המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ו׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 6
א׳וכבר כתבנו במק"א365דרך הקודש (שמעתתא ט פרק ט)., שזהו ההבדל בין איסור לקודש. כי בכל קדשים, כיון שכבר נעשה הדבר הקדש אזי צריכים לסבה להתיר; ומה שאנו אומרים "אין חוזר ונראה", פירוש הדבר ג"כ על העדר הסבה, שאין כבר סבה שיכולה להתיר, ולא כן באיסורים בחולין, ששם להיפך צריכים תמיד יסוד לאיסור, ואם היסוד הזה מתבטל, ממילא מתבטל האיסור366ועיין שם מש"כ הגהמ"ח לחלק בדין קדשים עצמם בין היכא שדנים על הקדושה שבדבר או על האיסור, דלגבי האיסור לא אמרינן כללא דדיחוי, עיין שם שיישב לפי"ז את הקושי' הידועה על הרמב"ם הסובר דנפגם לאחר זריקה ליכא דחיה וכשיבנה יחזור להיתר אכילתו, ודלא כהתוס' (זבחים סא, ב), ונאמרו ונשנו בזה דרכים רבות, וגם הגהמ"ח (פרק ח-י) כתב כמה אופנים. ושם (פרק ט) כתב לפי יסוד זה, זה לשונו: 'דתיכף משהוקדש הרי הועמד איסור קודש ורק בקדושת הגוף הנה ביחד עם האיסור מתהוה גם דין המתיר, כלומר, דבכל קדשי מזבח הנה בעת ההקדש חל תיכף הדין של העבודות המתירות דיתירו גם לאכילת אדם וגם לאכילת מזבח, וביחד עם המשכת האיסור נמשך גם דין המתיר שיש בהעבודות, אבל כאן שהמתיר נפסק לרגע אחד באותה העת שהאיסור נמשך (או דלא עמד כלל המתיר למדס"ל דחוי מעיקרא הוי דחוי), אין אנו מוצאים שיוכל להתהוות המתיר מחדש, דוק ותשכח דזהו הגדר שייך בכל המקומות. ומובן דבכל האיסורים לא יתכן זאת דרק בקדשים דכיון שנדחה הדין המתיר ממילא הקדשים באיסורם הם עומדים דתיכף משהוקדש אין לנו לבקש סבות לאיסור אך אדרבא עלינו למצוא סבות להתיר וכיון דזאת נדחה הנה איסור הקדש לא פקע בכדי, אבל בכל האיסורים מאי איכפת לן שנדחה המתיר דאין לנו לבקש בזה סבות להתיר אך להיפך כיון דאין סבה לאיסור ממילא הדבר מותר והאיסור הרי נפסק כיון דנתבטלה הסבה לזה.
ועתה אחרי דברי האמת וצדק האלה הרי דעת הרמב"ם מוכרחת, דרק במזבח שנפגם קודם זריקה שייך למימר כיון שנדחה אין חוזר ונראה דנדחה המתיר ונשאר ממילא האיסור קודש, אבל במזבח שנפגם אחר הזריקה הרי כבר קרבו כל מתיריו וא"כ האיסור קודש כבר חלף והלך, ואם כי אין אוכלין בגינו שירי מנחה הוא רק איסור חדש המתהוה איסור בקדשים אך לא איסור קודש ומאי שנא האי איסור מכל האיסורין שבתורה דגם כאן כיון דאין סבה חדשה לאיסור ממילא הרי כבר ניתר הדבר'. עכ"ל הגהמ"ח, עיין שם..
ועתה אחרי דברי האמת וצדק האלה הרי דעת הרמב"ם מוכרחת, דרק במזבח שנפגם קודם זריקה שייך למימר כיון שנדחה אין חוזר ונראה דנדחה המתיר ונשאר ממילא האיסור קודש, אבל במזבח שנפגם אחר הזריקה הרי כבר קרבו כל מתיריו וא"כ האיסור קודש כבר חלף והלך, ואם כי אין אוכלין בגינו שירי מנחה הוא רק איסור חדש המתהוה איסור בקדשים אך לא איסור קודש ומאי שנא האי איסור מכל האיסורין שבתורה דגם כאן כיון דאין סבה חדשה לאיסור ממילא הרי כבר ניתר הדבר'. עכ"ל הגהמ"ח, עיין שם..
1
ב׳אכן, אנו מוצאים בזה מחלוקת הראשונים, כי לפי דברי הרבה ראשונים יוצא, שבאמת אין הבדל עצמי בין הקדש, קדושין, ממונות ואיסור, אלא ההבדל בין עצם ובין מקרה, כלומר: שכל איכות המוגבלת בזמן איננה איכות עצמית אלא מקרית ובשביל כך גם בקנין לזמן אין להקונה בעלות עצמית אלא מקרית; ובלשון הראשונים, שגם בזה אין לו להקונה קנין הגוף אלא רק קנין הפירות. עי' בר"ן נדרים (כט, א) בד"ה 'אמר ליה אביי וקדושת הגוף לא פקעה' שכתב: 'ואפשר דנהי דסבירא ליה לאביי דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי, בהאומר לאשה, מודה דלמחר לא נפקע בלא גט, והיינו טעמא, משום דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות לחוד מקרי, כדמוכח בסוף השולח (גיטין מו, ב) גבי המוכר שדה לחברו בזמן שהיובל נוהג, הלכך גבי הקדש, כיון דודאי חיל עליה הקדש דמים שאינו עולמית בדין הוא דתחול קדושת הגוף לזמן ידוע בלבד, שאפילו שכל כיוצא בזה אינו קנין הגוף' - כלומר: שיש רק כלל אחד בכל המושגים הנ"ל, שכל איכות הדבר המוגבלת בזמן אין זה בגוף הדבר, בין אם האיכות היא בעלות ממונית או בעלות של אישות או איכות של הקדש. ואם הוא מגביל את האיכות בזמן, אזי עלינו לראות אם אפשרית היא גם כשלא תהיה בגוף הדבר.
2
ג׳ולדברי הר"ן הנ"ל יוצא שהפשיטות של הגמ' "שהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי לא נפקא בלי גט" אין זה מצד ההקדש שבדבר - ד"אסר ליה אכולי עלמא כהקדש", אלא מצד הקנין שבדבר. וההבדל מדיני ממונות ששם אפשר ג"כ קנין לזמן וכאן אי אפשר, הוא רק בזה, ששם מצוייר גם קנין פירות ובאשה אין ציור של קנין פירות. וזוהי ג"כ סברת הרא"ה שהביאה הר"ן בגיטין על הא דאמרינן שם כנ"ל, "כיון דפסקה פסקה" ש"מהכא שמעינן שהנותן קרקע לחברו גוף ופירות יום אחד, שזכה מקבל בקרקע, דהא אסיקנא כיון דפסקה פסקה" - ולא רצה לחלק בין גט שהמושג הוא מושג של אישות לבין קנין שהמושג הוא מושג ממוני. כי כאמור, לפ"ז אין כאן הבדל במושגים אלא הבדל בין גוף ובין פירות. ואם כבר יצא הגוף ממנו אפילו ליום אחד כבר יצא לעולם, שזאת אומרת ג"כ שאין איכות עצמית לזמן367ועיין לקמן מהקובץ הערות ומערכת הקנינים דהיא גופא כוונת הרא"ה דגם בקנינים אמרינן כיון דפסקה פסקה..
3