש הכתוב בשר יוצא לטריפה היינו דוקא לטריפה שאינה חוזרת להכשירה, דאל"ה מאי קמ"ל, אלא ששוב הוכיח מדברי הר"ן (חולין כד, ב מדה"ר) שכתב דלפי"ז אם נחתכו רגליה בצוה"ג ושוב נחכתכו למעלה, אף דאם מעיקרא הוי כך היתה כשירה, אך בהכרח דל"א כן דא"כ מצינו לטריפה שחוזרת להתירה. ועיין בר"ן שם (כו, א מדה"ר) שחזר על דבריו וביאר כהגדרת הגהמ"ח זה לשונו: דנהי שאם נחתכו רגליה מתחלה למעלה מצומת הגידין כשרה כל שנחתכו במקום צומת הגידין מחמת שהחתך מכאיב לה באותו מקום היא נטרפת בכך ושוב אין לה היתר. ודכותה נמי בטחול וכליות שאע"פ שאם נחתכו בתחלה כשרים, ניקב הטחול בסומכיה טרפה, וכן לקתה בכוליא אחת טרפה, אילו ניטלו אחר כך אינן חוזרין להכשרן שהנקב בטחול והלקותא בכוליא מכאיב הבהמה יותר מנטילתן עד שהיא נטרפת בהן ושוב אין לה תקנה. ועיין עוד שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' לה) שלפי זה בחסר ויתר שאין לה חולשה מצד עצמה אלא דגזיה"כ הוא דכל שאם היה נוצר כשאר בהמות לא היה יכול לחיות - טריפה, ע"כ בנמצא בשור הגדול ב' וורדות ושורש אחד כעובי אצבע, אף שבוודאי בשעה שנולד לא היה שיעור אצבע והיה טריפה, מ"מ הכא חוזר להכשירו, שאין חסרון האצבע מחלישו כיון שהוא טבעו שנולד כך וכל טריפותו הוא רק שלא היה יכול לחיות אם היה נוצר כשאר בהמות והשתא שגדל לשיעור אצבע יכול לחיות..
2